26 מרץ 2015 | 00:30 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״סמבה״ ו״טימבוקטו״, ביקורת

"סמבה״. כוח אדם

“סמבה״. כוח אדם

מה הם רוקדים, לכל הרוחות? צמד הבמאים היהודים-הצרפתים אוליבייה נקש ואריק טולדנו כבשו את העולם לפני שלוש שנים עם ״מחוברים לחיים״. 20 מיליון כרטיסים בצרפת, חצי מיליון כרטיסים בישראל (זה היה הסרט הכי נצפה בישראל ב-2012) ואופציה לרימייק אמריקאי במהרה בימינו. עומר סי, שחקן מוכר בצרפת, זכה על הסרט ההוא בסזאר, והפך בזכותו לשחקן מבוקש בהוליווד, עם תפקיד ב״אקס מן״ הקודם ו״פארק היורה״ הבא. ואחרי הצלחה כזו גדולה, ברור שכולם הסתקרנו לראות מה יהיה סרטם הבא. והנה הוא מולנו: קוראים לו ״סמבה״, הוא פתח לפני שבוע וחצי את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים ועלה להקרנות מסחריות. אבל הקהל, הוא אינו שומר אמונים. לפני שלוש שנים ״מחוברים לחיים״ היה סנסציה: אולמות מלאים לחלוטין, תורים בקופות, סינמטק תל אביב היה גדוש, פנסיונריות נלחמו על השורה הראשונה, רשתות הקולנוע לקחו את הסרט אליהן והעבירו אותו משבוע לשבוע אל אולמות יותר ויותר גדולים. ״סמבה״, לעומת זאת, מוקרן מול אולמות מלאים למחצה. הקהל אדיש. בצרפת ״סמבה״ הביא שביעית ממספר הצופים של ״מחוברים לחיים״, פחות, אבל בכל זאת להיט. בישראל הוא תקוע כמו מכונית על הכביש המהיר.

ובכל זאת, הם רוקדים. נקש וטולדנו עלו על שטנץ. לא משנה כמה המצב גרוע, שום דבר אינו מספיק נורא שאי אפשר יהיה לפתור אותו עם סצינת ריקוד. האמת, זה היה החן של ״מחוברים לחיים״. זוכרים: עומר סי הוא המטפל האפריקאי של מיליונר נכה (פרנסואה קלוזה) – המטפל הוא אפריקאי עני אבל מלא שמחת חיים (אנחנו מבינים את זה כי הוא שומע את אדמה, רוח ואש), והנכה הוא לבן, עשיר, אבל קר כקרח (הוא אוהב מוזיקה קלאסית). כדי להראות איך האחד מקים לחיים את השני, נקש וטולדנו הכניסו לסרט ההוא הרבה גרוב וקצב, כי להמחיש איך המוזיקה מחזירה אותנו לחיים ומלמדת אותנו לשמוח.

האזינו לשיחה על ״סמבה״ ולשיר מהפסקול, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה

ועכשיו מגיע ״סמבה״, שמתחיל עם סצינת ריקוד נהדרת בחתונה, ממש מיוזיקל בזעיר אנפין, ממנו המצלמה מתרחקת ומשוטטת בשוט רצוף אחד אל פאתי האולם, אל מסדרונות השירות, אל המטבח, ובמטבח אל הזווית הכי רחוקה ונידחת בו, איזור שטיפת הכלים, והמקום שבו השוט הווירטואוזי הזה יגלה שהוא הראשון והאחרון בכל הסרט. שם, במטבח, נמצא הגיבור שלנו, סמבה, מהגר עבודה מסנגל (בגילומו של עומר סי), שמגלה שיש בעיה עם המעמד החוקי שלו בצרפת, והוא מועבר לטיפול רשויות ההגירה. שם, במתקן ההסגר, הוא פוגש מתנדבת (שרלוט גיינסבורג), אשת כוח אדם המתאוששת ממשבר נפשי ומחליטה להתנדב לטובת פליטים ומהגרים, שעוזרת לו, תוך שהיא כובשת את רגשותיה המתגברים כלפיו. ״סמבה״ הוא, לכאורה, סרט המתאר את בעיית ההגירה של צרפת. האנשים הסמויים מהעין שרוחצים להם את הכלים, מנקים להם את החלונות, שומרים להם על הבתים, סוללים להם את הכבישים, בונים להם את הבתים. ובתוך כל זה, הם חיים בעוני, נרדפים, דחויים. זה ״מנפאואר״ בצרפתית. אבל אני מודה: אני מחבב את הגישה של נקש וטולדנו לקחת נושא כזה ולהציג אותו דווקא בסיפור קליל ורומנטי, ולא כדרמה חברתית נוקבת ומלאת יסורים וריאליזם. כן, אני רדוד כמותם. הבעיה היא שהם לא באמת מספרים את הסיפור כמו שהם מתעלמים ממנו. בכל פעם, אבל בכל פעם, שהדמויות נמצאות במצוקה כלשהי, הבמאים מוצאים דרך להכניס מוזיקה, לעצור את הכל, ולתת למישהו לפצוח בריקוד. זה קורה כל כך הרבה פעמים, שזה מפסיק להיות חינני ומתחיל להיות מטרד. טיק. הריקוד אינו התיקון לחייהם של הדמוות, אלא הקלקול: הם רוקדים כי נקש וטולדנו פשוט שכחו לכתוב תסריט שיוציא אותם בדרכים אינטליגנטיות יותר מהתסבוכות שלהם. וכך, כשהם נאחזים בגרוב ובשארם של המוזיקה ושל השחקנים, טולדנו ונקש מזייפים את הסרט הזה. הוא כל כך מנותק מהחיים, שאין בו רגע של אמת, רק מחוות וקלישאות, שהופכות את ״סמבה״ לכמעט קיטש (צריך להודות: ״מחוברים לחיים״ בעצמו הלך מאוד קרוב על סף תהום הקיטש, אבל היה בסרט ההוא חן מסוים שכל הזמן הציל אותו מליפול פנימה. ״סמבה״ לא ניצל).

הקלישאות האלה, אגב, נעות בין הנדושות למקוממות. הגיבור הראשי הוא אפריקאי בשם סמבה. מה? ניתן לזה לזרום? לא נאשים אותם בשימוש בסטריאוטיפים גזעניים, כי הם כאילו מלאי אמפתיה לדמויות ולא יכול להיות שהם התכוונו לפגוע? וחוץ מזה, זה סמבה ולא סמבו, אז אולי אני זה שיצא הגזעני כאן. אבל שימו לב לתחכום: יש אפריקאי אחד שקוראים לו סמבה, ויש מהגר צפון אפריקאי אחר שמתחזה לברזילאי. מה שאומר… נכון… שאפשר למלא את הסרט במוזיקת… סמבה. הו, הקיטש! אבל… המוזיקה כל כך יפה! הצילו, הסרט הזה בלתי נסבל אבל הוא כל כך חמוד. בעיקר כי סוף סוף רואים את שרלוט גיינסבורג מחייכת, אחרי כל כך הרבה שעות של יגון וכאב אצל לארס פון טרייר, נקש וטולדנו מזכירים שגיינסבורג יכולה להיות גם הכי קלילה. והאמת, לראות אותה רוקדת כמעט שווה את מחיר הכרטיס. לא, רגע. בעצם, תראו את הסצינה הזאת כאן:

==================

״טימבוקטו״. שובי אפריקה

״טימבוקטו״. שובי אפריקה

״טימבוקטו״

״טימבוקטו״ הוא ההפך הגמור והמוחלט של ״סמבה״. זהו הסרט שזכה לפני כחודש וחצי ברוב פרסי הסזאר הבולטים, והוא היה מועמד לאוסקר הזר (כנציג מאוריטניה). גם הסרט הזה הוקרן השבוע בפסטיבל הצרפתי בסינמטקים (למרות שצולם באפריקה, הוא נחשב צרפתי בגלל מפקיו ומקורות המימון שלו), אבל נכון לעכשיו אותו אף מפיץ ישראלי לא טרח להביא ארצה. עבדרחמן סיסאקו, יליד מאוריטניה, מבכירי במאי אפריקה, מספר זה הסרט השני על המתרחש במאלי הסמוכה (בה גדל כנער), והוא עושה את זה בסגנון נטורליסטי, שנע בין הסרט התיעודי לסרט הטבע. ב-2006 ביים סיסאקו את ״במאקו״ (לא על שם אתר תוכן פופולרי בישראל, אלא על שם עיר הבירה במאלי), שמתאר/מתעד משפט ציבורי פומבי שמקיימים תושבי מאלי נגד מעצמות המערב, והמדיניות הכלכלית שלהן שמותירות את אפריקה מורעבת; ובסרטו החדש, ״טימבוקטו״ (על שם עיר אחרת, מוכרת יותר, במאלי), הוא מציג את הזוועות שביצעו אנשי האיסלאם הקיצוני, קבוצת אנסר דין (הקשורה לתנועת דעאש), ב-2012, בשנה שבה הם כבשו את מאלי וניסו להשליט בה את חוקי השארייה. סיסאקו, מוסלמי, מציג עימות בין אנשי דת מוסלמים, וטוען בראיונות שאנשי דאעש ״חטפו את האיסלאם״. את הדמויות מגלמים שחקנים, אבל סיסאקו מציג מציאות לכאורה נטולת מניפולציה. למרות שסרטו איטי, מהוסס, ונטול התלהמות, קשה להתכחש לעוצמה השופעת בו, עוצמה ויזואלית ועוצמה של שקט. זו ההבנה שהסרט מחדיר לנו משוט הפתיחה, שבעולם הזה כל מה שיש בו יופי, תום ועדינות, סופו להידרס על ידי האלים והכוחני. אהבה, מוזיקה, ילדות, משפחה, הכל יהרס. אבל בהחלטה מרתקת של הדרכת שחקנים, הוא מציג את ראשי אנשי האיסלאם הקיצוני כדוברים רכי שפה, שלשונם שקטה ונשמעת כדברי נועם. מי שמקשיב למנגינת הדיבור ולא לתוכן, עשוי להתבלבל בין הטובים ובין הרעים. והמנהיג שלהם? הוא אוהב לרקוד. הוא יסקול כל מי שישיר, אבל הוא עוצר את מלאכת הדיכוי היומית שלו, ורוקד עם עצמו.

אם כן, שני סרטים המציגים כמה קשה להיות אפריקאי היום. בין אם אפריקאי מהגר, או אפריקאי במולדתך. מצד אחד, מול תמונת העולם הכל כך אלימה ומדכאת שמציג סיסאקו, האסקפיסט שבי קצת מייחל לסם ההרגעה של נקש וטולדנו, והטפיחה על השכם ש״הכל יהיה בסדר״. מצד שני, סיסאקו עושה סרט שגם אם הוא קשה ומייסר לצפייה, הוא מותיר חותם בל ימחה. הוא מצליח לייצר דימויים עוצרי נשימה של טבע מדברי, שבתוכו הדבר הכי פראי הוא בני האדם.

 

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה