״סיפור על אהבה וחושך״, סרטה של נטלי פורטמן. מאבדת מילים

לפני שנה וחצי הייתי בטוח ש״סיפור על אהבה וחושך״ הולך להיות האירוע הקולנוע הגדול של 2015. הייתי מוקסם מהעובדה שנטלי פורטמן, שחקנית נפלאה ורגישה בעיניי, בוחרת לביים בפעם הראשונה סרט דווקא בעברית, דווקא בישראל; להבדיל מהמון אנשים בתעשייה שהתקוממו נגד ההתגייסות של המוני גופי תמיכה בארץ (קרן רבינוביץ, המיזם לקולנוע בירושלים, מפעל הפיס, קרן גשר, קרן אבי חי), אני חשבתי שהם צודקים וזה ראוי; הייתי משוכנע שלא רק ש״סיפור על אהבה וחושך״ יזכה השנה בפרס אופיר, הוא יזכה גם באוסקר הזר. ישבתי בבית, העליתי לאתר באופן כפייתי צילומים מהסט שלה ששלחו לי אנשי צוות ועוברי אורח, וחלמתי על אוסקרים ויצירות מופת. 20 מיליון שקל עלה הפרויקט הזה (חלקו מומן על ידי Voltage Pictures, חברת הפקה אמריקאית, שמימנה גם את ״כוננות עם שחר״ ו״מועדון הלקוחות של דאלאס״), ואחרי חודש וחצי של צילומים, התחילו לטפטף השמועות. בתחילה חשבתי שאלה רק הקנאים, אלה שעיניהם צרה בכוכבת האמריקאית שמרקידה את התעשייה המקומית לפי החליל שלה, ואז הגיעו הדיווחים המהימנים יותר: העורך הצרפתי המהולל והנחשב, מי שערך את ״אמלי״, לא הצליח להעמיד את הסרט. אנשים שראו ראף-קאטים נשנעו נבוכים ומודאגים. ואז הובא עורך שני אמריקאי, והתחילו להישמע אנחות רווחה מאנשים שהיו קרובים להפקה. ואז הגיע שלב ההפצה, ונדמה שבישראל רק ניסו להסתיר את הסרט. פסטיבל ירושלים רצה אותו כסרט פתיחה, וקיבל סירוב. לפרסי אופיר הוא בכלל לא נשלח, אז הנה נגוז חלום האוסקר שלי. ועכשיו, בלי שום קמפיין תקשורתי או שיווקי משמעותי, כמעט באלמוניות, הסרט שהיה אמור להיות אירוע מתגנב אל בתי הקולנוע בארץ בחרישיות. ורק היום, אחרי שנה וחצי של דיווחים מיד שניה, וממסע גדול – שחלקו מונע מנקמנות – להבאיש את הסרט, סוף סוף ראיתי אותו. והוא יפהפה.

פורטמן, ילידת ירושלים, השתמשה ברומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז כדי לכתוב מכתב אהבה לעיר הולדתה. כל מי שמצפה לעיבוד מדויק של רומן עב כרס בסרט קצר וקומפקטי למדי, לא מן הנמנע שיתאכזב. הדרך הנכונה יותר לחוות את הסרט הוא כמסע בתוך ראשה של קוראת: המשפטים שנגעו לליבה, אותם היא מסמנת עם טוש זוהר, והתמונות שעולות בראשה בזמן הקריאה. ולכן, יש משהו ליטרלי מאוד בעיבוד שלה, שעוסק בשלושת הנושאים שמוזכרים בשם היצירה: סיפור, אהבה, חושך. הסרט מתמקד במערכת היחסים שבין עמוס עוז הצעיר ובין אמו, פניה, שבתחילת הסרט עוד מתפקדת, אך מצבה הנפשי הולך ומתערער. האם מספרת סיפורים לבנה, ומאתגרת אותו לקחת איתה חלק במלאכת הסיפור. אביו, איש האקדמיה, מספר לו על מילים. הוא מילים, היא סיפורים. איש של אבני היסוד וחומרי הגלם, ואשה של הבניין השלם. היצירה. בין שניהם, עמוס הצעיר מגלה את כוחה העוצמתי של השפה העברית. שפה שיש בה ניסים ונפלאות בתוך כל מילה ואות, אבל שבסופו של דבר אלה הסיפורים שיכולים להביא לגאולה. האם מנסה להשתלט על חייה באמצעות מילים, לנסח אותם ואף לשכתב אותם. היא מדביקה את בנה בחיידק הסיפור ובאהבת המילה, והוא מצידו מגלה את העוצמה שיש בידיהם של מספרי הסיפורים, האמנים, אבל גם את המחיר – מחיר הבידוד והבדידות – שמתלווה אליהם.

החצי הראשון של הסרט, אם כן, זה העוסק באם המספרת סיפורים לבנה, הוא היפה ביותר. יש בו שימוש מקסים וחד אבחנה של פורטמן במילים של עמוס עוז (העושה שימוש במילים אותן ירש מאביו ומאמו). כשהאם מתחילה לדעוך מבחינתה מנטאלית, היא בראש ובראשונה מאבדת את המילים, הסרט נהיה אפל וקודר, אבל גם כבד יותר. אבל מה מביא אותה אל מחלת הנפש? לכאורה יש כמה וכמה הסברים, כמו למשל האבל על מות חברתה הטובה ביותר. אבל לזה נוספת גם סיבה נרמזת. כשם שהסרט מתחלק לחצי מבחינה עלילתית, לפני מחלת הנפש ואחריה, כך הוא מתחלק לחצי לפי תקופות: לפני הקמת המדינה ואחריה. הסיבה לשגעון, אם כן? הקמת מדינת ישראל. הכיסופים, הערגה, החלומות, משאת הלב אל משהו שהוא תמיד מושלם כי הוא אוטופי ובלתי מושג, כל אלה מתנפצים ברגע שמוכרזת הקמת המדינה והאם מגלה שהמציאות אפורה יותר ממה שהיא ייחלה לו. זו לא המדינה שהיא פנטזה עליה, לא החיים עליהם חלמה.

מרגע שבחרה פורטמן את סלבומיר אידזיאק הפולני כצלם, היה ברור איך היא מדמיינת את הסרט – כמו ״כחול״ של קישלובסקי, שאידזיאק צילם. ואכן, ״סיפור על אהבה וחושך״ הוא קודם כל קונצ׳רטו לצלם. ירושלים סגרירית, שהולכת ונהיית קודרת ככל שהסרט נמשך, ירושלים של צללים. אידזיאק (ולצידו מעצב ההפקה, ערד שאואט) הופכים את הסרט לטקטילי מרוב טקסטורות, לאינטימי מרוב תקריבים, לפיוטי מרוב התבוננות על המציאות באמצעות מה שנמצא לצידיהם.

אני יכול למנות מגרעות רבות שצצות בסרט, כמו סצינות בינוניות שנמשכות זמן רב מדי, או סצינות מצוינות שהן קצרות מדי, או תחושה אפיזודית של וינייטות ואנקדוטות שלאו דווקא מתחברות לסיפור שלם, ועלילות משנה שמתחילות ואז נמוגות. העורך, לפיכך, עשה עבודה מצוינת בתור שלוקח את חומרי הגלם וחותך מהם את הפילה, מוציא החוצה רק מה שעובד, זורק הצידה כל מה שמוחמץ, ואז אנשי מחלקת הסאונד (בראשות עורך הסאונד הישראלי זוכה האוסקר על ״כוח משיכה״, ניב אדירי) מצליחים להדביק יחד את הסצינות לרצף אחד של רגש.

התוצאה הסופית, ככל שהיא לא אחידה, מציגה גישה שמרגשת אותי ביחס לעיבודים ספרותיים. התמוגגתי מקטעי הקריינות של מוני מושונוב, קולו של עמוס המבוגר המקריא פסקאות מתוך ספרו, ורק רציתי עוד מהם. הקנאות למילה הכתובה, שמתלווה אליה יצירתיות ויזואלית שלא ממחישה את המילים אלא יוצרת דימויים הפועלים לצידן, ריגשה אותי בסרט הזה. דומה שפורטמן מתרגשת ממילים, ולכן כל מי שדבוק בחיידק הזה ימצא את רובו של ״סיפור על אהבה וחושך״ מלא תבונה, עדינות ורוך, ועצב אינסופי, שקשה לעמוד בקסמם.

============

אני לא יודע עד כמה בקיאה פורטמן בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל היא השחקנית השלישית שהופכת לתסריטאית ו/או במאית כדי לספר סיפור תקופתי במה שמסתמן כתת ז׳אנר של הקולנוע הישראלי שאפשר לצמצם אותו למשפט ״אמא שלי היתה חולת נפש (וגדלתי להיות אמנית)״. ראשונה היתה מיכל בת אדם עם ״רגעים״, שהיא כתבה וביימה ב-1980; השני היה ״הקיץ של אביה״ שכתבה ויזמה גילה אלמגור (אבל ביים אלי כהן), וכעת פורטמן. הבדל אחד: בת אדם ואלמגור סיפרו סיפורים על אמהותיהן, ואילו פורטמן לא מספרת סיפור אוטוביוגרפי עבורה, אלא נמשכת לדמות הזאת כמו פרפר לאש – אשה עדינה ושברירית, רומנטיקנית, מוקסמת ממילים, שלאט לאט קורסת לתוך מחלת הנפש ומתנתקת מהמציאות באופן כמעט קטטוני. קל להבין איך אדם יוצר מוצא עצמו מביט בדאגה אל דמות כזאת ותוהה האם זהו סופו של כל אמן.

כך או כך, מרתון סרטי ״על חבל דק״, ״הקיץ של אביה״ ו״סיפור על אהבה וחושך״ נשמע רק מתבקש.

ציוץ