קידום. ממרכז ענב לסינמטק תל אביב

הפוסט התעדכן עם תגובות מעיריית תל אביב ואלון גרבוז.

על פי שמועות שמסתובבות היום בין אנשי הקולנוע בארץ, יש לסינמטק תל אביב מנהלת חדשה, שתחליף ב-1.10 את אלון גרבוז: איסי אבקסיס וינטר, כיום מנהלת מרכז ענב. מול גב׳ וינטר עמדו על קו הגמר אנשי קולנוע מובהקים: עודד הורביץ, מפיץ קולנוע שממש היום סגר את קולנוע אורלנדו בניהולו, והיה מוכן לאתגר הבא; סיני אבט, המנהל האמנותי של דוקאביב; והמפיק שוקי פרידמן.

על היותה של וינטר המועמדת המובילה לתפקיד ניהול הסינמטק שמעתי לראשונה ביום ראשון בשיחה עם איש קולנוע ישראלי שטען באוזניי שלדעתו העירייה סימנה אותה כפייבוריטית, כי היא כבר חלק מהמערכת העירונית. איש קולנוע נוסף, המקורב להליך הבחירה, סיפר לי שהבחירה בווינטר יצרה מחלוקת בתוך ועדת העירייה, שחברים בה התרעמו על כך שבניגוד למה שפורסם במכרז לתפקיד, לגב׳ וינטר אין שום קשר לעולם הקולנוע. כתוצאה מכך, הוחלט בעירייה שבקרוב יפורסם מכרז נוסף, למינוי מנהל/ת אמנותי/ת לצידה של המנהלת. כלומר, שתפקידו של גרבוז יתחלק בין שני אנשים שונים. הבחירה בווינטר עדיין צריכה לקבל את אישור דירקטוריון הסינמטק.

אדם שמכיר את גב׳ וינטר אמר לי היום ״היא מאוד נחמדה, אבל ממש לא מתאימה לתפקיד. אבל אולי בעירייה חיפשו מישהו צייתן, שלא יסבך אותם יותר עם פסטיבלי הנכבה״. ההחלטה הזאת עשויה לעורר זעם בתעשיית הקולנוע המקומית, שלא אוהבת הנחתות מבחוץ. וינטר לא ענתה עדיין לבקשת ״סינמסקופ״ לתגובה.

למרות שאבט והורביץ, אנשי קולנוע וניהול מובהקים, היו יכולים להיות בחירות מעניינות יותר לתפקיד המנהל (ולמה שלא יוצע להם תפקיד הניהול האמנותי?), אני לא ממהר לשפוט את איכויותיו של אדם שלא שמעתי עליו ואני לא מכיר. הבחירה תמוהה, רואים כולם. המכרז ביקש מועמד/ת עם רקע בניהול הקשור לעולם הקולנוע, והבחירה סותרת את זה. אבל אולי אלה שעבדו איתה במרכז ענב יידעו לספר על מנהלת מבריקה. ובכל מקרה, להיכנס לנעליו של דמות אגדית כמו גרבוז הוא מהלך שיהיה כפוי טובה לכל מי שיבוא אחריו. אחרי שמנהל הפך מקום להיות מזוהה איתו, זה שבא אחריו כמעט תמיד יהיה הריבאונד, ואולי ניהול אדמינסטרטיבי/תקציבי/תפעולי הוא מה שהסינמטק זקוק לו כרגע. אני שומע גם סיפורים על מהלכי ניהול בעייתיים ושנויים במחלוקת של גרבוז, שהכעיסו לא מעט אנשים שעבדו מולוֿ, כך שאולי דווקא עכשיו צריך שנה-שנתיים של ניהול שיודע לאזן תקציבים.

מבחינתי, גרבוז מותיר אחריו מורשת אחת עיקרית: העמידה העיקשת והאמיצה לצד האמנות ונגד כל סוג של צנזורה והשתקה. גרבוז הקרין בסינמטק הכל, ולא מיצמץ כשכולם צעקו נגדו: ימנים, שמאליים, חילונים, דתיים. הוא נתן מקום לכולם ולא נתן לאף אחד להשתיק אותו. מהבחינה הזאת הוא אדם נערץ ומודל לחיקוי, ואם המנהלת החדשה תלך בדרכו ותהיה אמיצה כמוהו, הרי שנגלה שזה היה מינוי מוצדק. ואם לא, זה יהיה עצוב.

עדכון. בהמשך למה שכתבתי על ענייני התקציבים, מגיב אלון גרבוז: ״גם אם יתכן והשנה תסתיים בגרעון, הרי שאני משאיר מוסד יציב כלכלית עם עודפים של כמה מיליוני שקלים, שנבעו מהתנהלות אחראית ובחירת סרטים מוצלחים״.

עוד עדכון. מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "תהליך המיון עדיין בעיצומו. ועדת האיתור של הסינמטק חיפשה מועמדים בעלי ניסיון וכישורים בתחום ניהול מוסדות תרבות, עם דגש על בקיאות בעולם התוכן הקולנועי. הסינמטק הינו מוסד תרבות מרכזי בעיר ועיריית תל אביב-יפו  תעמיד לרשות המנהל שייבחר את כל האמצעים על מנת לשמור על מעמדו. הדירקטוריון יתכנס בשבוע הבא לקבל את החלטתו הסופית."

===================

התוכניה המלאה של פסטיבל לונדון פורסמה היום, והיא מכילה שלושה סרטים ישראליים: סרט עלילתי ושני סרטים תיעודיים. ״חתונה מנייר״, סרטו של ניצן גלעדי (המועמד לפרס אופיר), שובץ לתחרות השנייה בחשיבותה בפסטיבל: תחרות סרטי הביכורים. הוא יתמודד שם מול הסרט הפלסטיני ״3,000 לילות״ של מאי מסרי. ״הסלילים הגנוזים״ שביימה מור לושי ו״מיסטר גאגא״ שביים תומר היימן (הסרט על אהד נהרין) יתחרו שניהם בתחרות הדוקומנטרית מול פרדריק וויזמן, וולטר סאלס ואלכסנדר סוקורוב.

====================

גם התוכניה המלאה של פסטיבן בוסאן בדרום קוריאה, הפסטיבל הכי גדול באסיה, פורסמה היום. ויש שם סרט ישראלי אחד: ״המילים הטובות״ של שמי זרחין, המוביל במספר המועמדויות בפרס אופיר.

====================

בכל שנה בפסטיבל סן סבסטיאן מחלק אירגון פיפרסקי (הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע) את פרס הגרנד פרי שלה לסרט הטוב של השנה האחרונה (יולי עד יולי). בפסטיבל השנה, שייפתח ב-18.9, יוענק פרס סרט השנה של פיפרסקי ל״מקס הזועם: כביש הזעם״. ג׳ורג׳ מילר, במאי הסרט, יגיע לסן סבסטיאן לאסוף את הפרס ולהיות נוכח בהקרנה מיוחדת של הסרט במסגרת הפסטיבל. סקר סרט השנה התקיים בין כ-500 מבקרי קולנוע ברחבי העולם (כולל כותב שורות אלה). לשלב הגמר הגיעו, לצד ״מקס הזועם״, גם ״המתנקשת״ של הו השיאו-השיאן, ״טקסי״ של ג׳פאר פנהי ו״הבן של שאול״ של לזלו נמש. הבחירה ב״מקס הזועם״ מפתיעה ומשמחת אותי. אני בחרתי בו בשני סבבי ההצבעה, והוא אכן (נכון לרגע זה) סרט השנה שלי.

===================

והנה פודקאסט הקולנוע השבועי שלי, שהתחיל היום את השנה השנייה שלו. האזינו או הורידו כאן.

האייטם הראשון בפודקאסט עוסק בכותרת שפורסמה הבוקר: ג׳יימס פולי יהיה הבמאי לסרט ההמשך של ״50 גוונים של אפור״. פולי, במאי סביר לפעמים (הוא ביים את ״גלנגרי גלן רוס״ המצוין וכמה פרקים מתוך ״בית הקלפים״), יחליף את סם טיילור-ג׳ונסון, שביימה את הסרט הראשון. נשאלת השאלה: למה פיטרו את האשה והביאו את הגבר שאין מאחוריו שום להיט משמעותי? לי זה הזכיר מקרה זהה עם ״דמדומים״. כמו ״50 גוונים של אפור״ זה סרט שביימה אשה, המבוסס על ספר שכתבה אשה והמיועד לקהל נשי. אבל בסרט ההמשך האשה נזרקת ומובא גבר, זאת אחרי שהאולפן מדליף שהבמאית היתה בעייתית. למה זה קורה? האם זה בגלל השוביניזם של הוליווד? או כי במאיות מתקשות לשחק את המשחק ההוליוודי? ואולי זה גם וגם: אולי במאיות מתקשות לשחק את המשחק ההוליוודי השובינסטי, ואם הן דעתניות מדי הן נזרקות מהפרויקט.

ציוץ