האזינו לפודקאסט הקולנוע של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה כאן או כאן.

החצי הראשון של התוכנית מוקדש כולו למילים ולמוזיקה של ״המילים הטובות״ של שמי זרחין, כולל השמעת בכורה של קטעים מתוך פסקול הסרט, אותו תוכלו לשמוע כאן.

בזכות העובדה ש״המילים הטובות״ הוא קופרודוקציה ישראלית-קנדית, שניים מבעלי התפקידים הבולטים בסרט הם קנדיים: הצלם רונלד פלאנט (אותו נפגוש בעוד כמה ימים) והמלחין דניאל סקוט.

סקוט קיבל מזרחין משימה: להלחין את פסקול הסרט לפני הצילומים. ״זו שיטת העבודה הרגילה שלי״, אומר זרחין. הרעיון הוא למנוע מהמוזיקה להיות רק אלמנט קישוטי או פונקציונלי שמתווסף בסוף, אלא כחלק אינטגרלי משלב החשיבה על הסרט מבראשית. סקוט, על פי התסריט והשיחות עם זרחין, הלחין נעימת נושא שמבוססת על רעיון החזרה והמעגליות, כמו שהעלילה והדמויות מסתובבת סביב עצמן וחוזרות שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. התוצאה היא נעימת נושא סוחפת ומסחררת.

הנה שלושה קטעים מתוך הפסקול, שלמרות השימוש שלו בסקציית כלי מיתר, התפקיד הראשי בו שייך דווקא לגיטרה. הקטע הראשון הוא בסיס המוטיב המוזיקלי המרכזי. הקטע השני, נעימת האהבה הלירית, מלווה את הפרולוג, שם אנחנו רואים סרט-בתוך-סרט. אבל הנעימה האיטית והאמוציונלית הזאת, מכילה בתוכה את התיבות שמתוכן ייבנה הפסקול הקצבי יותר. הקטע השלישי, הסוויטה המוזיקלית שמלווה את סוף הסרט, מכילה את כל האלמנטים מתוך הפסקול, כולל קטע נהדר מלווה בכלי הקשה המלווה סצינת מרדף בסמטאות מרסיי.

כתבתי כמה מילות הקדמה על הקולנוע של שמי זרחין, והמוטיבים המרכזיים בו, כאן. ומחר תתפרסם הביקורת על הסרט. אבל דעתי הנלהבת ממנו כבר ידועה. אמרתי את זה בפודקאסט, החל מהדקה השישית: אני לא זוכר שעברתי חוויה כל כך רגשית בסרט ישראלי מאז ״כנפיים שבורות״ של ניר ברגמן ב-2001. וכמו שהיה עם ״כנפיים שבורות״, גם כאן אני מוצא את עצמי מפתח סוג של אובססיה כלפי הסרט, בו אני צופה בו שוב ושוב ומסה לפצח מה ש בסרט הזה – שאין בו שום קשר לביוגרפיה האישית שלי, אבל כנראה משהו עמוק בו מהדהד בתוכי – שגורם לי להגיב אליו כל כך חזק. בהמשך לאותו דימוי, אני רואה גם דמיון אמוציונלי מסויים, שהוא כנראה אסוציאטיבי לחלוטין אצלי, בין הדמות של מאיה מרון ב״כנפיים שבורות״ ובין זו של רותם זיסמן-כהן ב״המילים הטובות״.

ולכן, ולרגל עונת פרסי אופיר שיצאה לדרך, אני רוצה לקרוא לחברי האקדמיה לקחת את רותם זיסמן-כהן כמועמדת מובילה לפרס השחקנית. היא נפלאה בסרט. וגם פרס לתסריט של זרחין, כי זו כתיבה נדירה באיכותה. על כל השאר אוכל לדבר אחרי שאראה את שאר סרטי התחרות (אני כבר רואה שלעינת גלזר-זרחין תהיה שנה צפופה בקטגוריית העריכה, בין עבודתה ב״המילים הטובות״ ובין זו ב״ארץ פצועה״).

בסוף השבוע יוקרנו כל חמשת סרטיו הקודמים של זרחין בערוץ הקולנוע הישראלי. צפו במוצ״ש ב-20:20 ב״מסוכנת״, כי אני יודע שאף אחד לא ראה את הסרט הזה. זרחין ודוד גורפינקל זכו עליו בפרסי אופיר (על הבימוי והצילום).

ציוץ