האנסמבל של ״לילסדה״. צילומים: יוני המנחם

חגגנו יום הולדת 40 ל״מלתעות״ מ-1975, חגגנו יום הולדת 30 ל״בחזרה לעתיד״ מ-1985, חגגנו יום הולדת 20 ל״הכוכב הכחול״, ועכשיו אנחנו חוזרים ל-1995 ומציינים יום הולדת ל״לילסדה״, סרט הביכורים של שמי זרחין שיצא בדיוק אתמול לפני 20 שנה, ב-17 בנובמבר 1995. הזמנתי את זרחין להתארח בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה, כדי להיזכר קצת בסרט, ובכלל ב-1995. האזינו או הורידו כאן

״לילסדה״, שעדיין מוקרן בכל שנה בטלוויזיה בערב פסח, הוא דרמה משפחתית שנעשתה בתקופה שבה כמעט ולא עשו אותן בארץ, שריכז אל בית אחד את אחד האנסמבלים המרשימים ביותר של שחקני ישראל. מצד אחד, האבות והאמהות – יוסף שילוח וגילה אלמגור, בתפקיד ההורים. בדור הביניים, אריה מוסקונה, ענת וקסמן, מיקי קם ואלון אבוטבול. ושורה של תגליות: אסתי זקהיים, זכתה בפרס האקדמיה על תפקידה, דרור קרן, בתפקידו הקולנועי הראשון, איצ׳ו אביטל ודנה ברגר. כל המשפחה הזאת מתכנסת בערב פסח, למשך יממה שבה כל השדים יפרצו החוצה, ונגלה שמתחת למראה החיצוני הכל-ישראלי, יש משפחה שבורה ורצוצה, שמנסה להתאושש ממותו של אחד הבנים בתאונת אימונים בצבא. מה שנראה כמו קומדיית סקרובול בתחילה, עם פינג-פונג היסטרי של דיאלוגים, בתוך סט צבעוני וזוהר, הופך בהדרגה לסרט קודר ואפל העוסק בשכול, היעדאות, אובדן וההתמודדות איתם.

מספר אירועים יציינו בתקופה הקרובה אד-הוק את יום ההולדת הזה. בהוצאת כתר עובדים על הוצאה לאור של ספר המבוסס על התסריט של ״לילסדה״, בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים שיתקיים בחנוכה יערך ערב שיוקדש למוטיב האוכל בסרטיו של זרחין, בליווי הקרנת הסרט ״המילים הטובות״, שהוא בעצמו מעין סגירת סוגריים עצמית של זרחין עם דמויותיו, עשרים שה אחר כך: שלושת האחים, גיבורי ״המילים הטובות״, נושאים את שמותיהם של שלושת האחים, גיבורי ״לילסדה״: שי, דורונה ונתנאל. אולי כדי להפנות את תשומת ליבנו שכבר בסרטו הראשון, עוד לפני שידענו ששמי זרחין יהפוך ל״שמי זרחין״, הוא כבר החביא בו את כל הדי.אן.איי, את כל המרכיבים ואת כל התבלינים, מהם הוא ירכיב את סרטיו הבאים.

״לילסדה״ מתרחש בפסח. הקרנת הבכורה העולמית שלו התקיימה ביולי, בפסטיבל ירושלים, שם – אחרי שצפה בסרט הזה וב״חולה אהבה בשיכון ג׳״, כתב נחמן אינגבר ב״ידיעות אחרונות״ שנולד דור חדש לקולנוע הישראלי. אבל ההפצה המסחרית, בימים שלפני סינמה סיטי, נקבעה לסתיו, ל-17.11. אלא שאז…

שבועיים אחרי רצח רבין

שבועיים לפני מועד יציאת הסרט, נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. ״את מסע ההלוויה של רבין ראינו במשרדו של מפיק הסרט, מיכה שרפשטיין״, מספר זרחין בשיחה שקיימנו אתמול. ״התכנסנו במשרד כדי להחליט מה לעשות. הדעה הרווחת, לפחות שלי, היתה לדחות, כי למי יהיה מצב רוח לבוא לקולנוע בתקופה כזאת, ואיזה עיתון ירצה לסקר את הסרט. ואז מיכה, באה לו הג׳ננה, דפק על השולחן ואמר ׳עופו כולם הביתה, אני לא דוחה את יציאת הסרט׳. הנימוק של מיכה היה שהסרט יהיה הדבר הנכון בזמן הנכון, והוא דווקא ייתן לצופים נחמה. ויש בו משהו שיכול לעודד. ואולי יש בסרט משהו שעונה על השאלה, שהטרידה אז את כולנו: ׳איך חיים כאן ביחד׳. ובדיעבד הוא צדק״.

״לילסדה״ ו״חולה אהבה בשיכון ג׳״, שהופץ קצת קודם, היו הלהיטים הגדולים האחרונים של הקולנוע הישראלי בשנות ה-90. אחרי ״לילסדה״ במשך חמש שנים אף סרט ישראלי לא הצליח למכור מעל מאה אלף כרטיסים, עד שהגיע ״ההסדר״ ב-2000 והגיע לקו הזה ושנה אחר כך ״חתונה מאוחרת״ כבר פרץ את הסכר, שהחזיר את הקהל לבתי הקולנוע.

לצאת מהמגירה

הצבעוניות של הסרט, כמו גם אלמנטים קטנים של פנטזיה המשובצים בו – זר פרחים מעופף, סופת שלגין בחודש ניסן, רוח הרפאים של האח המת שמופיעה לרגע – הפכו את ״לילסדה״ לאחד הסרטים החריגים של שנות התשעים, שניסו להתקומם נגד הריאליזם והעיסוק הפוליטי שבו עסק הקולנוע הישראלי בעשור שלפני כן. למרות שזרחין טוען שכשאתה עושה את סרטך הראשון, ולרוב עושה אותו בעוני, כי פרנסה עדיין אין שם, אתה לאו דווקא חושב על ״יחסו של הסרט לקולנוע הישראלי״. ובכל זאת, גם הרצון להוות ריאקציה למה שקורה סביב, עיצב את אופיו של הסרט.

מאחורי הקלעים של ״לילסדה״: הצלם אמנון זלאייט עם ענת וקסמן. שמי זרחין מאחור. צילומים: יוני המנחם

אומר זרחין: ״כשפינטזתי את הסרט הראשון שלי, עוד לפני שידעתי על מה הוא יהיה, באופן טבעי גם הסתכלתי לצדדים וחיפשתי עזרה. למה הכוונה ב׳עזרה׳? כשאתה עושה סרט אתה מחפש סרטים שהם דומים לסרט שלך כדי לראות איך אחרים טיפלו בנושא הזה, גם אם רוצים לשות את ההפך. התחושה שלי באותה תקופה היתה שאין בארץ כלים, ושאת הדברים שאני מחפש אני לא מוצא כאן. אתה מחפש בית לגור בו, והבנתי שזה בית שאני צריך לבנות במו ידיי. ושהוא יהיה משוחרר לחלוטין מכל הדברים שמפריעים לי. כמו למשל הכוח הכפייתי שקיים בקולנוע ובתרבות הישראלית לטובת הריאליזם והנטורליזם. יש נטייה להגיב למציאות בכלים של העיתונות, ולא של הקולנוע. וככה הקולנוע הישראלי סידר לעצמו ארון מגירות, ואם אתה רוצה לעשות סרט, עליך לפתוח את אחת המגירות ולהשתכן בה: שואה, מיתוס הצבר, המתח העדתי, הסכסוך. אלה מגירות נושאיות. וכל המגירות מחויבות לשידה, שמכתיבה איך הכל ייראה מתוך מחויבות למציאות. ואני לא רציתי את המגירות האלה. אני רציתי להיות מחויב לקולנוע״.

ובכל זאת, היו סרטים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי שהיתה לזרחין כמיהה אליהם, למשל סרטיו של משה מזרחי ובעיקר ״הבית ברחוב שלוש״. ״אני מניח שכשבחרתי ביוסף שילוח ובגילה אמגור לתפקידים הראשיים זה כי חשבתי עליהם ב׳הבית ברחוב שלוש׳״.

בדקה ה-31:00 תוכלו לשמוע, בהשמעה נדירה, את ״השיר של יזהר״ שמבצע דרור קרן, מתוך פסקול ״לילסדה״, בגרסתו המלאה (בסרט הוא מופיע רק בחלקו). מילים ולחן (וסולו גיטרה): שמי זרחין. עיבוד: עדי כהן.

יוסף שילוח וגילה אלמגור ב״לילסדה״

עשרים שנה אחרי צאת הסרט, זרחין מצא את עצמו הבוקר מוצף געגועים ליוסף שילוח, שנפטר לפני ארבע שנים. ״הוא היה איש אציל נפש״, הוא אומר עליו. את הדקות הבאות בשיחתנו (מדקה 34) הקדשנו לשיחה על שילוח, שהודיתי שגם אני, כמו מבקרים רבים, גיליתי אותו כשחקן דרמטי, מחוץ לסרטי בורקס, רק באותה תקופה, עם ״לילסדה״ בקולנוע ו״הילד חולם״ בתיאטרון (והסרטים הישראליים המוקדמים שראיתי כסטודנט לקולנוע בסמוך). אבל זרחין ראה את הווירטואוזיות הקומית שלו גם בסרטי הבורקס בהם שילוח שיחק. גם שם, בסרטים הלא טובים (״ספיחס״, ״סבבה״), ראו את גאוניותו.

בדקה ה-50 אנחנו עוברים לדבר קצת על השכנים שהוצגו לצד ״לילסדה״ בבתי הקולנוע ב-1995, ובראשם ״חומות של תקווה״ של פרנק דרבונט, שזרחין בחר להשמיע קטע מתוך הפסקול של תומס ניומן לסרט. ״חיכיתי ל׳חומות של תקווה׳ בגלל המוזיקה שהיתה בטריילר שלו. הלכתי לראות את הסרט בבוקר בקולנוע לב, וכשיצאתי ממנו קניתי כרטיס ונכנסתי לראות אותו שוב. וכשיצאתי קניתי כרטיס ונכנסתי לראות אותו שוב. ובערב הלכתי להצגה שניה עם רעייתי, עינת. ראיתי אותו ארבע פעמים באותו יום ועוד המון פעמים מאז. הסרט הזה מעבר להיפנט אותי. יש משהו אניגמנטי בסרט הזה, שאני עד היום לא לגמרי מצליח לפענח אבל הוא עושה בי שמות.״

ציוץ