12 יוני 2015 | 07:00 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״הפמליה״, ביקורת

״הפמליה״. חולמים על גלובוס הזהב

״הפמליה״. חולמים על גלובוס הזהב

זה כבר כמה שנים שאני קורא במדורי התרבות את הטענה שהטלוויזיה כיום טובה יותר מהקולנוע. אז נכון, שנוצר רגע מעניין של ביקוש עז לחומרים מקוריים בפלטפורמות טלוויזיוניות שונות; ונכון שהטלוויזיה מארחת עכשיו כמה מהיוצרים הכי מעניינים בקולנוע, מסקורסזי ועד דופלאס; ונכון שהטלוויזיה האמריקאית (מחוץ לרשתות השידור הגדולות) מעניקה כעת, ברגע נדיר, חירות אמנותית גדולה ליוצריה (דיברתי על כך עם האל הרטלי בשיחתנו לפני שבוע); ונכון שבטלוויזיה התסריטאי הוא המלך; ונכון שהטלוויזיה מייצרת עכשיו תכנים הפונים לקהל מבוגר, להבדיל מהקולנוע האמריקאי שפונה לקהל צעיר או אינפנטילי. ובכל זאת, יבוא הסרט ״הפמליה״ ויוכיח שאחרי ולמרות כל זה, עדיין סרט קולנוע נמצא בראש פירמידת המזון של עולם הבידור/התרבות/האמנות, פסגת השאיפות. העידן החדש: אם לא עשיתם סרט, אתם לא קיימים. עשיתם שמונה עונות של סדרה ל-HBO, אבל משהו שם חסר ברובריקת האמביציה עד שאין לכם פיצ׳ר קולנועי ברזומה. סרט קולנוע, יודעים יוצרי ״הפמליה״, הוא הכרטיס לחיי הנצח של עולם השואו-ביז. סדרות טלוויזיה, גם המצוינות שבהן, נשכחות. סרטי קולנוע, גם הבינוניים שבהם, לא. וכך, האגו וההיבריס שהפילו את יוצרי ״סקס והעיר הגדולה״, מפילים את יוצרי ״הפמליה״, שלוקחים סדרה אל המסך הגדול ובתוך שעתיים הופכים אותה מחיננית וזכורה לטוב, לבלתי נסבלת.

איפה ממוקם ״הפמליה״ בטבלת המבקרים של השבוע?

הסרט ״הפמליה״ מתחיל עם לא מעט פוטנציאל. וינס (אדריאן גרנייה), הכוכב ההוליוודי הענק שסביב העליות והירידות בקריירה שלו נסובה הסדרה, בשל לשלב הבא בחייו – לביים סרט. ארי גולד (ג׳רמי פיבן), הסוכן שלו לשעבר, הוא כעת ראש אולפן שמחליט לתת לו את ההזדמנות הזאת. ולמשך כמה דקות יש תחושה ש״הפמליה״ תצליח להצדיק את המעבר מהטלוויזיה אל הקולנוע בכך שדאג אלין, היוצר והבמאי, יהפוך את הסרט לסאטירה ארסית על הוליווד, ועל הסיבות שבגינן אנשים כמוהו יעדיפו את העבודה בטלוויזיה על פני עבודה בקולנוע בגלל ההתערבות של ראשי האולפנים ביצירה הסופית, רידודה, השטחתה והשחתתה. זו היתה יכולה להיות סאטירה פנים הוליוודית חריפה, אבל זה הופך למסע חנופה שאומר דבר אחד: הוליווד עושה יצירות מופת, שחקניה גאונים, סוכניה פטרוני אמנות, והיחידים שעומדים בדרכה הם המיליונרים הנבערים, החרמנים ובעלי רגשי הנחיתות מטקסס.

כאן נעצור לרגע כדי להציג הברקה מבהילה של הסרט: היילי ג׳ואל אוסמנט. מי שהתפרסם כילד בן עשר ב״החוש השישי״ וכבן 12 ב״AI״, הוא כעת שחקן אלמוני בן 27, עם עיניים קטנות מדי ופנים גדולות ומלחיצות שמגלם את אחת הדמויות הכי קריפיות שראיתי כבר הרבה זמן. עצם הליהוק של אוסמנט בסרט העוסק בעליות ובנפילות של קריירות השחקנים, הוא סוג של אמירה, שיש בה הברקה. אבל בחיי, איזו דמות לא נעימה.

היילי ג׳ואל אוסמנט (מימין), הילד מ״החוש השישי״, כעת בן 27, ממרר לכוכבי ״הפמליה״ את החיים

היילי ג׳ואל אוסמנט (מימין), הילד בן ה-11 מ״החוש השישי״ וכעת בן 27, ממרר לכוכבי ״הפמליה״ את החיים

בתור פרק ספיישל טלוויזיוני של ״הפמליה״, לצפייה ב-vod, הסרט הוא בלתי מזיק ואף, לרגעים, מבדר. בדיוק בגלל שאנחנו עדיין מקבלים את ההנחה שהטלוויזיה היא חטיף, לצפייה קלילה ואגבית (חוץ מ״בלש אמיתי״), אבל הקולנוע הוא הסעודה המלאה והמזינה. או לפחות ככה זה אמור להיות. אבל בתור סרט קולנוע, על המסך הגדול, שמציג עלילה אחת מלאה, כל הסדקים של הסדרה נחשפים. אם סדרת טלוויזיה, על פי אופיה האפיזודי, יכולה לתת זמן מסך וזמן עלילה לכל אחת מהדמויות, סרט הקולנוע בוחר גיבור אחד, נבל אחד, וממקם את כל השאר כדמויות משנה. והסרט ״הפמליה״ חושף את האמת של הסדרה: זהו סיפורו של ארי גולד. הוא גיבור הסרט באופן מובהק, הוא זה שעושה את המהלך הדרמטי הכי גדול, הוא המניע, והוא זה שיש לו מה להפסיד. אריק, המנהל שלו, גם מקבל עלילה יחסית מפותחת, המציגה אותו כדמות משנה בעלת נפח. וזהו. כל השאר, כולל ויני צ׳ייס, הם סטטיסטים בסיפור הזה. הסדקים הופכים לבקיעים כשעל המסך הגדול אנחנו מגלים שחבורת השחקנים הזאת, שהיתה חיננית בהיעדר הפווליטיקלי קורקטיות שלה בטלוויזיה, היא בינונית למדי. ג׳רמי פיבן היה דמות משנה קלאסית בסדרה, גונב הצגות מדופלם, אבל בתור הדמות הראשית הוא מציג משחק בתו אחד, היסטרי למדי. ויני פאסיבי, וג׳וני דרמה הוא דמות בלתי נסבלת המגולמת על ידי שחקן בלתי נסבל. המצעד העצום של שחקנים המופיעים בסרט בתפקיד עצמם רק מדגיש את גודל הפספוס במה שהיה יכול להיות, בידיים של יוצר אמיץ יותר, סאטירה הוליוודית מבריקה. עד כמה המימד הסאטירי בסרט מדולל ומלא חנופה? למעט העובדה שתמצאו שם מפיקים ואנשי כספים אמיתיים (סטיב טיש, למשל, הספונסר החדש של החוג לקולנוע באונירסיטת תל אביב, או מארק קיובן), שנמצאים כנראה כדי לא להרגיז אותם, שימו לב שאת סצינת השיא בסרט הם צילמו בטקס גלובוס הזהב האחרון. ובגלל שאין דבר שאנשי גלובוס הזהב אוהבים יותר מחנופה, אני מתקשה לראות מצב שבו ״הפמליה״ לא מקבל מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הקומדיה.

את ״הפמליה״, לפיכך, אפשר לראות רק כפרויקט יוהרה. כוכבים קונים לעצמם מכוניות מהירות ונוצצות, מפיקים של סדרות מצליחות מארגנים לעצמם פיצ׳ר. זה פרס לאגו. השקעה אמיתית מעבר לבדיחות פנימיות, אין שם. בידור בר חלוף, יש. ואם יש אלמנט סאטירי ב״הפמליה״ הוא לא נמצא בכלל בזירה היצירתית/ההוליוודית, אלא בתיאור מערכות היחסים בין גברים ונשים. אריק (אי), למשל, לומד כמה זה מסוכן לפתות נשים בלוס אנג׳לס (לא כי זה לא בסדר ולא מוסרי ולא נאה, אלא – זה מה שהסרט אומר – כי הנשים באל.איי מטורפות), וכמה עדיפה המשפחתיות והמונוגמיה. ובינתיים, הסרט מספק הצצה מפלילה למדי לתוך המוח הגברי שכל שיקול הדעת והתבונה שלו מסתלק ממנו כשיש באיזור אישה יפה. יש שרואים ב״הפמליה״ סרט סקסיסטי, שובניסטי, מיזוגני. הפוך. הסרט מציג עליבות גברית. גברים שכל ההגיון ושיקול הדעת שלהם מתאדה כשאשה מולם והם הופכים מיד לטורפים. גברים שבגרסתם הלא מבויתת מתעניינים אך ורק בשיישה דברים, על פי סדר ההיררכיה הבא: סקס, כבוד, סקס, כוח, סקס, כסף. וזהו. ״הפמליה״ מציג את הגברים בתור יצורים בוהים ומריירים שאסור לתת לנשים להיות בקרבתם. אם תקום תנועה נשית להדרת גברים, ״הפמליה״ תוכל לזקוף את זה לזכותה. אני מביט בסרט ומבין: אנחנו בהמות. ובסופו של דבר הסרט מכיל מסר אחד בלבד: גברים יהיו מוכנים להשמיד את העולם בעבור אמילי רטקובסקי.

 

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״הפמליה״, ביקורת”

  1. hamlet 12 יוני 2015 ב - 10:24 קישור ישיר

    אכן סרט מאכזב,
    אבל לא מיזוגני-כמו שאמרת-מי שיוצא מגוחך הם הגברים.
    אחל’ה סידרה,סרט עלוב.

  2. ירון 12 יוני 2015 ב - 12:15 קישור ישיר

    אגב, לאדריאן גרנייה יש תפקיד קטן ב- AI.

  3. מני 13 יוני 2015 ב - 20:51 קישור ישיר

    סרט מצויין לאוהבי הסידרה!! אם אהבתם את הסידרה תקרעו מצחוק מהסרט שסוגר את כל הקצוות של8 עונות שלמות בסידרה.
    שנים לא צחקתי ככה בסרט.


השאירו תגובה