״סן אנדריאס״, ביקורת
"סן אנדראס״. רעש גדול
״סאן אנדריאס״ הוא סרט מז׳אנר WYSIWYG. או: What You See Is What You Get. התקציר אומר: ״רעידת אדמה!״, וזה הסרט. ללא תחכום, ללא סאבטקסט. האמא של כל רעידות האדמה מכה בחוף המערבי, איזור שבר סן אנדריאס, סביבות סן פרנסיסקו, 10 בסולם ריכטר, הכל קורס, האדמה מתבקעת, סכרים נפרצים, גלי צונאמי מכים. ובתוך כל זה, דה רוק – או דוויין ג׳ונסון, תלוי מאיזה שלב בחייו אתם הולכים איתו – מגלם איש הצלה שחובר לאשתו בנפרד כדי לצאת ולהציל את בתם. ובכן, כן. זהו סרט אסונות, מהסוג שגורם לך לחפש את שמם של רונלד אמריך או את אירווין אלן בכותרות הסרט. לשווא. יש דור חדש של סרטי אסונות, ונדמה שאולפני ניו ליין, לייבל הטראש של וורנר, מנסים להחיות אותו. אחרי ״בתוך הסופה״ (סרט הטורנדו הנורא מהשנה שעברה), הם מביאים כעת את ״סן אנדריאס״, שלפחות מתהדר בכוכב אחד וקצת יותר אפקטים סבירים.
מה הקשר בין ״סן אנדריאס״ ו״בחזרה למחר״? האזינו לפודקאסט של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. כאן
הטריק בסרטים האלה תמיד זהה: בגלל שחייבים סיפור עם גיבור שיוצא למשימה, ממציאים עלילה מופרכת, מטופשת, לא הגיונית ובלתי סבירה, שהופכת להיות הדבר הכי מיותר בסרט. הרי לא באמת מעניין אותנו האם דה רוק יציל את בתו, כי מה אכפת לנו? מסביבם נופלים, נקברים וטובעים עשרות מיליוני אנשים, ולנו אכפת האם הבת של דה רוק תתאחד עם הוריה? וכך קורה שגיבור הסרט והכוכב שלו בעצם מפריעים לסרט, מסתירים את האקשן. צאו לנו מהמסך, תנו לנו לראות בניינים נופלים.
״סן אנדריאס״ מתפקד כסרט שלוחץ על בלוטות הפחד שלנו: לראות בעיניים את חזיונות מותנו. אבל הוא גם דוגמה משונה לסרט אסונות, כי הוא לא מגיע עם מוסר השכל. רוב סרטי האסונות הם גרסאות לסיפור מגדל בבל: ההיבריס של בני האדם מביא לקטסטרופה שממחישה את אפסותו של האדם מול הטבע. סרטי אסונות מהדור השני, היו כבר משלים אקולוגיים, שבהם האדם משלם את המחיר על ההזנחה שלו את כדור הארץ. אבל רעידות אדמה הם תופעת טבע שלא קשורה לטבע האדם או למעשיו. היא לחלוטין אקט של כוח עליון (או תחתון) שאפילו המוכשר בתסריטאים – בהנחה שהוא לא פנאט דתי – לא יצליח למצוא בו רצף של סיבה ותוצאה (מהבחינה הזאת, ״סן אנדריאס״ נחות בהרבה מ״גודזילה״, שהכיל לא מעט מחזיונות ההרס של ״סן אנדריאס״, אבל בגרסה משודרגת, בתוספת התוכחה שמדובר בעונש לאנושות על כך שהיא מתערבת בסדרי הטבע). כלומר, ש״סן אנדריאס״ הוא סרט ללא נבל, ללא אנטגוניסט. הדרך היחידה להכניס מעט מתח דרמטי, מאוד מלאכותי לסרט, הוא להכניס דמות של מולטי-מיליונר. אנחנו כבר יודעים שהוליווד, עיר של מולטי מיליונרים, שונאים את העשירים.
אני ציני כלפי ״סן אנדריאס״ וכל הז׳אנר שלו, ואני באמת חושב שזה סרט לא טוב – לא טוב, כלומר ברגעים שהוא לא ממש מטומטם. ובכל זאת, אני מתקשה להתכחש לאפקטיביות שלו. יש בו כמה רגעי הרס עצומים שיצרו אצלי חרדה אמיתית, תחושה בלתי נמנעת של מוות ודאי, של ״הלך עלינו״. כן, יש בסרט הזה משהו מטלטל.
ויש עניין נוסף. האני המבוגר רואה את הטמטום המוחלט שבסרט הזה, אבל אני גם נזכר באני הילד, שבאמצע שנות השבעים, כשהוא רק התחיל ללכת לראות סרטים בקולנוע, כל ההיצע בקולנוע השכונתי היה רק סרטי אסונות. בזה אחר זה: ״נמל תעופה״, ״המגדל הלוהט״, ״הרפתקאה בפוסידון״, ״מטיאור״ ואפילו ״רעידת אדמה״, שאני זוכר אותו כסרט זהה ל״סן אנדריאס״. והילד הזה, שפשוט אהב סרטים כי הכל היה חדש לו וחוש ביקורת עוד לא היה בקודקודו, נהנה והתרגש ונמתח מכל ההרס הזה. וב״סן אנדריאס״ המבקר שבי מגלגל עיניים, אבל הילד שבי צוהל.
עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל ממבט על הטריילרים – האם מלבד סרטי האסונות של שנות ה-70 אין כאן גם התייחסות להתלהבות הקולנועית ממסוקים בסרטי שנות ה-80 (ובראשם "רעם כחול")?
ביקורת מקסימה
אני משער שהצורך הזה במוסר השכל או במישהו לפייס הוא חלק מאותו מנגנון פרימיטיבי שהמציא את הדתות.
המחשבה שיש בצורת, כולם גוועים ברעב, ואין לנו מה לעשות עם זה מפחידה יותר מההמצאה של אל שכנראה הכעסנו ואם נפייס אותו ירחם עלינו. המצאה ואשלייה של שליטה על דברים לא נשלטים.
לא מבין למה אתה חושב שתסריט עם המצאה של האשליה הזו נעלה על תסריט בו קורים דברים איומים, אין לזה סיבה ואין את מי להאשים.
בתור חילוני, התסריט השני הוא זה שיותר דומה לחיים בעיני.
===================
רוה לאסף: אם הבנתי מה שכתבתי, לא נאמרה מילה של העדפה בין סוג אחד לסוג שני, כמו בעיקר אבחנה לכך ש״סו אנדריאס״ הוא סרט יוצא דופן בז׳אנר האסונות כי הוא לא מבוסס על סיבה ותוצאה. סרטי האסונות הם כמעט עונש על משהו – היבריס או פגיעה בטבע. כאן לא. אני מניח שגם התסריטאי חילוני וחושב בדיוק כמוך.
נראה שצפית ביותר מידי סרטים שכבר איבדת את היכולת להנות מסרט אלא אם כן יש בו משהו שכבר לא נראה קודם.
הסרט עם אפקטים מצויינים , מעביר לחלוטין לצופה את אימת רעידת האדמה וההישרדות. הסיפור של האב שמחפש את ביתו מכניס עניין נוסף לסרט אבל בסופו של דבר אנחנו יוצאים עם שאלה עד כמה אנחנו מוכנים לאסון בסדר גודל כזה..מומלץ!
אבל תמיד אנחנו פחות ניהנים/מתרגשים כשמביאים לנו שוב פעם משהו שכבר צפינו בו. אני כבר שנים חש שכל סרט הוליוודי מציג קולאז' של סרטים שראיתי כבר… ואני מניח שגם אתה מרגיש/תרגיש ככה (לא שגם בפעם האלף שרוברט דאוני ג'וניור ייתן משפט מחץ שחוק בצורה סרקסטית אני לא אתלהב – רק פחות).
מאוד התרשמתי מהכתבה אבל אדרבה לכן אני ירוץ לראות את הסרט כי כל פעם שאתם מלכלכים על סרטים ההיפך הוא הנכון למשל על הסרט טיפשים ללא הפסקה אמרתם הומור טיפשי רמה נמוכה התבעסתי והלכתי לקולנוע בהרגשה שאני הולך להשתעמם כל הסרט אבל בסופו של דבר אני וכל הצופים צחקנו עד ומוות ונהנינו עד הגג וכן בביקורת על הסרט מגודלים ופעם אחת שהמלצתם על סרט רוראיתי אותו השתעממתי כל כך שאני לא זוכר אפילו את השם של הסרט בקיצור לפי התגובות שלכם הבנתי שצריך לעשות בדיוק ההפך ואני ממליץ לכולכם לרוץ לראות את הסרט הזה ותהנו נשבעע חשוב לאמר שלא תמיד קראתי ביקורות דווקא באתר שלכם אבל אני לא מאמין לכל המומחים בסרטים