״אבוללה״. דויד גרוסמני

את ״אבוללה״ ראיתי לראשונה בספטמבר, בהקרנות טרום הבכורה שהתקיימו במסגרת יום הקולנוע הישראלי. בדיעבד גיליתי שלא מעט מהאנשים שעבדו על הסרט התגנבו להקרנה הזאת, שבעצם היתה חשיפתו הראשונה שחל הסרט הגמור מול קהל. ישבתי שם, מול סרט שרק ידעתי שהוא סרט הרפתקאות לכל המשפחה, ולא הפסקתי להיות מופתע ממנו. זה סרט שבחיצוניות שלו הוא קודם כל חמוד. סרט שאי אפשר להתעלם מהעובדה שסוף סוף נעשה בישראל שמודל החיקוי שלו הוא ״אי.טי״, בסך הכל הסרט האהוב עליי בכל הזמנים. כמו ״אי.טי״, גם ״אבוללה״ הוא סרט על ילד שמגלה יצור ובין השניים נוצרת מערכת יחסים של שמירה הדדית, כשהילד צריך להסתיר את המפלצת מפני המבוגרים, ולהגן עליה. גם את ״הדרקון הראשון שלי״ תמצאו שם, בין השיחים, משפיע על הקשר בין הילד ובין הייצור שהוא מוצא, ובעיקר על עיצוב המפלצת.

היפה ב״אבוללה״ הוא שלמרות שהחיצוניות שלו נטועה באחד הסרטים ההוליוודיים היפים של כל זמנים, הפנימיות שלו מקומית לחלוטין. יש כאן הברקה, לקחת מודל קולנועי מוכר, ז׳אנרי, נוסחתי, אבל לטעת אותו בנוף כה מקומי. זה מתחיל עם זהות המפלצת. כנראה שצריך להיות ירושלמי כדי לדעת את זה, אבל מתברר שבפולקלור הירושלמי מדברים על קיומה של מפלצת בשם אבוללה – הססקווץ׳ או ביג-פוט של הרי ירושלים, בעיקר אגדות שנועדו להבהיל ילדים לצייתנות, בעיר שממילא דורשת מילדיה לא מעט אמונות, לעיתים משמעותיות ולעיתים טפלות. הירושלמיות של ״אבוללה״ לא מסתיימת בנוף ובפולקלור, כי הרגשתי שלא פחות מכך שיוני גבע, במאי הסרט, מושפע מספילברג, הוא מושפע מדויד גרוסמן. עולם ההרפתקאות של ״יש ילדים זיגזג״ (שיוני גבע, לדעתי, צריך להפוך אותו עכשיו לפיצ׳ר ישראלי), אבל גם עולם הסקרנות הילדותי של ״איתמר פוגש ארנב״, בסרט שמתאים גם לילדים קטנים (כיתה א׳), אבל גם לבני נוער (בנות ה-11 וה-14 שלי התמוגגו). במקום איתמר שפוגש ארנב, זהו אדם שפוגש אבוללה – ילד שלומד להתוודע לקיומו של השונה, של האחר, ולעמוד לצידו בשעה שכל העולם רודף אותו, רק בשל שונותו. ובעיקר, ילד שמפסיק לפחד ממה (או ממי) שהוא אינו מכיר. כדי לחזק את הצד הזה, המפלצת הראשונה שאדם פוגש אינה אבוללה, אלא האני: איש התחזוקה הערבי של בית הספר (בגילומו של מכרם חורי). גם על האני יש אגדות, דעות קדומות ורכילויות, עבור ילדי בית הספר הוא סוג של עוג (ogre), הענק בגנו, זה שאפילו הבריונים בבית הספר מפחדים ממנו. אבל מרגע שאדם לומד להכיר אותו, הוא מגלה שרב הדמיון על השוני בינהם, והאני הופך לבן בריתו במרדף הגדול להצלת אבוללה. וכך הופך ״אבוללה״ מסרט התבגרות אוניברסלי, לסרט שעוסק באופן מובהק בהתבגרות בירושלים, על הטופוגרפיה שלה, האוכלוסיה שלה והאגדות שלה.

יש משהו דינמי וסוחף ב״אבוללה״ שההשפעה שלו עלי היתה מוחלטת. הסרט הקסים אותי, מתח וריגש. זה סרט שדרכו אפשר לאמוד את בן שיחתכם. זה כמו מבחן לצפייה בסרטים. יש ב״אבוללה״ מגרעות, בעיקר כמה קיצורי דרך תסריטאיים קצת מבאסים, שמותחים את השהיית אי האמון שלנו. אבל המגרעות האלה, או החיפזון העלילתי שהסרט לרגעים מתבהל אליו, לא גורעים מההשפעה הכללית של הסרט על צופיו – המתח, הריגוש וההשלמה. לכן, אם מישהו עומד מולכם ומדבר על החורים בעלילה של ״אבוללה״, במקום למחות דמעה של ריגוש ביציאה מהסרט, הוא מאתם אלה שרואים את העצים ולא את היער, את הצלקות ולא את הגוף. הוא מאלה שמסתכלים על העולם מבעד לכוונת.

ואני מודה, למרות האפקטים המקסימים והמפתיעים של המפלצת עצמה (איפה בובות אבוללה? מתנת חנוכה מושלמת, לא?), מה שהכי הרשים אותי ב״אבוללה״ זו המוזיקה, שהלחין חיים פרנק אילפמן. עוד לפני המוזיקה עצמה, עצם ההשקעה בה. לראשונה מאז ״מי מפחד מהזאב הרע״, הגיע סרט שיוצריו מצאו לנכון להשקיע משאבים ניכרים בפסקול, ולתת למלחין ללכת על זה בפול-אילפמן. אילפמן, שמאז ש״מי מפחד מהזאב הרע״ הזניק את הקריירה ההוליוודית שלו, רק מלחין עוד ועוד בישראל, ובקני מידה משתנים: פופי קליט ב״מגש הכסף״, קודר ואווירתי ב״ארץ פצועה״, טלוויזיוני ב״המדרשה״. אבל ב״אבוללה״ הוא קיבל את המשאבים שמעט סרטים ישראליים מוכנים לתת, שאפשרו לו לו להלחין פסקול תזמורתי עצום מימדים שהוקלט בלונדון. זו הבנה חשובה, שאין קולנוע בלי ״קול״, ושמוזיקה אחראית לאפקטיביות של הסרט לא פחות (ואולי אף יותר) מתנועות מצלמה ומשחק. המוזיקה היא פעימות הלב של הסרט. המוזיקה היא העדות לכך שהסרט הזה נעשה ברצינות, סרט לילדים לא מחפף עליהם, סרט נעורים, שהמבוגרים יתפעלו ממנו (ויתרגשו איתו).

=================

נתעמק קצת בפסקול מה שהפך לסטנדרט אצל אבי נשר בכל סרטיו האחרונים, מתחיל להיות חשוב גם אצל יותר ויותר מהיוצרים הבכירים בארץ: הפסקול של עמית פוזננסקי ל״הערת שוליים״ ו״רבין, היום האחרון״, של דניאל סקוט הקנדי ל״המילים הטובות״. מוזיקה תזמורתית מעניקה לסרטים כנפיים, סוחפת. זה לאו דווקא מעיד על עושר, זה מעיד על סדרי עדיפויות, שההפקה יודעת לשמור תקציב, או לגייס אותו, לשלב הכמעט אחרון בהפקה, השלב שבו לרוב כבר אין יותר גרוש, מתוך הבנה שמעולם לא היה סרט טוב עם פסקול גרוע. וב״אבוללה״, אילפמן יוצר שילוב בין עדינות ובין אגרסיביות.

הנה כמה הצצות בלעדיות אל הפסקול של ״אבוללה״:

1. הקלטת הפסקול:

2. נעימת הנושא של הסרט:

3. השמעת בכורת עולמית לקטע המצוד אחרי המפלצת, מתוך פודקאסט הקולנוע שלי ברדיו הקצה. החל מהדקה ה-30. כאן או כאן

ציוץ