11 ספטמבר 2006 | 10:13 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

9/11 – לפני ארבע שנים

9/11 שנה אחרי. דיווח מניו יורק

פורסם ב”העיר”, ספטמבר 2002

למרבה ההפתעה – או החרדה – כלל לא שמים לב שמגדלי התאומים אינם. אולי כי תמיד הם היו קצת חריגים בקו הרקיע הניו יורקי, ואולי כי קשה לשים לב לדברים בהיעדרם, אבל בנסיעה מנמל התעופה ג’יי.אף.קיי לכיוון מנהטן, קו הרקיע נראה מרשים כהרגלו. גם מהצד השני של העיר – בעליה ממנהרת לינקולן לתוך ניו ג’רזי, מנהטן נראית חגיגית ומרהיבה כתמיד. האמפייר סטייט בילדינג ומגדל קרייזלר עדיין שם, נדמה שהתאומים מעולם לא היו שם. את העובדה שביום בהיר את מגדלי התאומים אפשר היה לראות כבר מנמל התעופה עצמו, קל לשכוח.

גם שוטטות יומיומית ברחובות מנהטן לא מרמזת על מה שקרה שם לפני שנה. סליחה על החילוניות, אבל הכל נראה כרגיל. נכון, יש די הרבה דגלים וסטיקרים בסגנון “נעבור את זה יחד” על חלונות הראווה של החנויות, אבל מי שמגיע לעיר ונגיד איכשהו פיספס את העובדה שפעם היו שם שני מגדלים זהים – שהיו לרגע הגבוהים ביותר בעולם – ושני מטוסים חטופים, עמוסי נוסעים, נווטו הישר לתוכם, התנגשו בהם, גרמו לקריסתם, והרגו אלפים, לא בטוח שיידע את זה מסיבוב אקראי ברחובות. לפחות לא בצפון מנהטן. המצב משתנה מעט שיורדים מתחת לרחוב 14. שם, מהווילג’ דרומה – ובוודאי מטרייבקה דרומה – הנוף שונה לגמרי.
הפעם הראשונה בה באמת קולטים שמשהו חסר היא ביציאה מאחת מתחנות הרכבת התחתית בדרום העיר – נגיד, התחנה הסמוכה לפולטון מרקט. זו כבר התניה עבור מי שמבקר בעיר לעיתים קרובות: יוצאים מהתחנה ומחפשים את מגדלי התאומים כדי להבין איפה מזרח ואיפה מערב. והנה, יוצאים, מסתכלים סביב. ואין. הדיסאוריינטציה גורמת לסחרחורת קלה. מהנקודה הגיאוגרפית הזו, קו הרקיע שונה לחלוטין. לפתע זהו מרכז הכלכלה העולמי – ארבעה בניינים וביניהם קניון דמוי חממה בשם “ווינטר גארדן”, המזוהה בקלות בזכות גג קשתות הזכוכית שלו – שמציץ מכל עבר. היצירה האדריכלית של סיזר פאלי, שלא רק התגמדה לצד מרכז הסחר העולמי, היא גם פיזית הוסתרה על ידו, הפכה כעת לנקודת הציון הבולטת ביותר בלואר-מנהטן.
שנה אחרי הפיגוע ההיסטורי שהחריד את העולם, ניו יורק עדיין משתקמת. אך זה הרבה יותר מרק שיקום ארכיטקטוני, וזה לא רק עבודות הניקוי והשיפוץ המאסיביים שעובר איזור עירוני עצום, זה בעיקר שיקום נפשי מטראומה שלא בטוח שניו יורק אי פעם תצליח להתאושש ממנה. כרגע, ניו יורק נראית נוירוטית מתמיד, ובהחלט פרנואידית, מביטה ללא הרף מאחורי גבה – יודעת שהצלחת הפיגוע הזה הופכת אותה מועדת לפיגועים נוספים, בוודאי הרסניים וקטלניים יותר (ואכן, סקר שהתפרסם השבוע ב”דיילי ניוז” הראה ש-72 אחוז מהניו יורקים מאמינים שפיגוע נוסף עשוי להתרחש בעיר). המתח הזה עשוי להיות מוכר לישראלים: בכניסה למוזיאונים מבקשים מכם לפתוח תיקים לבדיקה בטחונית; ובסוף השבוע האחרון, בו חגגו האמריקאים את לייבור דיי, נרשמה נוכחות ערה של שוטרים וחיילים בנקודות ביקורת על הכבישים מהירים, מנהרות והגשרים המובילים למנהטן.

טס נמוך מדי

יום שלישי, 11 בספטמבר 2001. קצת אחרי 8:30 בבוקר. רעש מנועים עצום החריד את תושבי מנהטן. דמיינו את זה: אתם עומדים במיד-טאון, בשדרה החמישית, ומרימים עיניים לשמיים. מעליכם עובר מטוס נוסעים. והוא טס נמוך. מאוד מאוד נמוך. עד כדי כך שאתם לא יכולים להכיל את מוטת כנפיו המלאה במבט אחד, מבלי להזיז את הראש מצד לצד. הרעש בלתי נסבל. המטוס טס דרומה. הוא עובר מעל יוניון סקוור וממשיך במורד ברודוויי לכיוון דרום העיר. כאן מתחילות העדויות הראשונות בעשרות ספרי ההנצחה שראו אור באמריקה באחרונה. הרעש העצום של מטוס הסילון שטס נמוך באופן חשוד. עוד לפני שמישהו ידע מה הולך לקרות, עוד לפני שהיה מובן שמדובר בפיגוע מתוכנן ולא בתאונה, היה ברור למי שהרים עיניים לשמיים, שמשהו רע הולך לקרות. המטוס הזה, טיסת אמריקן איירליינס מספר 11, עם מוחמד אטה בקוקפיט, התרסק לתוך הקומות העליונות של המגדל הצפוני במרכז הסחר העולמי בשעה 8:46. זה, לבדו, היה הופך את היום הזה להיסטורי, אבל זה היה בסך הכל סופה של המערכה הראשונה. 20 דקות אחר כך התרסק מטוס נוסף, שהגיע מכיוון סטטן איילנד, לתוך המגדל הדרומי. חמישים דקות אחר כך קרה הבלתי נתפס: המגדל הדרומי פשוט התקפל לתוך עצמו. חצי שעה אחר כך קרס גם המגדל הצפוני, זה עם האנטנה העצומה על הגג שהתעופפה מטה כמו טיל.
מצלמות הטלוויזיה העבירו את כל המחזות האלה בשידור חי לכל העולם. בשבועות לקראת יום השנה הראשון לפיגוע – ועם סופה של שנת האבל הספונטנית שגזרה על עצמה אמריקה – התמונות האלה שוב משודרות ללא הרף בכל הערוצים, בספיישלים ותוכניות זיכרון והוקרה. כיום – אחרי שהעבירו את המידע הראשוני, וסיפקו את התמונות הבלתי ניתנות לשכחה של המטוסים המתנגשים במגדלים – יש משהו מתסכל בדיווחים האלה. צפייה חוזרת – וחוזרת וחוזרת – של צילומי ה-11 בספטמבר מגלה שהטלוויזיה שידרה אך ורק לונג-שוטים, כלומר צילומים מרחוק. חוץ מהסיבות הטכניות (כמו העובדה שהאסון היה גדול מדי, פיזית, מכדי שיהיה אפשר לצלם אותו בתקריבים) היו גם הסיבות האנושיות: בשלב מסוים, אחרי שנראו בשידור חי אנשים הקופצים אל מותם ממרומי המגדלים הבוערים, וכשהגיעו הדיווחים שהרחובות הסמוכים למגדלי התאומים מלאים חלקי גופות, החליטו הרשתות להעביר צילום “נקי” של האירוע. כלומר, ללא דם.
כך, למעשה, יצרה הטלוויזיה האמריקאית את ההדחקה הראשונה שלה לאירועי ה-11 בספטמבר, ובשנה שעברה מאז, מנסה התקשורת – קודם האלטרנטיבית ובהדרגה גם המיינסטרימית – ליצור פורטרט של קריסת התאומים, אבל בתקריבים. דיוקן אכזרי ואלים מאוד. באמריקה כמו באמריקה, זהו כמובן פורטרט הירואי, שכן כל הרוג הוא גיבור וכל כבאי הוא קדוש (גם אם טיוטה ראשונית של דו”ח ועדת החקירה לאירועי ה-11 בספטמבר, שהתפרסמה ב”ניו יורק טיימס” בתחילת אוגוסט, מתחה ביקורת לא מעטה על תפקוד מערך הכבאות – החל מהצד הטכני של רשתות קשר בלתי תקינות שמנעו את היכולת ליצור קשר עם הכבאים שהיו בתוך מגדלי התאומים; ועד הצד המשמעתי של הכבאים עצמם. אך חוץ מהפרסום הזה, אין איש שיעז לדבר סרה בגבורת הכבאים, ששכלו כ-300 מעמיתיהם באותו אירוע).
השבועונים הניו יורקים, תוכניות הטלוויזיה המקומיות (בייחוד בערוץ החדשות NY1 המקדיש תוכנית יומית לאירועי 11 בספטמבר והשלכותיהם על העיר) ובהמשך גם עשרות הספרים בנושא, התמלאו עדויות בגוף ראשון של אנשים שהיו ליד, או אפילו רק בטווח ראייה. יותר משהאנשים רצו לדבר על הזה, היו אחרים שמאוד רצו לקרוא על זה. במקביל אוספים עשרות, אם לא מאות, תחקירנים עדויות של מה שקרה בתוך המגדלים עצמם רגע לפני שקרסו. חלקם מתחילים לטפטף בעיתונים – כמו הפרסום ב”ניו יורק טיימס” של הקלטות מכשירי הקשר של מפקדי הכבאים שנהרגו במגדל הצפוני, אחרי שכבר הספיקו להגיע למקום התרסקות המטוס – אחרים, מן הסתם, יעובדו לספרים ובהמשך גם לסרטים.
שנה אחרי, האובססיה של האמריקאים עם אירועי ה-11 בספטמבר רק גוברת. הם אמנם ראו הכל בשידור חי, אבל הם בעצם לא יודעים דבר. מה באמת קרה שם? לא רק איך קרסו המגדלים שסימלו את עוצמתה ההנדסית והכלכלית של אמריקה, אלא גם מי היה האנשים שעבדו שם, החל ממנכ”לי החברות ועד מצחצח הנעליים בן ה-77 מהברונקס שעבד בקומות העליונות של המגדל הצפוני; ממפקדי הכבאים שנהרגו בדרכם כלפי מעלה, בשעה שכולם שעטו מטה, ועד העובדים הזרים הבלתי חוקיים שעבדו במטבחי המסעדות ושמספרם האמיתי עד היום לא באמת ידוע.
וזה בא לידי ביטוי גם בתרבות: אם בימים הראשונים אחרי קריסת המגדלים הזדרזו האולפנים ההוליוודיים, שלא רצו להזכיר את החבל בביתו של התלוי, למחוק את מגדלי התאומים מסרטים כמו “זולנדר” ו”ספיידרמן”, עכשיו נדמה שהביקוש הפוך. החל ממוכרי המזכרות ברחובות, שדוכניהם התמלאו בפורטרטים היסטוריים של מגדלי התאומים, ועד רשתות השידור ואולפני הסרטים, המתחרים ביניהם מי יהיה הראשון שיוציא סרט עלילתי על האסון, המגדלים הפכו פתאום לדימוי שהציבור לא יכול לשבוע ממנו (ואכן, עד יום השנה השני לאירוע כבר בוודאי נראה כמה סרטי קולנוע או טלוויזיה על הנושא – בוודאי החפוזים והנצלניים שבחבורה). ייאמר לזכותם של היוצרים האמריקאים, הטראומה הזאת מפרה אותם. ברוס ספרינגסטין כבר הפתיע לטובה עם “The Uprising”, אלבומו החדש שנכתב בהשפעת אירועי ה-11 בספטמבר. גם אם היו מבקרים שמצאו את מסריו של הבוס מעט פשטניים, קשה להתעלם שזהו ספרינגסטין במיטבו כרוקיסט עצבני, אחרי שנים של בצורת מתסכלת.
ועולם האמנות פורח. תערוכות בהשפעת ובהשראת ה-11 בספטמבר מוצגות בעיר כבר מתחילת השנה. אחת מהן, “דמוקרטיה של תמונות” (שקובצה באחרונה לספר אלבומי מבהיל בגודלו), מציגה את נקודת המפגש בין הסובלימציה האמנותית והנצלנות התקשורתית. התערוכה הציגה מאות תמונות שצולמו ב-11 בספטמבר ובימים שאחרי. מיעוטן צילומי עיתונות שכבר פורסמו קודם, רובן צילומי חובבים של העובדים, הדיירים והתיירים שהיו בסביבה ושלפו מצלמה להנציח את האירוע – שהיה, בהיעדר מילת תואר אחרת, בהחלט פוטוגני. רובם, אגב, תיעדו את המתרחש במצלמות פוקט חד פעמיות (באחד מספרי העדויות מספר זבן בחנות למוצרי צילום בברודוויי שאחרי ההתנגשות הראשונה עשרות אנשים רצו לחנותו ורוקנו אותה ממצלמות חד פעמיות). התוצאה לעיתים מרהיבה (אם מדחיקים את התופת המחרידה, יש משהו הוליוודי בסצינות ההרס והפיצוץ), לעיתים נלעגת (לא מעט אנשים מצאו לנכון לתעד את עצמם בתמונות תיירותיות, עומדים ומחייכים כשמאחוריהם המגדלים עולים באש), לפרקים מזוויעה (כל מה שרשתות השידור נמנעו מלהציג נמצא בתיעוד האלטרנטיבי הזה: רגל כרותה בנעל עקב, חלקי טלפונים סלולריים, קרעי עניבות, מיליוני קרעי נייר עם לוגו המשרדים ששכנו במגדלים – חלק מהניירות, אגב, נישא ברוח, חצה את האיסט ריבר והגיע עד ברוקלין).

תאומים ושונים

ובתוך כל עשרות שעות השידורים המיוחדים בשבועות האחרונים בכל רשתות השידור האמריקאיות – כמעין פרומו מתמשך לטקס ציון השנה להתקפה – ובין אלפי המאמרים והכתבות והספרים והאלבומים והגיליונות המיוחדים, תמצאו הכל על אירועי ה-11 בספטמבר. הכל. חוץ מדבר אחד: ביקורת. הגל הפטריוטי ששטף את אמריקה בשנה האחרונה הפך כל מילת ביקורת כלפי אמריקה עצמה לאקט של בגידה. ב”פוליטיקלי אינקורקט”, למשל, תוכניתו של הקומיקאי ביל מאהר, המזוהה דווקא עם הצד השמרני של המפה הפוליטית, תיאר אחד האורחים – בתוכנית הראשונה ששודרה אחרי ההתקפה (שכללה, כזכור, לא רק את ניו יורק, אלא גם את הפנטגון ואת שנקסוויל פנסילווניה) – את הטרוריסטים כפחדנים. מאהר ענה לו שאפשר להגיד עליהם הרבה דברים, אבל להטיס מטוס הישר לתוך בניין הוא בראש ובראשונה לא אקט של פחדנות. האמירה הפשוטה הזאת, שאפשר למצוא את האחיזה ההגיונית שלה, גם אם היא מתסיסה ומעוררת מחלוקת, תייגה את מאהר כעוכר אמריקה ומצדד בטרור. בתום העונה הנוכחית של התוכנית הודיעה רשת איי.בי.סי שהיא לא מחדשת את חוזהו של מאהר לעונה נוספת.
המדהים הוא שקריסתם הטראגית של המגדלים הפכה אותם לקדושים, ומחקה שלושים שנות ביקורת על עצם קיומם, מאז הסתיימה בנייתם ב-1973. ביקורת שהיתה, בראש ובראשונה, אדריכלית. הניו יורקים הוותיקים – אלה שמחלקים את הארכיטקטורה של העיר לבניית טרום-מלחמה ופוסט-מלחמה (הכוונה היא למלחמת העולם השנייה) ומעדיפים במובהק את קתדרלות האבן הכמו-גותיות, המסוגננות, עם הפיתוחים והסלסולים של העידן המוקדם יותר, על פני צריחי הזכוכית והפלדה של ימי הפרוספריטי שבאו אחר כך – שנאו את מגדלי התאומים. “הדבר היחיד שאפשר להגיד עליהם הוא שהם גבוהים”, מצטט אריק דרטון בספרו “Divided We Stand” (המתאר את תהליך בניית המגדלים) את אחד ממבקרי מגדלי התאומים. ג’יימס סאנדרס, מחבר הספר “Celluloid Skyline”, העוסק בחיבור בין הקולנוע הניו יורקי והאדריכלות של העיר, מתאר את מדלי התאומים כ”חסרי נשמה” ולועג לרימייק של “קינג קונג” מ-1976 בו מטפס הקוף הענק על מגדלי התאומים המגוחכים לעומת הטיפוס על האמפיר סטייט בילדינג האצילי בגרסה המקורית (שני הספרים יצאו לאור לפני הקריסה). ובכלל, מ”הבריחה מניו יורק”, דרך “פגיעה קטלנית” ועד “אינטליגנציה מלאכותית”, נדמה שלא היה דבר שקולנוענים נהנו יותר מלהחריב את מגדלי התאומים. הם היו הקוץ בקו הרקיע המנהטני ולרבים היה קשה להתרגל אליהם. סידני לומט, אחד הבמאים הכי ניו יורקים (לצד וודי אלן ומרטין סקורסזי, שגם, ככל הזכור, מעולם לא כיוונו את מצלמתם לכיוון וול סטריט), מתח את הביקורת המפורסמת והרוויזיוניסטית ביותר – על קו הרקיע המשתנה של מנהטן בסוף שנות השבעים כשביים את “The Wiz” (1978), הגרסה שלו ל”הקוסם מארץ עוץ” עם מייקל ג’קסון ודיאנה רוס. ארץ עוץ שלו היא מין רפליקה ניו יורקית ודרך הלבנים הצהובות המובילה אליה היא הברוקלין ברידג’. בגרסה של לומט, שצולמה כולה בתוך אולפן, קו הרקיע של מנהטן מכיל רק מגדלים הזהים לבניין הקרייזלר.
ובנוסף לביקורת האסתטית, צמחה באחרונה גם הביקורת החברתית. גל האנטי-גלובליזציה האופנתי תפס תאוצה גם באמריקה. לא היה מקום שסימן יותר את תרבות התאגידים האמריקאית בשיא כוחנותה מאשר מגדלי התאומים. בקיצור, גם אלה וגם אלה ייחלו למחיקת המגדלים, גם אם הם דיברו על מחיקה מטאפורית, כזו שאינה קשורה באובדן חיי אדם והרס של עשרות בלוקים של דירות ומשרדים. אך גם אלה וגם אלה נאלצים עכשיו לסכור את פיהם, למען לא יואשמו בתמיכה בטרור.
חוסר היכולת לשמוע ביקורת הופך במהרה לסוג של צנזורה – גם אם היא נעשית בהתנדבות, מתוך מצג שווא של פטריוטיות. העיתונות האמריקאית דיווחה בחלחלה רבה על הסרט “01”09’11”, סרט האנתולוגיה שיוקרן מחר (שישי) בפסטיבל הסרטים בוונציה. הסרט מכיל 11 סרטים קצרים (כל אחד באורך 11 דקות ותשע שניות) וכמה מהם – ביניהם סרטיהם של יוסוף שהין המצרי, סמירה מחמלבאף האירנית ואפילו קן לואץ’ הבריטי – מכילים, מה אתם יודעים, מסרים אנטי-אמריקאיים. הידיעות מיהרו לפרסם את העובדה שספק אם יימצא לסרט מפיץ אמריקאי. כשהם כבולים בטראומה האישית והלאומית, כשהם מנסים לבנות מחדש את האגו הלאומי שלהם, האמריקאים – גם היצירתיים והמשכילים שבהם – מסרבים לראות את מה שהיוצרים מהעולם השלישי ומאירופה רואים: שלהתקפה על מגדלי התאומים היה גם מימד סמלי. עם כל הסכנה שטיעון כזה מעורר, כשנדמה שהוא מעודד תמיכה בטרור, אי אפשר שלא – לפחות בחטף – להגניב לכיוונו שניית מחשבה: קומץ אנשים, כאלה שהתקשורת האמריקאית מעדיפה להגדיר כפחדנים ופרימיטיביים, הצליחו לחסל את אחד ממוקדי הכלכלה הגדולים ביותר בעולם, לרסק לא רק את קווי המתאר הארכיטקטוניים של העיר, לנפץ לא רק את וול סטריט, לשבור לא רק את זקיפות הקומה הכמעט מתנשאת של אמריקה, אלא גם להוות סמל שיהיו כאלה שיפרשו אותו כנצחונו של דוד מול גוליית (ואני כותב את המשפט הנפיץ הזה בזהירות ובהסתייגות רבה, ולו מתוך חשש להמשך תוקפה של הוויזה שלי לאמריקה).
יותר מכל דבר אחר, הדרך בה מתמודדים האמריקאים עם הפיגועים האלה דווקא יכולה לשמש תחמושת בקרב מבקרי תרבות הצריכה. תוכנית 12 הצעדים האמריקאית לצאת מהמשבר גורמת להם לא רק לרצות לדבר על זה, אלא גם להפוך את הטראומה לפרומו ולג’ינגל (גם סי.אן.אן וגם NY1, שניהם בבעלות תאגיד איי.או.אל-טיים-וורנר, מריצים פרומואים עצמיים המשבחים את עבודתם ב-11 בספטמבר), ואז לרדד את האירוע לקאץ’ פרייז, משפט קליט שהופך לסיסמה הזכורה של מאורעות היום. במקרה של ה-11 בספטמבר, המשפט שכבר נכנס ללקסיקון הוא “Let`s Roll”, מילותיו האחרונות של טוד בימר, אחד הנוסעים בטיסת 93 שהתרסקה בפנסילווניה, כפי שנשמעו מהטלפון הסלולרי שלו בשיחתו עם אשתו. ההנחה היא שזה היה האות לניסיון ההשתלטות החוזר של בימר וחבריו לטיסה שמנע ממנה להתרסק, ככל הנראה, על הבית הלבן או גבעת הקפיטול. “Let`s Roll” הוא גם שם ספרה של ליסה בימר, אשתו של טוד, שיצא לפני שבועיים ונמצא כעת בראש רשימת רבי המכר, בתחום ספרי העיון, של “הניו יורק טיימס”.
הפרומו, הג’ינגל ומשפט המחץ מגויסים בסופו של דבר למכונת המרצ’נדייזינג האדירה שכבר הנפיקה עשרות ספרים בפורמט ענק על אירועי ה-11 בספטמבר. כל שנותר לרשת בארנס אנד נובל לעשות הוא לערום את כל הספרים האלה בחלון הראווה, או בפתח החנויות, תחת השלט “11 בספטמבר” ולראות איך יום השנה לציון האירוע השני הכי קטלני בתולדות אמריקה (הראשון הוא אחד הקרבות במלחמת האזרחים) מביא לעלייה משמעותית במכירות. זה עובד: חמישה מעשרת הספרים בראש רשימת רבי המכר (עיון, כריכה קשה) עוסקים באירועי ה-11 בספטמבר.

זירו בהתנהגות

ואז אתם מגיעים לגראונד זירו, גיא ההריגה בפינת הרחובות וסי וצ’רץ’, ורואים שם בור ענק המוכן כבר לבנייה מחדש. אתם משתרכים לאט לצד מאות תיירים אחרים שבאים לראות היכן הכל קרה ומה נותר ממנו. ואתם מנסים להיזכר בביקור הקודם שלכם במקום, ואיפה בדיוק עמד כל בניין, ואיפה היה הקניון הצמוד אליו, ואיפה היתה הפלאזה הענקית (זו שעליה התרסקה גופתו של קינג קונג בסרט מ-1976, זו שעליה צעד פסל החירות רדוף הרוחות ב”מכסחי השדים 2″). ואז אתם מתחילים להבין באמת את גודל ההרס, שנראה כל כך קטן על מסך טלוויזיה 29 אינץ’. מלון ההילטון מילניום, מעבר לכביש מהכניסה לקניון שמתחת למגדלים, ניזוק קשות בזמן הקריסה. כיום הוא נראה כבר משופץ לחלוטין, אבל עדיין סגור. חנות החליפות ברוקס בראדרס, הצמודה למלון, שימשה את כוחות ההצלה כחדר מתים מאולתר. היא גם עדיין סגורה. שניים מבנייני מרכז הכלכלה העולמי, הנמצאים מהצד השני של הכביש המהיר על שם ג’ו דימאג’יו, וגם הבניין (מימי טרום מלחמת העולם השנייה) של חברת הטלפונים ורייזון נראים עדיין מצולקים ובתהליכי שיפוץ. שני בנייני הענק בצד הדרומי של הפלאזה מסוגרים ומכוסים. נדמה שהם יציבים אמנם, אבל בלתי ניתנים לשיפוץ. כמות האסבסט שהתפזרה באיזור בעקבות הקריסה גורמת לרבים לחשוש שהקרקע והדירות בלואר-מנהטן הפכו רעילים.
השבוע מקימים מול גראונד זירו במה מוגבהת, שתשמש נקודת תצפית לאתר האסון ולמרגלותיה ימוקם השלט המכיל את שמות הנספים. חברת הפקה הוליוודית כבר חתמה הסכם שיאפשר לה להציב על הפלטפורמה הזו מצלמה קבועה, שתתעד את הבנייה מחדש של איזור הסחר העולמי. ב-2008 הוא אמור להיות גמור. ארבע שנים אחר כך, אם עיריית ניו יורק תקבל את מבוקשה, תתקיים בעיר האולימפיאדה.

נושאים: 9/11, ארכיון

השאירו תגובה