"פיקסלים״. פאק פאקמן

שכחתי לשתף השבוע את פודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. הנה הוא.

על ״תיקון״, ״חי פעמיים״ (עליו תוכולו לקרוא כאן בהמשך) ו״אנטמן״.

״פיקסלים״

עמיתיי המבקרים, כרגיל, עושים לאדם סנדלר חיים קשים (תראו את הציונים שקיבל השבוע בטבלת המבקרים). אני מודה שבשנים האחרונות גם לי לא קל איתו, עם סרטים ירודים כמו ״מגודלים״, ״מגודלים 2״ ו״תקועים בחופשה״. אבל השנה סנדלר הפתיע אותי פעמיים: פעם ראשונה עם ״הסנדלר״, הסרט שחטף את הביקורות הכי איומות שסרט קיבל השנה באמריקה, אבל שאותי הוא די ריגש, בזכות אווירת האגדה היהודית, הפנטזיה האורבנית ותבליני היידישקייט. ישראל היא גם אחד המקומות היחידים בעולם בהם הסרט הזה הצליח. ועכשיו סנדלר חוזר עם להיט קיץ מהזן הצפוי יותר עבורו: ״פיקסלים״. שלא כהרגלו, סנדלר משתף פעולה הפעם עם במאי משמעותי (כריס קולומבוס, בוגר ״שכחו אותי בבית״, ״גברת דאוטפייר״ ושני סרטי ״הארי פוטר״ הראשון, שקצת איבד את הקריירה שלו בחמש השנים האחרונות), ולא עם אחד מעושי דברו הרגילים (פרנק קורצ׳י ודניס דוגן, במאים לא מעניינים, הם שותפיו הרגילים של סנדלר בבימוי סרטיו). ושוב, המבקרים שאינם אני מקיאים עליו. ואני? אגלה לכם בסוד: התמוגגתי.

לאיזה מקום נכנסו ״פיקסלים״ ו״חי פעמיים״ בטבלת המבקרים?

״פיקסלים״ נראה כאילו מישהו התגנב אליי בלילה וגנב לי את החלומות שלי. זה סרט עם שורת הקונספט הכי מבריקה ששמעתי הרבה זמן: ב-1982 נאס״א משגרת חללית ובתוכה קפסולת זמן המכילה את מיטב פריטי התרבות של התקופה, לצורך תקשורת עם חיזרים שיוכלו ללמוד על תרבות האנוש על כדור הארץ. בין הפריטים ששולבו בקפסולת הזמן היו משחקי המחשב של התקופה – המשחקים ששיחקו במכונות משחק בקניונים, לפני שהתחיל עידן משחקי הווידיאו הביתיים: ״פאקמן״, ״דונקי קונג״, ״Space Invaders״ וכו׳. 30 ומשהו שנה אחר כך, מתברר שחיזרים אכן קיבלו את המשלוח, אבל הם ראו במשחקי המחשב לא אות לידידות אלא הכרזת מלחמה ותוכן עוין והם משגרים בחזרה אל כדור הארץ את אותם משחקי מחשב אלא הפעם בגרסה ענקית, אמיתית והרסנית, במטרה לכבוש ולהחריב את עולמנו. עכשיו צריכים ארבעה חנונים, שב-1982 היו אלופי העולם במשחקי הווידיאו האלה, להתקבץ כדי להציל את העולם, ולשחק משחקי מחשב בסקאלה ענקית, על החיים ועל המוות.

ריאליטי-צ׳ק מהיר. למי שתהה, למיטב ידיעתי, קפסולת זמן כזאת לא שוגרה לחלל ב-1982. הרעיון, מן הסתם, מושפע מתקליט הזהב ששוגר לחלל, עליו תמונות, מוזיקה ומידע על כדור הארץ, על גבי חללית וויאג׳ר ב-1977. והרעיון של משחקי מחשב התוקפים את כדור הארץ? זה מגיע מהסרט הקצר הנושא אותו שם, ועליו מבוסס סרטו של סנדלר. הנה הוא:

אם הייתי כותב קומדיה על חיזרים שתוקפים את כדור הרץ באמצעות תרבות הפופ של האייטיז הייתי מכניס בדיחה על הול אנד אוטס, ובדיחה על מקס הדרום (והייתי מגייס את השחקן מאט פרואר שיחזור לדבב את דמות המחשב הזאת, שהגישה קליפים באם.טיו.וי), ואכן שניהם מקבלים איזכור ובדיחות בסרט. כמו רוב להיטיו הגדולים של סנדלר בזמן האחרון, נקודת המוצא שנונה מאוד, נקודת הסיום מלאת לב, אבל באמצע יש עבודת כתיבה חפיפניקית למדי. סנדלר ושות׳ חוגגים על הקונספט, של אנשים שצריכים לשחק משחקי מחשב כדי להציל את העולם, אבל מפספסים כל רגע שבו הסרט יכול גם להגיד דברים משמעותיים. יש כאן רעיון שהיה יכול להפוך לקלאסיקה, כמו ״משחקי מלחמה״ של ג׳ון באדהם משנות ה-80, סרט שהיה יכול להגיד משהו – לאו דווקא בנאלי – על הקשר בין אלימות אמיתית ובין אחימות במשחקי וידיאו ומחשב (יש חצי סצינה בין סנדר ובין ילד הנוגעת בנושא הזה), ואם הסרט היה טורח להגיד לנו משהו על החיזרים שרוצים לשחק איתנו למוות, הוא אולי גם היה יכול להיות מותח יותר, ולהפוך גם לסרט הרפתקאות ראוי ולא סתם לבידור עם סצינת אקשן וחצי. אבל סנדלר עושה לעצמו חיים קלים, הוא מוותר על יצירות מופת ומסתפק במהתלות בלבד. ככזאת, ״פיקסלים״ מצחיקה למדי, אבל רגעי הפספוס מתסכלים. (יש בסרט רגע נפלא אחד, בתחילתו, שגרם לי לחשוב שהולך להיות כאן משהו מבריק אבל כרגיל הוכיח לי שסנדלר מצוין בפתיחות וגרוע בפיתוחים: אנחנו רואים שני ילדים, חברי ילדות, באליפות העולם במשחקי מחשב. האחד גאון, מבריק, ג׳ון נאש של משחקי המחשב, השני אהבל. אנחנו עוברים קדימה בזמן אל ההווה: מי שהיה גאון, הוא כיום לוזר, שוויתר על חלומותיו המבריקים ועובד בעבודה נחותה, וחברו הטמבל, הוא כיום נשיא ארצות הברית).

את ״פיקסלים״ ראיתי עם בת ה-11 שלי, שהסרט לכאורה מיועד לגילה, והיא בעיקר ראתה את אבא שלה צוחק בשעה שהיא לא ממש הבינה מה האנשים האלה רוצים ממנה. ״פיקסלים״ הוא סרט שמיועד לאנשים שחיים בתוך פיתול זמן: ילידי 1968, שחוגגים השנה בר מצווה.

==================

״חי פעמיים״

הנה עוד הוכחה לכך שדור האם.טי.וי, הדור שלי, כבר צריך לפרוש לפנסיה. ל״חי פעמיים״ (״Self/less") יש טריילר איום. אני חושד בסרטי אקשן עם טריילרים גרועים, כי אם אתם לא מצליחים לקבץ חמישה שוטים מדהימים לטריילר, זה אומר שאין בסרט הזה כלום. אבל אז ראיתי שביים אותו טרזים סינג, והחלטתי ללכת לצפות בו בכל זאת. טארזים סינג הוא אליל שלי, בין השאר בגלל שב-1991 הוא ביים את הקליפ הזה:

אדם שיכול להכניס לארבע דקות הומאז׳ים לטרקובסקי, יאן סאודק, מלאכים, דה וינצ׳י וציורי רנסאנס הוא אדם שזוכה במסירות שלי לדורי דורות. ואכן, סינג הצטיין בפורמטים הקצרים – קליפים ופרסומות – אבל התקשה למצוא הצלחה בסרטי קולנוע. הסיבה ברורה: לאיש יש רעיונות ויזואליים כבירים, שלא מתהדקים לכדי סיפור. לכן סרטיו הם תמיד טריפיים, מופלאים לצפייה, אבל מי שמחפש עלילה נהירה מוצא עצמו מתוסכל מהם. סרטיו ״תא קטלני״ ו״מעבר לכל חלום״ הם הרפתקאות ויזואליות מסעירות ליודעי ח״ן. לכן, כשראיתי את שמו, הנחתי שהסרט מלא כל טוב שלא נחשפו בטריילר כדי להציג אותו כמה שיותר שגרתי. ובכן, לא. הסרט אכן שגרתי. אין קשר בין סרטיו הקודמים של סינג ובין סרטו הנוכחי, סרט שאין בו אפילו הברקה אחת.

יותר מתסכל הוא העניין שכמו ״פיקסלים״, גם ״חי פעמיים״ מבוסס על רעיון מדע-בדיוני שאפשר היה לעשות ממנו יצירת מופת: בן קינגסלי הוא איל הון גוסס שמקבל הצעה מחברה שפיתחה טכנולוגיה עתידנית: היכולת להעביר את התודעה והזכרון שלו לתוך גוף צעיר ובריא, ולאפשר לו חיי נצח. מישל גונדרי היה עושה מזה מטעמים. הבעיה היא שתוך חצי שעה, כל רעיונות במד״ב מתאדים לטובת סרט מרדף שגרתי, שבו הגיבור, שעכשיו הוא בתוך גוף צעיר (של ראיין ריינולדס), מגלה פתאום (לראשונה בחייו) שיש לו מצפון ויוצא לברר של מי הגוף (או הגופה) אליו הוכנסה התודעה שלו. סרט מדע בדיוני אמיתי, מהסוג העמוק, הנצחי, שהופך לקלאסיקה, היה מגביר את קצב המרדפים, תוך כדי שהוא שאול את השאלה שהסרט כל הזמן בורח ממנה: מה זה ״אני״? האם זה הגוף או התודעה? והאם יש גם נשמה, ואם כן, איך משתילים אותה ואיפה היא נמצאת? הסרט נקרא במקור ״Self/less״, ביטול ה״אני״, מושג טעון לבמאי ממוצא הודי כמו טארזים סינג. אבל בתוצאה הסופית ה״אני״ היחיד שהתבטל בסרט זה נוכחותו וכשרונו של הבמאי, שהיה צריך להתחזות לבמאי בינוני כדי לייצר סרט נשכח.

האזינו לשיחה שלי על ״חי פעמיים״ בפודקאסט השבועי שלי ברדיו הקצה. להאזנה ולהורדה לחצו כאן.

ציוץ