"אנטמן״. נמלה

״אנטמן״ הוא הסרט הראשון שסיפק סדקים ראשונים להצצה אל מפעל הלהיטים של אולפני מארוול. בעולם שמקובל בו כיום לתת לבמאי קרדיט כמעט בלעדי על יצירת אופי הסרט והטון שלו, מארוול הצליחו להחיות את שיטת העבודה של הוליווד הקלאסית, בה האולפן מגיש לבמאי פרויקט כמעט מפותח לחלוטין, לפעמים אפילו כבר מלוהק, וכל מה שנותר לו הוא לבצע. את ״אנטמן״ מארוול מנסים לפצח כבר המון זמן, וכשהם בחרו באדגר רייט לכתוב ולביים את הסרט, נדמה היה שהם חושבים נכון. אלא שלהבדיל מרוב הבמאים שאינם ג׳וס ווידון ושעבדו עבור מארוול, במאים שהעו צריכים ליישר קו (ובתמורה, זכו בתהילה ובעושר, ראו ג׳ון פאברו או ג׳יימס גאן), רייט הוא במאי עם אגו. אוטר בעיני עצמו, סוג של אליל קומדיה עבור קהל לא מבוטל. והוא, כנראה, לא הסכים לקבל הכתבות. ואז רייט התפטר מהסרט, ובמקומו הובא פייטון ריד, שאמנם חתום על ״מעודדות צמודות״ המקסים, אבל בכל זאת – אנטמן? מארוול? מחליפו של אדגר רייט? בין לבין פול ראד, שכבר לוהק לתפקיד אנטמן/סקוט לאנג, הביא את אדם מקיי, שותפו של וויל פארל, לשכתב את התסריט. וכך, אולי לא ממש נדע מה גרם לרייט להרים ידיים ולעזוב את הפרויקט, אבל אפשר לנחש: ״אנטמן״ הופך די מהר מסרט חיצוני ליקום של מארוול לסרט שמפלס את דרכו הישר לתוך עולם ״הנוקמים״. הוא מכיל בדיחה אחת על ״הנוקמים: עידן אולטרון״ (לתהיה איפה נמצאים הנוקמים, מישהו עונה ״הם עסוקים בהפלת ערים מהשמיים״, בדיחה שהיתה צריכה להיכתב על ידי מישהו שמאוד בקיא בתסריט של ״הנוקמים 2״, אולי אפילו ווידון עצמו, כי כש״אנטמן״ צולם, ״הנוקמים 2״ עוד לא היה גמור), וסט-אפ ל״קפטן אמריקה: מלחמות האזרחים״ של השנה הבאה.

מה חשבו שאר מבקרי הקולנוע של ישראל על ״אנטמן״? הנה טבלת המבקרים

אז יש לנו חדשות טובות וחדשות רעות בקשר ל״אנטמן״. הטובות: נוכחותו של אדגר רייט (שותפו של סיימון פג ליצירת ״מת על המתים״ ו״שוטרים לוהטים״) בתסריט הסופי מאוד מורגשת. יש בסרט כמה בדיחות מצוינות, וכמה רעיונות עלילה מבריקים (פייטון ריד, הבמאי, סיפר שרוב המערכה האחרונה, המתרחשת בין צעצועיה של ילדה בת 7, היא רעיון של רייט ושותפן לתסריט, ג׳ו קורניש). הסרט אפילו מכיל בדיחה מעולה אחת, מאוד אדגר-רייטית, שהיא בדיוק סוג ההומור האהוב עליי: סצינה מושקעת, יקרה, כולה באפקטים, שהיא בעצם הכנה לבדיחה שרק חובבי מוזיקה בריטית משנות השמונים יזהו. כששתי דמויות בסרט נלחמות ביניהן לחיים ולמוות, אחד מהם לוחץ בטעות על כפתור האייפון שמפעיל את סירי. הא צועק לאויבו: ״I will disintegrate you״ וסירי עונה ״מנגת את ״דיסיאינטיגריישן״ של הקיור. ומאותו רגע, סצינת המכות הזאת מתנגנת לקצב הנכאים של השיר הזה מ-1989 (עדכון: שירית גל, שראיינה את פייטון ריד ל״וויינט״, מעדכנת אותי בפייסבוק, שהסצינה הזאת נהגתה ונכתבה על ידי ריד ולא על ידי רייט, ועל כך – שאפו לו). ועצם העובדה שכותרות הסיום מעידות על כך שהמפיקים היו צריכים לבקש רשות מהעזבון של מארק רותקו בשביל אחת הבדיחות בסרט מעידה על איכות הכתיבה הקומית שצצה מדי פעם בסרט. אז כן, יש בסרט הברקות (וכולן נמצאות בידי הדמות של מייקל פניה, שותפו הלא-מאוד מבריק של סקוט לאנג לתא הכלא, מי שנכנס לכלא כי הוא גנב מכונות להכנת מילקשייק ושרק מכין ואפלים בלגיים כל הזמן, והוא בעיקר אשם בגניבת ההצגה בסרט).

החדשות הרעות: ״אנטמן״ כבר חושף את חומרי הטעם והריח המלאכותיים, את הנוסחה, שמארוול דורשת מסרטיה ומיוצריה. זו נוסחה הראויה לפיצוח וללימוד, כי היא אפקטיבית. היא הופכת את סרטי מארוול למאוד מהנים ומאוד קצביים, אבל היא גם הופכת אותם למונוטוניים. יש באנגלית מילה יפה: Glib. זחוח, הוא תרגום לא רע לה. ההברקה הגדולה ביותר, שהזניקה את אולפני מארוול למעמד שלהם, הוא ביצירת דמותו של טוני סטארק כאדם זחוח וציני, גם כשהוא הפך לאיירון מן. זה התאים בול לדמות ולתקופה: כי טוני סטארק הוא מולטי מיליארדר ולכן הגיוני שיש בו משהו מנותק, מתנשא וחסר אחריות, כי הוא מאמין שהכל מגיע לו ושהכסף שלו יפתור הכל. החיבור בין הדמות הזאת ובין הביצוע של רוברט דאוני ג׳וניור באמת יצר רגע קולנועי מושלם של חידוש והתעוררות. נולדה דמות של גיבור על נטול פאתוס או חשיבות עצמית. גיבול על הדוניסטי ומרוכז בעצמו, שמציל את העולם, למרות שלא ממש אכפת לו.

אבל מאז, ״זחוח״, הפך לטעם העיקרי בתבשילי מארוול. הגיבור של ״שומרי הגלקסיה״? ניחא. מעין האן סולו כזה, עם כפיס עץ על כתפו. אבל מה הופך את סקוט לאנג, גיבור ״אנטמן״, אדם שמרגיש שיש לו הכל להפסיד, לכה זחוח? הוא פורץ שנתפס אחרי פשע שביצע לא מתאוות בצע אלא מתחושות של צדק, וזה עלה לו בהרס חייו. אחרי היציאה מהכלא הוא רק רוצה להשתקם, ומגיע מיליונר קשיש (מתחרהו הגדול של אבא של טוני סטארק) ודי אונס אותו להפוך למעין חייל ממוזער בעל כוחות על. ציניות ודחקות הן הסחורה הוורבאלית הכי פחות מתאימה לדמות כזאת, שבעיקר כעת נראית כמו ניסיון למחזר את הטעמים של ״איירון מן״ לסרט חדש. אז ״אנטמן״ אינו ״איירון מן״ (בעיקר כי בסצינות שאינן מאת אדגר רייט, ובעיקר אלו העוסקות בקשריו של אנטמן עם נמלים אמיתיות, הסרט הופך לרגעים לממש – אבל ממש – אידיוטי).

והסרט חושף גם את הבעיה העמוקה יותר של מארוול: בחיפוש אחר טון, הומור, קצב, אפקטים ואקשן, סרטי מארוול הפסיקו להגיד משהו משמעותי. הם הפכו להיות מומחים ביצירת בידור קליל. ״אנטמן״ הוא בידור קליל נהדר, מהסוג שממש יהיה כיף לראות בקיץ הבא בהקרנות החוצות בחינם למיניהם שצצות בפארקים ובגנים ברחבי הארץ בשנים האחרונות. סרט שלא ממש משנה אם אתם רואים מהאמצע, או קונים גלידה באמצע סצינה קריטית, כי הוא לא באמת חשוב. בשעה שכדי שסרט יהפוך לאירוע, לרגע תרבותי, הוא צריך להיות גם מהנה, אבל גם שיהיה בו הדהוד, משמעות, תוקף תרבותי שרלוונטי לזמננו. ובמילים אחרות: מה הסרט אומר? ״איירון מן״ קלע בול, גם כי הוא היה חידוש בעולם האקשן, אבל בעיקר הוא עסק הרעיון הגבורה בעידן שכולו ציניות והדוניזם. קפטן אמריקה השני עסק בשאלות מעניינות של ״טוב״ ו״רע״, והוא הפר את הנוסחאות המקובלות, ובעיקר הלאומיות, שמציגות בקומיקס האמריקאי את אמריקה כנציגת הטוב עלי אדמות. קפטן אמריקה ניתק את גיבורי העל מהזיהוי הלאומי שלהם. זה היה רגע מכונן. אבל כבר ״הנוקמים״, ״גיבורי הגלקסיה״ ועכשיו ״אנטמן״ הם סרטים שמתנהגים כמו האורחים שבאים באמצע המסיבה: הם לא מכירים אף אחד, ורק באים ליהנות, לשתות את האלכוהול, לרקוד למוזיקה, וללכת הביתה לפני שיבקשו מהם לסדר קצת. הם אולי מעוררם את המסיבה,  עושים שמח, אבל אף אחד לא רוצה להיות חבר שלהם. כזה הוא ״אנטמן״. כיפי, אבל זניח.

ציוץ