להקת המחול בת שבע, מתוך ״מיסטר גאגא״ של תומר הימן

דבר משונה ומטריד קורה לקראת סופו של ״מיסטר גאגא״, הסרט התיעודי של תומר הימן על אוהד נהרין. אבל עד אז, הוא דווקא נראה כמו סרט כמעט נורמלי. מספיק נורמלי, וברובו קומוניקטיבי, כדי להפוך לאחד מאותם סרטים תיעודיים שמצליחים להימלט מהגטו של שבת בצהריים בסינמטק תל אביב ולהגיע להקרנות בבתי קולנוע מסחריים. אבל אז, פתאום…

למעלה מ-15 שנות קריירה כבמאי דוקומנטרי, אחד הבולטים בארץ, הפכו את תומר הימן ליוצר שרוב סרטיו מספרים מעין סיפור אישי מתמשך. סרטיו של הימן, על פי רוב, מתחלקים לאחד משני סוגים. הסוג הראשון, הבולט יותר, הוא הסרט האישי. הימן מתעד בכפייתיות את משפחתו, את הוריו, את אחיו, את עצמו, את מערכות יחסיו. סרטיו האישיים הם מיזוג משונה בין ביישנות לאקסהביציוניזם. סוג אחר של סרטים (או סדרות) שהימן מתמחה בהן הוא המעקב אחר תהליך, היצמדות לנושא וההתבוננות במהלכים לאורך זמן. זמן, באופן כללי, הוא הדמות העיקרית בסרטיו של הימן. כשהימן עוקב אחר נושא, דמות או תופעה, זה על פי רוב נושאים שמגיעים מהשוליים, מהצדדים המוחלשים בחברה, והימן מנסה בעקשנות לנפץ סטיגמות, לחשוף בפני צופיו עולמות של דו קיום – לאומי, דתי, מגדרי. ולעיתים קרובות הוא משלב בין שני סוגי הסרטים. כך היה בסרט שפרסם אותו: ״תומר והשרוטים״, שהוא גם סרט שבו הימן מתעד את עצמו, אבל גם סרט שבו הוא עוקב אחרי קבוצת נערים שהוא מדריך, והאופן שבו הם לומדים להתמודד עם אחרות ועם דעות קדומות. גם כשהוא פונה, מדי פעם בפעם, לתעד דמויות מעולם התרבות, הוא יהיה שם, כחלק מהסיפור (ע״ע ״עליזה״, סרטו הקודם, על השחקנית עליזה רוזן).

לכן, ״מיסטר גאגא״ הוא סרט חריג בפילמוגרפיה של הימן, מהסיבה הפשוטה – ובכנות, המבורכת – שהימן נעדר ממנו. את כל תשומת הלב בסרט מקבל אוהד נהרין. והאמת, אין לאף אחד אחר מקום על המסך לצידו.

למשך רוב הסרט, הימן מספק ביוגרפיה כמעט סטנדרטית, אבל מרתקת, של נהרין, אחד היוצרים הישראליים המוערכים בעולם. בתור מי שאינו חובב או מבין גדול במחול, סיפור עלייתו של נהרין לגדולה, הצמיחה שלו בעולם המחול הבינלאומי ואז האופן שבו הוא הפך את להקת בת שבע לאחד המותגים הישראליים המוכרים בעולם (והנגיש מחול מודרני להמונים, כשהוא הפך אותו לרוקנרול), היה מרתק, ואף מרגש. הימן מראיין את נהרין (באנגלית, משום מה) ולצידו לא מעט דמויות שליוו את הקריירה שלו כרקדן ואז ככוריאוגרף, בניו יורק ואז בישראל. הימן מצליח בעצמו להפוך את היצירה האבסטרקטית של נהרין לקומוניקטיבית.

כך שברובו, ״מיסטר גאגא״ – משחק מילים על ליידי גאגא, כמובן, כמו גם על העובדה שנהרין המציא שפת ריקוד בשם ״גאגא״, שאמורה להפוך את כולנו לרקדנים (דווקא את עניין הגאגא לא ממש הבנתי בסרט) – הוא פורטרט דוקומנטרי אפקטיבי ומעניין, עם רגעים סוחפים לחלוטין, שמצליחים לצמצם את עבודתו של נהרין לקטעי שיא מפעימים.

החיבור בין הימן ונהרין, אם הבנתי נכון, התחיל ב-2007, אז החל לתעד אותו, תחילה עבור פרק בסדרה ״גיבורי תרבות״, שחושף קצת את המתח שבין נהרין והמצלמה, ואת העובדה שנהרין, ממש כמו הימן, הוא אקסהביציוניסט ביישן – רוצה שכל העולם יראה אותו, אבל בלי שהוא ישים לב לכך שזה קורה:

אבל אז, כאמור, משהו שם מתפוצץ, במהלך מאוד משונה עבור הסרט, שלמען האת די הרס לי אותו. אחרי מה שנראה כמו תהליך רב שנים של מעקב וראיונות, פתאום נהרין מספר שחלקים שלמים בביוגרפיה שלוף הסיפורים על עצמו שהוא סיפר לתקשורת וגם למצלמת הסרט, היו בדויים. בין אם הם אכן בדויים, ובין אם עצם האמירה שהם בדויים היא הבדיה, פתאום המבט שלנו על נהרין משתנה. מאדם שמרשה לעצמו לראשונה להיפתח, להיחשף ולהציג את התהליך היצירתי שלו, ואת החיבור בין ה״אני״ ובין ״העבודה״, קופצת פתאום דמות אחרת. את האדם הנחוש והכריזמטי של תחילת הסרט והקריירה מחליף אדם קוצני, קפדן ובלתי נגיש. נהרין המרתק של תחילת הסרט הופך בסופו לדמות בלתי נסבלת, מרירה אפילו, שנדמה שמפסיקה להבחין בקיומו של עולם מחוץ לסטודיו. מכיוון שנהרין הודה שהוא מפברק סיפורים, אני נותר עם תעלומה לגבי אופיו האמיתי של האיש, ואמינותו של הסרט. האם אחרי כל שנות התיעוד נהרין מאס בסרט והתחיל לחשוף את צדדיו הנוקדים למצלמה, או שמא זהו הימן שהחליט להפסיק להיות עדין עם מושא סיקורו. כך או כך, שני חלקי הסרט נדמים כמתקוטטים ביניהם, והופכים סרט מרתק על יצירה ונחישות וחוסר פשרות למעין ״גטסבי הגדול״ של עולם המחול. הסרט שמתחיל כמכתב הערצה, מפנה את גבו אל גיבורו בסופו.

ציוץ