החץ האחרון של קטניס אוורדין

בעד ונגד הסוף של ״משחקי הרעב: פרק הסיום״ וגם על פריחתו של הקולנוע האיסלנדי בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

על פי הערכות מקומיות, 65 אלף צופים ראו בסוף השבוע בארץ את ״משחקי הרעב, עורבני חקיין: פרק הסיום״. אני חשבתי שזה סרט בינוני עד איום. אבל יש גם דעות אחרות. בימי שני ברדיו הקצה משדרת ניצן פינקו את התוכנית ״ריוט״, המוקדשת למוזיקה מהפכנית (עם דגש נשי). פינקו, שדרנית ודי.ג׳יי, בוגרת לימודי מגדר וספרות אנגלית, חושבת שסדרת ״משחקי הרעב״ הציגה דמות מעולה בקטניס אוורדין (ג׳ניפר לורנס), וסיום הסרט האחרון רק הוכיח וחיזק מבחינתה את הטענה שלה. לא הבנתי על מה היא מדברת, אז ביקשתי ממנה שתכתוב על כך פוסט אורח. והיא הסכימה. הנה הוא:

המנצחת שלא רוצה לנצח // מאת ניצן פינקו

בנאום מפורסם סיפר הבמאי ג'וס ווידון (״באפי, קוטלת הערפדים״, ״סרניטי״, ״הנוקמים״, ועוד ועוד) שלאורך השנים כתבים שואלים אותו בלי הפסקה מדוע הוא כותב דווקא דמויות של נשים חזקות. אחרי הרבה הסברים, החל מ"גדלתי בבית עם אמא חזקה" ועד "אנחנו צריכים שוויון מגדרי כדי לשרוד", הוא סיכם עם התשובה: "כי אתם עדיין שואלים אותי את השאלה הזו". במובנים רבים, קטניס אוורדין, שנכתבה על ידי סוזאן קולינס בסדרת הספרים "משחקי הרעב", היא ממשיכת דרכה של באפי, והיא הדמות הפמיניסטית הבולטת ביותר לדעתי בעולם הקולנוע והספרות של העשור האחרון.

הטענה המרכזית נגד הסרט היא שפיצול הספר האחרון לשני סרטים, ובהם הסרט החדש, ״עורבני חקיין, פרק הסיום״, היה מיותר. אין ספק שסרט אחד היה יכול להיות קולח ומעניין יותר, אבל הפיצול מאפשר התעמקות גדולה יותר בדמות של קטניס ומדגיש את התהליך שהיא עוברת, מדמות פסיבית שכבולה על ידי פוסט-טראומה לאישה אקטיבית שמעצבת את העולם שלה מחדש.

הסרט מתחיל בהצהרה של קטניס על הזהות שלה. לאחר שפיטה (ג'וש האצ'רסון האנמי כתמיד) מנסה לרצוח אותה לאחר שטיפת המוח שעבר בקפיטול, היא כמעט מאבדת את הקול שלה (מטאפורה שחוקה לכאורה אבל מדויקת בעיני). האחות מבקשת ממנה להגיד "שמי קטניס אוורדין ואני ממחוז 12". למעשה, בשלב הזה המקום הזה – מחוז 12 – כבר לא קיים, ונחרב כבר בסוף הסרט השני. אבל זה אחד המאפיינים הכי בולטים בהגדרת הזהות של קטניס: למרות שהפכה ל"מנצחת" במשחקים ולסמל המהפכה, היא קודם כל אותה הנערה מאחד מהמחוזות העניים ביותר בקפיטול, שנלחמה מדי יום כדי לספק אוכל לאחותה ולאמא שלה ולמנוע מהן לגווע ברעב. בזכות ההבנה שכדי לשרוד חייבים להילחם, בלי הפסקה ובכל יום מחדש, קטניס הפכה למנהיגה האולטימטיבית.

כבר בדקות הראשונות של הסרט, קטניס יוצאת נגד התפקיד שיועד לה ומחליטה להרוג את הנשיא סנואו כדי להחזיר לעצמה את השליטה על חייה. היא יוצאת מהפאסיביות שנכפתה עליה: אחרי שהשתתפה במשחקים כדי להגן על אחותה, ובסרטוני התעמולה כדי לתרום למאמץ המלחמתי, היא מתחילה לשחק לפי הכללים שלה. היא זו שמניעה את הנרטיב: הסרט הקודם נגמר בזה שהיא מובסת על ידי סנואו וכמעט נרצחת על ידי פיטה, אבל כאן היא זו שמחליטה מה יעלה בגורלה – למרות הנסיונות לביים אותה או לגרום לה להיראות מבויימת. גילויי המרד שלה, למשל הנסיון להתאבד בסוף הסרט הראשון והירי במערכת המשחקים, מגיעים לשיא בסוף הסרט הנוכחי (בלי ספוילרים!).

הנשיא סנואו (דונלד סת'רלנד המבריק שמפיח חיים בדמות יותר מתמיד) מדגיש שקטניס היא לא מנהיגה או הוגת דעות, אלא נערה פשוטה שנקטפה מההמון (בסצינה שהיא האתנחתא הקומית היחידה בתסריט הקודר). אבל למרות שהפעולות שלה מבוססות על אינטסינקט ולא על ידע או אסטרטגיה, המנהיגות שלה מתבטאת ביכולת שלה להניע אנשים לפעולה. היא מובילה את המהפכה בגלל שהיא מוכנה לשלם כל מחיר; האלימות שמופעלת על הגוף שלה במשחקים היא בסך הכל המשך לאלימות שהופעלה עליה כל חייה באמצעות הרעבה שיטתית.

הדמות שלה מצליחה להניע מהפכות גם מחוץ לפילם. בשנה שעברה נעצרו סטודנטים בתאילנד בגלל שעמדו מול ראש הממשלה והרימו שלוש אצבעות באוויר כאות מחאה שקטה, כנהוג בעולם של משחקי הרעב. הקרנות הסרט הציתו מחדש את המחאה בתאילנד כחצי שנה לאחר שהיא התחילה. תוך דקות הם נעצרו, ההצדעה הוצאה מחוץ לחוק והסרט ירד מהמסכים. מתי בפעם האחרונה ראיתן ממשלות שמפחדות מדמות בדיונית?

בסרט החדש מודגש שקטניס היא רק חלק מהנשים שמובילות את המהפכה, ובהן המפקדת פיילור. הדמות שלה מוכיחה שהמהפכה תבוא מנשים. זה אמנם לא המקום להסביר את הטענה הזו, אחת מהבולטות בתיאוריה הפמיניסטית, אבל מספיק לציין שנשים הן אלו שמשלמות את המחיר הגדול ביותר במלחמה (על פי האו"ם למשל) ולכן בניגוד למשטרים פטריארכליים שמרוויחים ממלחמות, נשים הן אלו שיפסיקו אותן. חשוב לציין שהסרט לא יוצר עולם אוטופי בו נשים הן רק הקורבנות או המושיעות, וגם לנשים יש חלק בעוולות המלחמה, אספקט שמקנה לסרט נופך ריאליסטי.

לא מדובר בסרט מושלם. בין נקודות החולשה שלו יש פתרונות עלילתיים רפטטיביים, כמו מכתבים שהדמויות מקריאות, או חזרה על סצינות שמצד אחד נותנות מסגרת אסתטית לסדרת הסרטים ומצד שני נעדרות דמיון ויצירתיות. בנוסף, הסצינות שבהן פיליפ סימור הופמן נראה על רקע צהוב בשוטים שבוודאות נפלו בעריכה והשימוש בהם נעשה רק מחוסר ברירה היה עצוב ומיותר. מצד שני, גם קטניס היא לא דמות מושלמת. היא טועה, אבל היא מוכנה תמיד לשלם את המחיר.

==============

עד כאן הטקסט. אבל רציתי לשמוע עוד, אז הזמנתי את פינקו לאולפן רדיו הקצה להקלטת הפודקאסט השבועי שלי, ושם בחצי השני של התוכנית התווכחנו קצת על הסוף. אני טענתי שהסוף (או למעשה, אחת הסצינות לקראת הסוף) בוגד בדמותה של קטניס, אבל ניצן חושבת הפוך. מה שכן, שמעתי ממנה איך סוזן קולינס, הסופרת, סיימה את הסדרה, ואיך זה שונה מסוף הסרט. האזינו.

ציוץ