ביקור המבקרים
ביקורות קולנוע לערב שבת:
"הר ברוקבק" הוא אהוד הביקורת השבוע. מקום שלישי בטבלת המבקרים של "עכבר העיר", מקום ראשון בטבלה של "טיים אאוט". כמעט כל המבקרים נתנו לו ארבעה כוכבים (כולל עבדכם). דבורית שרגל ב"רייטינג" וישי קיצ'לס ב"עכבר" נתנו לו חמישה. מסקר קטן שערכתי בין לא מעט אנשים שראו את הסרט התרשמתי שאין אחד שלא אהב אותו. מדובר בקונסנזוס. ובכל זאת, שני היחידים שהפגינו כלפיו קרירות יחסית (אך שאינה נטולת התפעמות) היו יקיר אלקריב (שלושה כוכבים ב"טיים אאוט") ומאיר שניצר (שלושה כוכבים וחצי ב"עכבר").
יקיר אלקריב מ"עיתון תל אביב" מודה שכל הסצינות מרשימות, אבל שבחציו השני של הסרט הוא מתחיל להתיש. (אני חשבתי בדיוק להפך, דווקא חציו השני הוא זה בעל המטען הרגשי העצום).
מאיר שניצר ב"אן.אר.ג'י" חוזר לאיתנו עם ביקורת משובחת (הסובלת, כמעט כתמיד באן.אר.ג'י, מכותרת ומשנה איומים). נדמה לי שהוא מנסה לרמוז לקראת סופה שאנג לי, כמו איתן פוקס וגאס ואן סאנט, הוא הומו. ככל הידוע לי, למרות היותו אחד הרגישים שבבמאי העולם, הוא די סטרייט. מה שהופך את דימוי שמשון הגיבור בסוף הטקסט למעט משונה. (אגב, לביקורות של שניצר אי אפשר להשאיר תגובות באן.אר.ג'י. אבל כאן אפשר).
ססמת היום: "אוכפים לוהטים" – הכותרת גם לביקורת של קיצ'לס ב"עכבר" גם לביקורת של מיכל ויניק ב"וואלה" וגם לכתבה של קמינר ב"7 לילות".
עדכון: וגם לכתבה של ג'ודי סלומון ב"פרומו". וגם בביקורת ב"ווילג' וויס".
גם דובדבני עושה השבוע עבודה יפה עם הסרט. גם הכותרת, "יוסי ולדג'ר", חמודה. (הדבר הכי טראגי בסרט הזה, אגב, הוא הטוקבקים עליו ב"וויינט").
הביקורת שלי, אגב, התפרסמה לפני שבוע כחלק מטור ארוך המרכז ארבעה סרטים העוסקים בגבריות אבודה וטראגית. למי שפיספס. אגב, אחד המגיבים כאן השבוע טען שלהגדיר את "הר ברוקבק" כטרגדיה זה ספוילר. בעיני זו טענה מעט מגוכחת. אבל מי שלא יודע את זה, שלא יקרא את הביקורת.
(זהירות, ספוילר ל"הר ברוקבק")
בתור המגיב עם הטענה המגוחכת, הרשה לי לתקן:
ההגדרה "טרגדיה" אינה ספוילר. הרבה דברים יכולים להיות טראגיים בסרט, החל מאי מימוש של אהבת הגיבורים וכלה בנפילת לוויין על אחד מהם. אלא שאתה כתבת בפירוש ש"המוות צפוי מראש". אלא אם מדובר במקרה של "חמש ילדות יפות", בו אכן מצהירים על המוות הצפוי מראש כבר בהתחלה, זהו ספוילר על פי כל הגדרה שאני מכיר, ואפילו, אם לשאול ביטוי מ"עין הדג" – סנל"ל (ספוילר נוראי לא לקרוא).
דעתי, בכל אופן. מה דעת שאר הקוראים?
התגובה הזאת התפרסמה אי שם למטה באיחור, אולי זאת הסיבה שהיא נשארה ללא תגובה (ואולי לא, לא ברור). בכל מקרה היא רלוונטית כיוון שהיא מתייחסת לביקורת שהזכרת על שיבוץ ספוילרים מוגזמים בביקורות שלך (ספוילר מסוים לנקודת מפנה ולברוקבק בהמשך).
לא נכנסתי לביקורות על סרטי המוות הקודמים אך בביקורת על החדש של וודי אלן אתה פורש את מהלך העלילה, תוך ציון נקודות המפנה וההפתעות הצפויות. גם אם אין ציון מדויק של מהלכי הדמויות, עצם העובדה שהקורא התמים מגיע לסרט כשהוא יודע שיש חטא, אך אין עונש יכולה להרוס לו לא מעט.
אולי ברור לך ש"הר ברוקבק" הוא טרגדיה ולכן הוא יסתיים במוות, אך באותה מידה אפשר לטעון ש"נקודת מפנה" הוא דרמה בריטית מאופקת ואז למצוא את עצמך מופתע מהרצח שמגיע בחלק השלישי (שלא לדבר על כך שהתפנית מולידה כיוון עלילתי שיכול להסתיים בכמה דרכים ואתה טרחת לספר באיזה דרך אלן בחר ללכת). דוגמא אחרת – האם בגלל ש"מיליון דולר בייבי" הוא דרמת ספורט, אז ברור לגמרי כיצד היא תתפתח ותסתיים?
למה בכלל לספר כיצד סרט שאתה מבקר נגמר? התשובה "נו באמת, יכלתם להבין לבד לפי הז'אנר" מתעלמת בנוחיות מכל אותם סרטים שחורגים מהז'אנר שלהם או פועלים נגדו. תן מקום למעט הפתעה, גם מכך שאין בכלל הפתעה.
אפילו אם אתה יודע כל מה שהולך לקרות, זה אף פעם לא מוריד מאפקטיביות של סרט. אני ידעתי כל מהלך שעומד להתרחש בטווין פיקס, וזאת עדיין הסדרה האהובה עלי. מה זה חשוב הודאניט?
ואגב, עוד קונצזוס טרי של המבקרים – דומינו זה חרא
ככל שאני יודעת, אנג לי הוא הומו מאוד. ואני אומרת את זה בחיבה, כי מיטב חברי וכו'. אבל ממש מעניין, מה שעשית, סיכום ביקורות המבקרים. אוהבת את זה.
לפי Imdb הוא נשוי משנת 1983 ויש לו שני ילדים. הוא חי בשכונה רגילה אי שם ב אילינווי הרחק מהוליווד ומאור הזרקורים.
אם מישהו הבין משהו מהר ברוקבק הרי העובדה שאנג לי נשוי ואב לא אומרת הרבה על האוריינטציה המינית שלו, ובהחלטו יש חמורים לא מעט לקריאה קווירית של סרטיו. העובדות, לעומת זאת, הן רכילות צרופה. לא שזה דבר רע…
לגבי הסרט, באתי עם ציפיות של הר והוא הוליד עכבר רגשני. קראתי את הסיפור של אנני פרו, שהוא מופת של דיוק מילולי, וכדרכה מזריק את האמוציות במפתיע ובמנות קטנות. הסרט נמרח, מהרבה מאוד אספקטים, רצוף במוזיקה הנכונה, בצילומים מרהיבים של מרחבים מפתים ומגמדי אדם והאיפוק במשחק גובל בקטטוניה.
בסופו של דבר התסריט באמת יותר דומה ליוסי וג'אגר מאשר לסיפור של פרו, ואני לא ממש מעריץ את המהלך הנראטיבי של יוסי וג'אגר.
נראה לי שיותר מכל, כל המתפעמים מתפעמים מזה שהם יכולים להתרגש מסרט שבו האהבה המדוכאת היא בין שני גברים. זה לא רומיאו ויוליה, כפי שקיצ'ליס כתב, וגם לא טעון רגשית במחציתו השנייה, כפי שכתבת יאיר. זה בעיקר מתכונתי ומפתיע בשמרנותו.
היו כל כך הרבה אפשרויות לעשות את הסרט הזה מעניין ואיש לא בחר באף לא אחת מהן.
ממש חבל.
יש גם את קשלס, שבביקורת קצרה ב"גלובס" נתן שני כוכבים וחצי והביע חוסר התלהבות כללית.
יש לינק?
הי יאיר…
שאלת תם:
שיר הנושא של ברוקבקון הוא "a love that will never grow old" של איימי לו-האריס. אכן, בהאזנה שלישית לדיסק המרנין, מדובר בשיר מלנכולי מן המשובחים, ואכן הוא רץ לו אצלי בלופ במערכת. אמה מה? בסרט נשמעות ממנו בדיוק 2 שניות מעורפלות, כאשר ג'ילנהול נוסע לו לאיטו בטנדרו. מה בדיוק חוקי האקדמיה בנוגע ל"שיר נושא" ומועמדות שלו לאוסקר? כל שיר, לא משנה כמה ממנו נחווה בסרט יכול להיות מועמד? ובהזדמנות זו- מברוכ על הבלוג המרנין. חיכיתי הרבה!
כמה שאני חושב יותר על הסרט, כך האלמנטים של מערבון ושל אהבה הומוסקסואלית נראים לי יותר שוליים והסרט כולו יותר כמו מלודרמה צינית ונטולת ערך. הוא בהחלט "עשוי טוב", באותה צורה בה "טיטניק" היה עשוי טוב. להגיד שראיתי משהו חדש ו/או מעניין על הומואים, בוקרים, או בוקרים הומואים זה כמו להגיד שלמדתי מ"טיטניק" משהו על ספנות ומלחמת מעמדות.
לא הבנתי. אז לא אהבת? ואתה תמיד בא לסרטים כדי ללמוד?
צריך לכתוב מגוחכת, לא מגוכחת.
אני בא לסרטים ממגוון סיבות. כמובן שכדאי שסרט ספציפי יתפוס אותי בעזרת אחת או שתיים מהן. הסרט הנ"ל ויתר מראש על רובן ונעצר, אם קראתי אותו נכון, על ניסוח מסמך חינוכי. אמנם לא המטרה הכי נשגבת בעולם, אבל זה מה יש. כל החצים של הסרט מצביעים לכיוון אחד – לנקז את הדם מהסיפור, להיות פוליטיקלי קורקט ולא להעליב אף אחד. כן, יש משחק משובח, וכן, יש שלד של סיפור מעניין. מעבר לשני האלמנטים האלה, זה סרט פשוט שאפשר לשאול עליו שאלות פשוטות ולקבל עליהם תשובות פשוטות. בלי סצנת הסקס הבודדה זה יכול היה להיות סרט לילדים.
בנוגע לביקורת של שניצר (כן, קצת באיחור), נראה לי שהוא פיספס משהו:
בשביל ג'ק טוויסט, הלילה ההוא באוהל הוא לא התנסות הומוסקסואלית ראשונה. חוץ מלשים בפיו את השורה "זו לא הפעם הראשונה שלי", אנג לי דאג לעשות כל שביכולתו כדי להבהיר לנו את זה. שניצר אולי היה עסוק מידי בחיפוש סמלים פאליים (הסיבה היחידה בגינה הוא עוד צופה בקולנוע בימינו, כך נראה) מכדי לשים לב.