כן, התחרות הישראלית היא לב ליבו של פסטיבל דוקאביב (שהפך בשנים האחרונות, תחת ניהולם של סיני אבט וגליה בדור, לאחד הפסטיבלים הגדולים והמצליחים ביותר בישראל), אבל היא לאו דווקא החלק הכי מגרה בתוכנייה כשרוצים לדעת מה יהיה בפסטיבל. עוד אין כוכבים דוקומנטריים – למעט, אולי, דרור מורה ורענן אלכסנדרוביץ – שסרט חדש שלהם יכול להופיע בכותרת של ידיעה על בכורות ישראליות בפסטיבל. לכן, בתחרות הישראלית החלק המסקרן הוא נושא הסרט, יותר מאשר יוצריו.

טפטופים ראשונים מהתוכנית הבינלאומית של דוקאביב מתחילים להגיע. אני, למשל, סקרן לדעת האם זוכה האוסקר השנה, ״סיטיזן פור״, של לורה פואטרס, יהיה בפסטיבל. ובכן, על פי האתר הרשמי של מפיצי הסרט, התשובה היא כן. אני גם סקרן לדעת כמה מהפרויקטים הרבים שיצר השנה אלכס גיבני, יהיו בפסטיבל. רשימה של המיטב מהסרטים הבינלאומיים בפסטיבל תתפרסם כאן בקרוב.

ובינתיים, התחרות הישראלית. פסטיבל דוקאביב, שייפתח ב-7 במאי, יציג בתחרות הישראלית 13 סרטים בבכורות (רובן עולמיות), מתוך 75 סרטים שהוגשו לתחרות. הסרט הזוכה יזכה בפרס בסך 70,000 שקלים.

השנה, מתווספת מסגרת תחרותית נוספת, המוקדשת לסרטים העוסקים באמנות, תרבות ויוצרים. זו מסגרת מאוד מעניינת בעיניי. קודם כל, כי פסטיבל דוקאביב כבר מקיים כבר כמה שנים מסגרת כזאת (המוקדשת בעיקר למוזיקה) בתוכנית הבינלאומית שלו. שנית, אני מניח שזו תגובה לפסטיבל אפוס, לסרטי אמנות, המתקיים כחודשיים לפני דוקאביב, מעין מסר בנוסח ״ראו, אצלנו יש את הסרטים המעניינים יותר העוסקים באמנות מאשר לפסטיבל המוקדש לנושא זה״. אבל הכי מעניין הוא הצד השלישי של העניין: סרטים תיעודיים העוסקים בתרבות ואמנות הם תופעה חדשה בקולנוע הישראלי. עד לפני שנים לא רבות, רוב הקולנוע התיעודי שנתמך היה כזה שעסק בנושא ״חשוב״ ו״אקטואלי״ מכותרות העיתונים: חברה, זהות, מתחים בין אוכלוסיות, מצוקות ושואה. קרנות הקולנוע לא התעניינו במתן כסף לסרטי תעודה העוסקים בתרבות המקומית. ובכן, זה השתנה, והמסגרת החדשה בפסטיבל היא עדות לכך.

הנה סרטי התחרות הישראלית (שימו לב ששני הסרטים הראשונים ברשימה היו יכולים להיות משובצים גם במסגרת סרטי התרבות. האם הם במסגרת הראשית כי הם טובים יותר מהאחרים, או כי הם אישיים יותר?):

17 התחלות על טליה

73 דקות. 25 שנים לאחר מותה של השחקנית טליה שפירא, יוצא בנה, הבמאי יוני בן טובים, למסע בעקבות חייה.

בימוי ותסריט: יוני בן טובים. הפקה: ענת קנדל

גרסא דינקותא

67 דקות. בגיל 38, יהודית רוט, אשת מנהל ישיבה, עזבה את העולם החרדי והפכה לסופרת יהודית רותם, שזכתה להצלחה רבה. בתה של הסופרת יוצאת לספר את סיפורה של האם והחלטותיה, וההשפעות שלה על חיי בנותיה.

בימוי, תסריט ותחקיר: נועה רוט. הפקה: אביגיל שפרבר, לילך אדלר

הורות מאוחרת (שם זמני) 

65 דקות. איציק הוא אב לתאומים צעירים. הבאת ילדים לעולם הייתה כמעט משימה בלתי אפשרית, אבל אחרי 15 שנים של ניסיונות, אשתו רותי הרתה. היא הייתה באמצע שנות ה-50 שלה, ואילו הוא כבר התקרב לגיל 70. ואז התחילו הצרות.

בימוי, תסריט ותחקיר: איל טוויזר. הפקה: דיויד נוי, יורם עברי

להציל את דוד יעקב

68 דקות. סיון, בימאי הסרט, רוצה להיגמל מעישון עם דוד יעקב, מעשן כבד שחייו בסכנה, ומחליט לגייס לשם כך את כל המשפחה שלו.

בימוי, תסריט ותחקיר: סיון סתוי. הפקה: דיויד נוי

לוינסקי

56 דקות. סיפורו של מאהל לוינסקי בימים שאחרי קיץ 2011, ימי המחאה החברתית.

בימוי, הפקה, תסריט ותחקיר: קלאודיה לוין

סינדרום בנטביץ'

70 דקות. סיפור קורותיה של משפחה אנגלו–יהודית רבת פעלים שבעיני מייסדי השושלת הייתה לפאר הציונות והיהדות הנאורה, אלא שלעדשת מצלמתו של הבמאי, נצר לאחת משלוחותיה, נחשפת מציאות אלטרנטיבית, שלא לומר מופרכת בהרבה.

בימוי והפקה: גור בנטביץ'

סיפור סגור

90 דקות. תחקיר של ההיסטוריון אורי מילשטיין על קרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה מערער את שגרת חייו של מיכה, במאי הסרט והגיבור הראשי שלו.

בימוי, הפקה ותסריט: מיכה ליבנה

עד קצה הזריחה

 70 דקות. ״כשאימי חלתה, הרופאים קבעו שנשארו לה כמה שבועות לחיות. נסעתי אליה לפרידה אחרונה. אך להפתעתי, היא נשארה בחיים.״

בימוי, תסריט, צילום ותחקיר: סילבן ביגלאייזן . הפקה: סילבן ביגלאייזן, גרגורי זלצמן, אלן קנול

על כורחך

51 דקות. גיל ואסתר אלכסנדר, בני זוג מהקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, מתמודדים עם התאבדותם של שניים מבניהם בצבא.

בימוי, הפקה, תסריט ותחקיר: אסף בנית
עריכה: יניב רייז, נעם עמית

קרדיט לרצח

104 דקות. ב-2007 התפרסם ביוטיוב סרטון זוועתי המציג רצח כפול שהתרחש ברוסיה. חקירת המשטרה הרוסית נתקלה במבוי סתום. במאי הסרט יוצא לפענח את הרצח.

בימוי, הפקה, תסריט, עריכה ותחקיר: ולאדי (ואדים) אנטונביץ

שבעה ימים בסנט-פטרסבורג

60 דקות. ליזה נוסעת לרוסיה כדי להחזיר לארץ את בנה העריק לאוניד, אותו לא ראתה 12 שנה.

בימוי, הפקה, תסריט, עריכה וצילום: ראובן ברודסקי

שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים

87 דקות. שבוע לאחר מלחמת ששת הימים, קבוצת קיבוצניקים צעירים (ביניהם העורך אברהם שפירא והסופר עמוס עוז) יצאה לשוחח עם החילים ששבו משדה הקרב. השיחות המוקלטות נערכו לרב המכר "שיח לוחמים", אך החלקים השנויים במחלוקת של השיחות צונזרו באותה העת על–ידי הצבא. הסרט חושף אותם לראשונה. הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדאנס ובפסטיבל ברלין.

בימוי ותחקיר: מור לושי. הפקה: דניאל סיון, הילה מדליה, נטע צוובנר

שליחי האל

75 דקות. תיעוד נדיר של נוער הגבעות במוקד הקיצוני ביותר בשומרון – חוות גלעד.

בימוי, הפקה, תסריט ותחקיר: איציק לרנר

תחרות סרטי תרבות ואמנות

הָיֹה הָיָה מלך – נסים אלוני בשלוש מערכות, שתי תמונות ביניים ואפילוג

80 דקות. סיפורו של נסים אלוני.

בימוי ותסריט: דורון ג'רסי. הפקה: לוי זיני, אבישי פרץ, דורון ג'רסי

המעורר. י"ח ברנר

56 דקות. סיפורו של הסופר י״ח ברנר, שנרצח בפיגוע ביפו ב-1921. בשילוב קטעי אנימציה של דוד פולונסקי (״ואלס עם בשיר״).

בימוי, הפקה, תסריט ותחקיר: יאיר קדר

מתי כספי – וידוי

85 דקות. מה מסתתר מאחורי פני המסכה של מתי כספי. וידוי של כוכב מוזיקה ענק.

בימוי ותסריט: דליה מבורך, דני דותן. הפקה: אורי בורדה, שמי שינפלד, עמיתן מנלזון

סוף הנפילה

60 דקות. השירים של דליה רביקוביץ' מובילים את סיפור חייה ונשזרים לאורך הסרט.

בימוי: רות ולק. הפקה: לירן עצמור

שיר ידידות

60 דקות. סיפורו של המשורר והפייטן ר' דוד בוזגלו.

בימוי, תסריט ותחקיר: רפאל בלולו. הפקה וחברת הפקה: יאיר קדר

=======================

=======================

כמה נקודות מעניינות לשים לב אליהן מרשימת 18 הסרטים האלה: תשעה מתוכם, בדיוק חצי, הם פיצ׳רים (70 דקות ומעלה). שזו מגמה מבורכת. סיבות הקשורות לטלוויזיה, הפכו את הקולנוע התיעודי הישראלי במשך שנים לכזה הנע סביב 50 הדקות. יותר ויותר יוצרים, שרואים בסרטיהם מוצר קולנועי ולא טלוויזיוני, פונים לנתיב הפיצ׳רים, שמקבל עידוד מקרנות הקולנוע בשנים האחרונות (אבל עדיין, לא מספיק. אני מקווה שבקרוב יפצל דוקאביב את התחרות הרשמית שלו ויקדיש את התחרות הבכירה לפיצ׳רים בלבד).

חמישה מהסרטים עוסקים בחייו האישיים של הבמאי ובמשפחתו. כמדומני, שזו ירידה ניכרת ומבורכת באחוז הסרטים בגוף ראשון בפסטיבל. שנים שהקולנוע התיעודי הישראלי, כך העדיפו זאת הקרנות, היה מוקדש ליוצרים שסיפרו את סיפורם האישי, במקום לצאת ולחפש את הסיפורים שסביבם (מה שהפך את הקולנוע התיעודי בישראל לטיפולי בעיקרו, והפך במאי תיעודי ליוצר של סרט אחד, כי כמה סיפורים אישיים יש לאנשים לספר?).

שימו לב שליאיר קדר, כמפיק, יש שני סרטים במסגרת סרטי התרבות (וכחלק מסדרת ״העברים״ שלו, שבה הוא כבר יצר את הסרטים על ביאליק ויונה וולך). ודיויד נוי הפיק שני סרטים בתחרות הראשית.

וגם: סולן הקליק עושה סרט על מתי כספי? את זה אני רוצה לראות.

מישהו רוצה להמר איזה סרט יזכה, רק על סמך התקצירים והנושאים?

ציוץ