11 ספטמבר 2006 | 07:32 ~ 37 תגובות | תגובות פייסבוק

הסתיו של סם: מחווה לפקינפה בפסטיבל חיפה

תודה לאל שיש עוד אנשים שחושבים שיש ערך בצפייה בקלאסיקות על מסך גדול. פסטיבל חיפה הוא כנראה אחרון המוהיקנים בארץ שטורח לארגן מחוות ליוצרים. והשנה: סם פקינפה. איזו בחירה מעולה. הרי זה במאי שסרטיו ראויים להיראות על מסך גדול, עם הפריימים הסינמסקופיים מלאי הפעולה, הדחוסים באלימות.
הסרטים של פקינפה שיוקרנו בחיפה:
“הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה”
“השיירה”
“פאט גארט ובילי הנער” (אני מקווה שבגרסה המשופצת החדשה)
“כלבי הקש”
“חבורת הפראים”
ועוד שני סרטים תיעודיים חדשים על הבמאי: “פקינפה: תשוקה ופיוט” ו”רקוויאם לבילי הנער”.

37 תגובות ל - “הסתיו של סם: מחווה לפקינפה בפסטיבל חיפה”

  1. רתם 11 ספטמבר 2006 ב - 8:48 קישור ישיר

    ידעתי שחיפה לא יאכזבו גם השנה. אחרי מחווה ללאונה ומחווה לקובריק, הפסטיבל ממשיך לטפל ביוצרים האהובים עליי. אני בהתרגשות שיא. (מקווה שנסראללה לא יתפתה לחדש את העימות יום לפני הפסטיבל או משהו)

  2. אורי ז. 11 ספטמבר 2006 ב - 10:39 קישור ישיר

    ענק ענק ענק. איזה יוצר דגול.

  3. רינת 11 ספטמבר 2006 ב - 12:01 קישור ישיר

    אני אוהבת את המחוות האלה בחיפה. איזה מהסרטים שיוקרנו פחות אלימים? אם אי אפשר ללכת לכולם, איזה עדיפים?

  4. קש יו 11 ספטמבר 2006 ב - 14:08 קישור ישיר

    השיירה פחות אלים

  5. דניאל פאיקוב 11 ספטמבר 2006 ב - 16:04 קישור ישיר

    “השיירה” גם הכי פחות טוב מבין החמישה. אם הולכים על הסרטים שיש בהם הכי פחות אלימות ולא הכי הרבה איכות, לא עדיף פשוט להישאר בבית?

    אני אישית ממליץ על “הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה”. סרט פחות אפי, יותר אישי, כמעט אוטוביוגרפי. ויצירת מופת.

  6. רון 11 ספטמבר 2006 ב - 16:06 קישור ישיר

    ומה עם מחווה לפליני? לראות את הסרטים שלו על מסך ענק זאת החוויה האולטימטיבית.

  7. רינת 11 ספטמבר 2006 ב - 16:56 קישור ישיר

    דניאל, לא כולם דוגלים בגישה הקיצונית של “הכל או כלום”.
    אני מעדיפה מינונים נמוכים יותר של נהרות דם. זה לא הופך את עצם הצפייה למיותרת, בהנחה שכל הסרטים שיוצגו בפסטיבל ראויים. או שבעיניך שווה לראות את “השיירה” רק אם רואים גם את “חבורת הפראים” ואם לא אז אין הצדקה?

    לרון: מחווה לפליני היתה לפני שנתיים או שלוש, אבל רוב הסרטים לא הוצגו על מסך ענק אלא באולמות קטנים. זה כמובן טוב יותר מאשר בטלויזיה.

  8. דניאל פאיקוב 11 ספטמבר 2006 ב - 18:29 קישור ישיר

    רינת: מצטער, אבל לא אני זה שדוגל בגישה הזאת. אני מקווה שאת מודעת למוניטין של פקינפה כאחד הבמאים האלימים בהיסטוריה של הקולנוע. כן, יש לו סרטים שהם גם פחות (או לגמרי לא) אלימים וגם טובים, כגון “הבלדה של קייבל הוג” ו”האלוף”, אבל הם לא נמצאים ברשימה של הפסטיבל. “השיירה” כן נמצא, והוא לא בדיוק פסגת יצירתו של פקינפה. אז לצערי, ולא בגלל הגישה שלי, הפסטיבל מגביל את הצופים הפוטנציאליים לשתי יצירות מופת אלימות (חבורת הפראים ואלפרדו גרסיה), שתי כמעט-יצירות-מופת אלימות (כלבי הקש ופאט גארט), וסרט לכל המשפחה שהוא בשורה השלישית של יצירתו של פקינפה.

  9. רינת 11 ספטמבר 2006 ב - 20:41 קישור ישיר

    כמובן שאני מודעת למוניטין. לכן נמנעתי מלצפות בסרטים שלו עד היום, אבל כשיש הזדמנות לראות אותם על מסך גדול אני שוקלת שוב.
    אולי תוכל לעזור לי: מה כל כך אלים בחבורת הפראים? סצנות מוות גרפיות? אכזריות רבה? ריבוי הרג? מה מבדיל את האלימות בו מאלימות בהמון סרטים אחרים?

  10. דניאל פאיקוב 11 ספטמבר 2006 ב - 21:08 קישור ישיר

    במונחים של היום האלימות של “חבורת הפראים” היא לא מאוד קיצונית. עם זאת, יש ריבוי הרג, רציחות ופציעות גרפיות, קצת אלימות בנוכחות ילדים, קצת אלימות נגד נשים, קצת עינויים והתעללות. עכשיו אני מרגיש כמו נציג MPAA.

    כדאי אגב לציין שצפייה על מסך גדול בדרך כלל מגדילה, לא מקטינה, את האימפקט הרגשי של האלימות.

  11. דן ברזל 11 ספטמבר 2006 ב - 23:58 קישור ישיר

    אני ראיתי את “כלבי הקש” ו”חבורת הפראים” לראשונה ב-1996 (קרי: דקה וחצי אחרי שהשם “טרנטינו” הפך להיות נפוץ בכל בית), וכבר אז הם לא ניראו לי סרטים אלימים באופן יוצא דופן.

    הם כן, לעומת זאת, נראו לי סרטים משעממים ומפוספסים באופן מצער, אבל זה סיפור אחר. תמיד נדמה לי שהסרטים של פקינפה היו יכולים להיות הרבה יותר טובים אם קובריק היה מביים אותם. פקינפה פנה לכיוונים מעניינים, אבל, מה לעשות, הוא תמיד הצטייר לי כפחות אנליטי, פחות אסתטי, פחות מתוחכם והרבה יותר גס ממה שהסרטים שלו דרשו.

    בקיצור – לדעתי הוא במאי שהתיישן באופן קיצוני.

  12. ברווז גומי 11 ספטמבר 2006 ב - 23:59 קישור ישיר

    דווקא אצלי “השיירה” זוכה לניקוד גבוה מאד (הניק הזה לא נבחר רק על שמו של משחק האמבטיה החביב עלי, יו נואו). סרט שמכניס לי חשק לפצוח בנסיעה ארוכה במרחבי היבשת עם רוק דרומי ברדיו.

  13. יוני 12 ספטמבר 2006 ב - 0:44 קישור ישיר

    אני חייב להסכים עם דן, למרות כל הרצון הטוב והמיתוס אליו הפך פקינפה-הסרטים שלו אכן התיישנו באופן קיצוני.”הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה” מכיל, איפשהו בין הסצנות המיותרות בתכלית שבו(כל סגמנט כריס כריסטופרסון, האופנוען הרע אך הלירי, לחלוטין אינו נחוץ אך עם זאת מתמשך עד אינסוף), סיפור נהדר על אופורטוניסט מזדקן שנקלע למערבולת של דמים, תוצאה ישירה של תאוות הבצע והעקשנות שלו, אבל זה הולך לאיבוד בים של אי נעימות שאפילו לא מצולמת יפה, והתוצאה היא סרט ריק ומר. “השיירה” בלתי נסבל. “כלבי הקש” איבד את הרלוונטיות שלו ומהווה היום מצגת עכורת-פריימים של דאסטין הופמן עושה את מה שהוא עושה(האנקה עשה את זה טוב יותר, ובהרבה פחות זיקוקים, ב”משחקי שעשוע”), ורק את “חבורת הפראים” אני עדיין אוהב, אבל אני פראייר של ארנסט בורגניין אז זה לא נחשב.
    לא הגיע הזמן למחווה יפה לדה פאלמה? פסטיבל דה פאלמה בסינמטק? מגזין slant האונלייני המצויין עורך לו מחווה בת חודש עם ביקורות על כל סרטיו לרגל יציאת black dhalia

  14. דניאל פאיקוב 12 ספטמבר 2006 ב - 1:30 קישור ישיר

    דן ברזל: היכולת שלך לגרום לסרטים להתפספס מדהימה בעיניי. אם יש סרט ממצה על הזדקנות, זמנים משתנים, כבוד בין גנבים והמיתולוגיה האמריקאית, הסרט הזה הוא “חבורת הפראים”. כשקלינט איסטווד נזכר להוציא למערבון את המעיים עשרים שנה מאוחר יותר, עם “הבלתי נסלח”, הוא לא הועיל בטובו להגיד שום דבר שפקינפה לא אמר לפניו, ובדרך כלל יותר טוב.

    יוני: פסטיבל דה פלמה? אני לגמרי בעד. הייתי נותן יד ורגל כדי לראות את סרטי הסינמסקופ שלו על מסך גדול. האם יש בכלל בארץ עותקים של סרטי שנות השבעים והשמונים של דה פלמה? לא זכורות לי הקרנות בסינמטק בשנים האחרונות.

    ובמקרה הכינותי מראש פוסט גרוע במיוחד בנושא דה פלמה:
    http://shallowfocus.bit.co.il/3031

  15. דן 12 ספטמבר 2006 ב - 13:11 קישור ישיר

    ואם כבר דה פלמה – הסרט החדש שלו יהיה זה שיחל להפר את החרם של יונייטד קינג על המבקרים.
    בחודשים האחרונים הם הקרינו לעיתונות רק סרטים ישראליים, אבל זה מתחיל להשתנות ו”הדליה השחורה” יהיה הראשון שיזכה להקרנת עיתונאים. הסרט יצא כאן ב- 29 בספטמבר. עדיין לא ברור אם כל סרט שהם יפיצו יוצג לעיתונות, לפי מה שהם אומרים יהיה סינון מסויים. נכון לעכשיו ממשיכים בחרם רק מטלון, פורום פילם ושפירא.

  16. ליאור 12 ספטמבר 2006 ב - 18:58 קישור ישיר

    אני לא יכול להתייחס ברצינות לפרויקט על דה-פלמה שנותן שני כוכבים ל”הבלתי משוחדים”.

    ולמי שאמר שהאלימות של “חבורת הפראים” לא עשתה לו את זה. הקביעה הבלתי רשמית (שלי) לגבי הסרטים העיקריים (האמריקנים) שפרצו גבולות בכל הקשור לאלימות קולנועית:

    חבורת הפראים, 1969 – ראיתי את הסרט הזה לראשונה בשנות ה-80 בתור ילד, וזה היה משהו שלא שכחתי הרבה הרבה זמן, בעיקר הסצנה שבה פייק המדמם אוחז במכונת הירייה ומתחיל לרסס לכל עבר. אין לי ספק שזו יצירת המופת של פקינפה.

    התפוז המכני, 1971 – לא כ”כ הרבה דם כמו ב”חבורת הפראים”, אבל אלימות ניהיליסטית שהיכתה את העולם בתדהמה. חזק עד היום, אבל אני מניח שפחות מאשר פעם. ראיתי לראשונה בלימודי הקולנוע שלי וזה פשוט לא יצא לי מהראש במשך ימים ארוכים.

    כלבי אשמורת, 1992 – הסרט שגרם ל”חבורת הפראים” להיראות כמו “מרי פופינס”.

  17. יוני 12 ספטמבר 2006 ב - 22:18 קישור ישיר

    2 כוכבים ב slantmagazine זו מחמאה לא מבוטלת…יש להם את המבקרים הכי מבריקים וקשוחים בשוק,והם כולם-אבל כולם- חולי דה פאלמה. ובכל מקרה, איזה מבקר נוסף יתן 4 כוכבים(הכי הרבה שם) ל-body double או “שבע פנים לקין”? כש”לבוש לרצח” יצא, דה פאלמה כונה חיקוי זול של היצ’קוק, חקיין ורמאי.רק היום נהיה בון טון לומר שדה פאלמה עוסק בפאסטיש עצמו, עושה סרטים לאנשים שרואים סרטים ולא לצופה הממוצע(אפילו משימה בלתי אפשרית והבלתי משוחדים, סרטי אולפן שלצורך עשייתם דה פאלמה נשכר, נושאים בחובם כ”כ הרבה ממנו, כ”כ הרבה שבמאים אחרים “להשכיר” לא מסוגלים בכלל להגות![ואני מדבר כאן על אויבי המושבע, ג’ואל שומאכר, ונבלות סרוחות אחרות]). האהוב עלי, אגב, הוא “המשימה מאדים”(סצנת הריקוד של טים רובינס עם קוני וויליס, בחללית שמסתובבת, אני נמס ממנה)

  18. עופר ליברגל 12 ספטמבר 2006 ב - 22:49 קישור ישיר

    ליוני: יש לי ספר של 1,000 הסרטים טובים בהיסטוריה” על פי הניו יורק טיימס. בספר מובאות הביקורת המקורית על הסרט, גם אם הם קטלו אותו במקור . מופיעה שם גם הביקורת המקורית של “לבוש לרצח” והיא מהללת אותו.

  19. ליאור 13 ספטמבר 2006 ב - 0:36 קישור ישיר

    קיבלתי את הרושם שהוא קיבל ציון כזה נמוך בדיוק בגלל הסיבה שהוא לכאורה היה “במאי להשכיר”. זה באמת לא רציני. “הבלתי משוחדים” הוא סרט ענק, מהטובים ביותר שלו. אני מאוד אוהב את “לבוש לרצח”, גם את “תעתועי גוף”. ואני כנראה בין הבודדים שאהבו מאוד את “עיני נחש”. ולא שכחתי את “קארי”, הסיקוונס בנשף כל כך טוב שהוא חייב להיכלל בכל תוכנית לימודי קולנוע שמכבדת את עצמה. דה פאלמה הוא מהבמאים האלה שאין להם אמצע. כשהוא טוב, הוא קורע את המסך, וכשהוא רע, זה כישלון מפואר.
    קצת כמו ג’ון קרפנטר, כשחושבים על זה. עוד במאי דגול שקצת שקע והקאמבק שלו כבר היה צריך לקרות מזמן.

  20. יוני 13 ספטמבר 2006 ב - 1:15 קישור ישיר

    עופר:צדקת, למרות שדיברתי על הכלל ולא על הפרט. הביקורת המקורית של הניו יורק טיימס על “לבוש לרצח” נכתבה ע”י פאולין קייל ז”ל, והיא אכן מפורסמת בתור הסנגורית היחידה של הסרט דאז, בין כל המבקרים שטענו שזה חרא מצולם נהדר, נוצץ אבל ריק מתוכן.

  21. יוני 13 ספטמבר 2006 ב - 1:20 קישור ישיר

    וליאור: לא יכול להסכים לגבי קרפנטר. מבחינתי-במאי בינוני למדי, עם מעט מדי יציאות מבריקות: the thing, סרט האימה המוצלח בכל הזמנים לפי דעתי, ו in the mouth of madness שאני ממש אוהב על כל פגמיו ומוזריותיו(ואולי בגללם). the fog הוא אוברייטד לחלוטין, וכך גם “המצור על תחנה 13” ומעל כולם- “הבריחה מניו יורק” המדהים בדביליותו.הס מלהזכירו בנשימה אחת עם דה פאלמה, במאי-כמו שאמרת- שגם כשלונותיו מפוארים ושווים לחלוטין.

  22. גיא 15 ספטמבר 2006 ב - 17:07 קישור ישיר

    אם נעזוב את דה פאלמה, במאי נוראי בעיני (אבל אולי זה אני)ונחזור לפקינפה- אני חושב שזהו עוול רציני לאזכר את האלימות בכל פעם שמדברים עליו. כן, הסרטים שלו אלימים אבל הם הרבה יותר מזה. הם סרטים שמהפנטים את הצופה באווירה שהם יוצאים- זו נבנית גם מהשימוש באלימות אך גם מהשימוש בנופים, בשחקנים, במצלמה. יש להדגיש (כפי שכבר צויין כאן) שהיום האלימות הגראפית בסרטיו אינה קיצונית במיוחד.
    לטעמי אלפרדו גרסייה ופאט גארט(בגרסה המשוחזרת מ-2005) הם יצירות מופת. פאט גארט הוא סרט מרגש כל כך על ידידות ועל השרדות בעולם שחוקיו משתנים (לא רוצה לגלות פרטים אבל אין ספק שזה המצוד הכי מוזר וחסר חשק שנראה בקולנוע). את אלפרדו גרסייה בכלל אין לי דרך לתאר בלי להרוס את חווית הצפייה הראשונית- צריך פשוט לראות.
    חבל שלא מקרינים את “הבלדה על קייבל הוג” (שכמו שנכתב כאן כבר הוא אינו סרט אלים) שגם הוא יצירת מופת-סרט מרגש עם שחקן מופלא-ג’ייסון רוברדס הגדול (שמשחק תפקיד קטן גם בפאט גארט, ובלי קשר- תפקיד ענק ב”היו זמנים במערב”, סרטו של סרג’יו ליאונה שבעיני הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם).
    זה סרט שנעשה מיד אחרי “חבורת הפראים” והוא כל כך עדין (יחסית), משעשע ומרגש שחבל שהוא פחות מוכר.

    אל תתנו למיתוס על האלימות המוגזמת לוותר על האופציה לראות יוצר מדהים על מסך גדול. לכו ושפטו בעצמכם. סביר להניח שלא יהיו לכם יותר מדי צ’אנסים בעתיד לעשות זאת.

  23. ארז "המדמם" בר 17 ספטמבר 2006 ב - 22:27 קישור ישיר

    לפני הכל אומר רק זאת: איני מחפש תודות וקרדיטים,אך מן הראוי שאציין עובדה צנועה- לפני כחצי שנה שלחתי מייל ארוך ומפורט למנהל סינמטק חיפה ובו העליתי את הצעתי לעריכת המחווה הנ”ל לגאון המקולל, שהינו היוצר ששינה את חיי לעד למן כיתה ה’,עת צפיתי
    ב”חבורת הפראים”,הסרט האהוב עליי בכל הזמנים.

    במייל כתבתי,בין היתר,כי הגיע הזמן שיתעוררו פה בישראל ויקרינו את סרטי פקינפה בדומה לפסטיבלים בינ”ל אחרים וידועים בעולם (זהו סוד גלוי למשל, שסינמטק ת”א הפוסט מודרני והפוליטי עד כדי מיאוס,בחר להתעלם שנים מהבמאי הדגול.”זה מה שקורה,מסתבר,שעסוקים בהטפות פוליטיות ולא מתרכזים בקולנוע טהור” אמר פעם פול סיידור,ביוגרף של פקינפה).

    לאושרי אין גבול.בשיחה עם מנהל הסינמטק,הלה הודה כי היה למייל שלי חלק גדול בבחירה השנה ב”פקי” אהובי.אני לא מחפש קרדיטים-לגביי זוהי שליחות שהתבצעה,אבל האמת חייבת להיאמר…

    לפני שנתיים הביאו לנו את סרג’יו הענק,לפני שנה את קיובריק והשנה את סם. בחירות מושלמות ששמות את פסטיבל ירושלים האליטיסטי בכיס הקטן,יש לומר.

    אני שמח לדעת שיש פה עוד “פקינפהלוגים” מסוגי.אציין רק שיש לי אוסף נדיר של כרזות אורגינליות של “חבורת הפראים”,לובי קארדס ותמונות סטילס רבות של סרטיו. כמו כן,יש לי את כל הספרים אודותיו,מונוגרפיות נדירות שרכשתי בEbay,פסקולים וכמובן את סרטיו המופתיים.

    ויוה פקינפה- אם יש גן עדן,ושם מקומך (למרות שהיית “שובב”,פה על פני האדמה,אתה בוודאי מביט עם וורן אוטס הנפלא ןמחייך- גם בישראל הצדק נעשה…

    אוהב,מוקיר ומעריץ…

    ארז,איש העמק.

  24. ארז "המדמם" בר 17 ספטמבר 2006 ב - 22:54 קישור ישיר

    ואגב, גיא- הלוואי ורבים היו כמוך בישראל.שלא כמו אלו ששבויים בקטגוריות ודימויים מופרכים,נגעת בדיוק בנקודות הנכונות והממצות לגבי יצירתו של פקינפה.

    לבוא ולומר שקיובריק (הגדול) היה עושה סרט של פקינפה בצורה טובה יותר,זוהי שטות ממדרגה ראשונה. מה עניין שמיטה להר סיני? לכתוב שהסגנון של פקינפה גס ווולגארי?(!) אלוהים, איפה ישנו עוד סיקוונס מדהים ומפעים כמו הקרב הסופי באגוואה ורדה? מעולם לא תוארוו שולבו האלימות והליריקה יחדיובצורה מושלמת כל כך.

    האלגיה ואלמנט הדעיכה בסרטיו,הרומנטיקה חסרת התקנה של גיבוריו האאוטסיידרים והלוזרים בחלקם (כמו גם דמותו שלו עצמו),הריאליזם הנוקב של מערבוניו, שבניגוד ליוצרים אחרים היה נצר אותנטי לחלוצי המערב והבין “משהו” בהיסטוריה של אמריקה. היוצר שהתעמק בפן האלים של החברה האמריקאית,על האספקט הסוגסטיבי שבה ןמאידך על הפן הנורא שבה. היוצר שהפיק משחקניו הופעות בלתי נשכחות (ע”ע וורן אוטס,ויליאם הולדן,סטיב מקווין, ג’ייסון רוברדס,ג’יימס קוברן,בן ג’ונסון ועוד רבים אחרים)- היוצר האינדיבידואליסט הזה,שהתעקש על האמת האישית שלו גם במחיר דמים,הוא מהגדולים שקמו אי פעם לעולם הקולנוע.

    די לצפות בסצינת בית הזונות ב”חבורת הפראים”,רגע לפני הקרב הגדול.הצילום המדהים ו”החם”,משחקו השקט של ויליאם הולדן שללא מילים מעביר בהבעותיו את הנופך הטראגי של חייו- שום במאי לא היה מסוגל להפיק רגע קולנועי מרטיט ומופתי שכזה…

  25. דניאל פאיקוב 18 ספטמבר 2006 ב - 1:36 קישור ישיר

    ארז: הכל טוב ויפה, אבל למה סינמטק תל אביב הפך לאיש הרע בנראטיב הזה שלך? אם אין עותקים של סרטי פקינפה בארץ, אין לסינמטק מה להקרין. תקן אותי אם אני טועה, אבל הסרט היחיד של פקינפה שקיים בעותק פילם בארץ הוא גרסת האולפן המעוותת של “פאט גארט ובילי הנער”, והוא אכן מוקרן בסינמטק תל אביב פעם בכמה זמן.

    רוה: קודם כל, אני חושב שמגיעה הסרת כובע רבת כבוד בפני ארז המדמם. אם אכן למכתבו היתה השפעה, אנו למדים כאן שיעור חשוב: אקטיביזם עובד. משלוח מכתב יכול לשנות את העולם. נכון, זו לא מהפכת ענק. העוני לא מוגר, שלום עולמי או איורי לא נחתם, אבל בעולם הקטן שלנו, הקולנועי, זהו הישג. מה שגורם לי לשקול שוב תת מדור שמזמן תכננתי כאן ואיכשהו חמק ממני, “מכתבים לאלון”, בו אפרסם כאן מכתבי בקשה פומביים שלי (וגם שלכם, אם תרצו) לאלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב. מה שמביא אותי אליך, דניאל: חוששני שיש לו מעט עצלות בהתנהלות הסינמטקית בארץ. אני די משוכנע (אם כי ברור שאין לי מושג) שזה יכול להיראות אחרת. והנה, הוכחה: אין עותקים של פקינפה להקרנה, והופ – סינמטק חיפה סידר שכן יהיו עותקים. זה דורש כסף, וכסף אין לסינמטקים, כך אני מבין. אבל זה דורש גם מחשבה, יוזמה, רצון. ואלה התכונות שהסינמטקים בארץ, בימים רגילים נטולי פסטיבלים, קצת עייפים בהם. ארז המדמם החדיר אנרגיה בעצמותיי: בואו ננהל אנחנו את הסינמטק. לפחות וירטואלית. נשלח לגרבוז ועמיתיו מכתבים עם הצעות לתוכניות אפשריות. מספיק שהצעה אחת מתוך מאה תיושם ועשינו משהו, לא?

  26. ארז "המדמם" בר 18 ספטמבר 2006 ב - 9:52 קישור ישיר

    תודה דניאל על תגובתך.

    אגיד לך מדוע אני חש סלידה מסינמטק ת”א.אני כבר לא מדבר על פרוייקטים הזויים ונאורים בגרוש כמו “מועדון הכיבוש” ושאר פעילויות פוליטיות רדיקליות מן הצד השמאלי הקיצוני של המפה שמופקים בחסות הגרבוזים באשר הם…אני מדבר על סינמטק ת”א כסימפטום למחלה,שאותה אני מכנה “טרור רעיוני”-כמו מוסדות אקדמיה רבים בעולם,קליקה תקשורתית ושאר ירקות,מנסים אליטות שונות לקבוע פעמים רבות מהי איזה טקסט ראוי ןאיזה לא. והכל עוד באיצטלה מזוייפת של חשיבה פוסט מודרנית.

    “אני סניגורו של הזכר הלבן המת”(איני זוכר את שם המחבר) הינו מאמר פובליציסטי מרתק אודות הבעיה הזו.המחבר כותב כיצד יצירות קלאסיות כמו “מובי דיק” מוזכרות בנשימה אחת עם יצירות בינוניות ומטה,שרוח ה”פוליטקלי קורקט” נושבת בהן בשיקיות וטרנדיות מזוייפת,ועל כן הינן ראויות בעיני קובעי הטעם ו”משכילים” רבים לא פחות מהקאנון “הישן” וה”גזעני” לעיתים…

    הוא הדין בפקינפה.כאשר שאלתי לפני מספר שנים את אחד ממוקיריו(לא חשוב השם) שעובד בסינמטק הנ”ל,מדוע לא נערכת שום רטרוספקטיבה ליוצר הדגול,הוא אמר בעצב שהסיבה נעוצה בכך שהטקסט הפקינפאי לא “מסתדר” עם הטרנדים הפוסט מודרניים של ראשי הסינמטק. מה פתאום להראות למשל את “כלבי הקש” האנטי פמיניסטי, וגבריות מתפרצת בנוסח הישן של המינגווי? שומו שמיים,עוד יחשבו שהפשיזם הגיע לתל אביב. זה מה שקורה כשמתמקדים באופנות והתייפיפויות פוליטיות במקום להתרכז ביצירות גדולות,גם אם הינן קונטרוברסאליות.

    איך אמרו חכמים? “הפוסל,במומו פוסל…”

  27. ארז "המדמם" בר 18 ספטמבר 2006 ב - 10:03 קישור ישיר

    תודה רבה על הפידבק שלך יאיר. היוזמה שלך מוצאת חן בעיניי מאוד.

    אוסיף ואציין שלא פעם הצעתי את שירותיי לסינמטק חיפה(אני מושבניק מעמק יזרעאל,לא רחוק מחיפה),אך הוסבר לי כי אין תקציבים ואין תקנים לעובדים חדשים.

    מכיוון שהקולנוע הוא תמצית חיי,לא ויתרתי והחלטתי לפעול “מבחוץ” ולנסות להשפיע במיילים וטלפונים. אני מאושר שהייתה לי השפעה באשר לפקינפה. אני גם מסכים עימך,יאיר,שיש עייפות מסויימת בהתנהלות הסינמטקים בארץ וכל מי שהקולנוע בדמו צריך ולנסות להיות אקטיבי. לא רק בחו”ל צריכה להיות הפריבילגיה לצפות למשל בקלסיקות משוחזרות בבתי הקולנוע.גם בארצנו-בפסטיבלים או מחוצה להם…ויפה שעה אחת קודם.

  28. דן ברזל 18 ספטמבר 2006 ב - 12:09 קישור ישיר

    ארז המדמם, אני מניח שנישאר חלוקים בנוגע לסמי. אך רק אציין שאת עניין השוואת פקינפה לקובריק לא אני המצאתי – היה איזה אחד שטוענים שעשה את זה לפני, יש אפילו אומרים באובססיביות. קראו לו סם פקינפה. ובנוסף אליו, כמעט כל מבקר קולנוע בעולם, משנות השבעים ועד היום, מותח בינהם קו (ורבים מציינים דווקא את פקינפה בתור המתוחכם יותר מבינהם. עניין של טעם. אבל הקשר בינהם הוא מובהק).

    בכל אופן, אני שמח שפקינפה היה קיים ולו רק בשביל Salad Days של מונטי פייתון.
    http://www.youtube.com/watch?v=8vd3jGkxw0c

  29. דניאל פאיקוב 18 ספטמבר 2006 ב - 16:02 קישור ישיר

    ארז: אני לא מפקפק בזה שאתה מוסר את מה שנאמר לך בצורה מדויקת, אבל עולה מדברייך שהסינמטק הוא מוסד שעוסק יומם וליל רק בפוליטיקה. יש לי לא מעט בעיות עם התנהלות סינמטק תל אביב, אבל עודף פוליטיות היא לא אחת מהם. אם הם יכולים להקרין את “בלתי הפיך”, “אודישן” וסרטים שנויים במחלוקת אחרים, קשה לי להאמין שיש להם בעיה עקרונית דווקא עם פקינפה.

    יאיר: אני איתך במאבקך הצודק. עכשיו בבקשה תעשה שתהיה רטרוספקטיבה של דה פלמה. אני אסתפק גם בשניים-שלושה סרטים.

    דן ברזל: עברתי לאחרונה על שלושה ספרי ביוגרפיה של פקינפה ולא זכורה לי שום אובססיה עם קובריק. זה גם לא ממש מסתדר, תימאטית או כרונולוגית – חוץ מעניין האלימות ב”תפוז מכאני” ו”כלבי הקש” אין ממש חפיפה בין קובריק לפקינפה.

  30. ארז "המדמם" בר 18 ספטמבר 2006 ב - 16:37 קישור ישיר

    לדן ברזל: אכן,עניין של טעם.בביוגרפיות שקראתי פקינפה מושפע מקורוסאווה ופורד,וכמו כן יש לו הערכה רבה לליאונה וקיובריק,אבל אובססיה לזה האחרון? מסופקני. לגבי ההשוואות שעושים מבקרים רבים- ידוע גם ידוע ומבורך.שניהם פעלו בתקופות מקבילות (אחח…תור הזהב השני של הוליווד) והאלימות הגרפית שלהם היא מלאכת מחשבת.
    לגבי טעמים והטענה שפקינפה התיישן-הרשה לי לסכם במשפט של גלוריה סוונסון את דעתי:”נשארתי גדולה. הסרטים הם אלו שנעשו קטנים…”

    דניאל: את פקינפה לא רק סינמטק ת”א לא ידע איך “לאכול”. קדמו לו מוסדות רבים אחרים בעולם במשך השנים. אבל מה שהבינו (מאוחר מדי) בשאר העולם, בישראל לא הבינו שנים רבות. העיקר שהצדק נעשה סוף סוף…

  31. דן ברזל 18 ספטמבר 2006 ב - 17:10 קישור ישיר

    פייקוב – אני כמעט בטוח שהציטוט נחרת בזכרוני מ”Easy Riders, Raging Bulls”, אולי הספר המפורסם ביותר על שנות השבעים בקולנוע האמריקאי. אולי הוא מספר אחר. אם יש לך אותו בהישג יד, אתה מוזמן לבדוק.

    בכל אופן, זכור לי ציטוט של אלמנתו של פקינפה, שאמרה משהו בסגנון “סם השתגע מכך שקובריק הצליח והוא לא. הוא כל הזמן היה שואל ‘מה יש לו שאין לי?'”. אני מקווה שאני לא מנפח אותו או מוציא אותו מהקשרו (בכל זאת, עברו 5 שנים לפחות מאז קראתי אותו).

  32. דן ברזל 18 ספטמבר 2006 ב - 17:11 קישור ישיר

    אופס, “פאיקוב” כמו אמריקן פאיקוב, לא כמו שייקה פייקוב.
    אשנן ולא אחזור על כך. סליחה.

  33. ארז "המדמם" בר 18 ספטמבר 2006 ב - 22:14 קישור ישיר

    דן ברזל: המשפט הזה לא מעיד כלל וכלל על אובססיה כלפי קיובריק!יתרה מזו,הוא לא מצביע על כך שפקינפה חש נחות לידו,אלא אפילו להיפך: במקרים רבים אנשים שמתבטאים כך,מביעים תסכול שמקורו בהערכה עצמית גבוהה,שאינה זוכה לתהודה הראוייה.ומי כמו פקינפה חש בתסכול שכזה.

    פקינפה היה אדם מורכב ורב ניגודים שחי למען יצירתו.מעין הכלאה מרתקת של המינגוויי וואן גוך המיוסר- גבר מן הזן המסוקס והנכחד של אמריקה, המוציא מתחת לידיו יצירות מרתקות (ומהפכניות בחלקן) בעלות חותם אישי מובהק.אדם סוער ופיוטי(כמה מתאים שם הסרט התיעודי “Passion & Poetry”),שנלחם למען האמנות שלו בעוצמות אדירות ונאבק במקביל בדמונים הפרטיים של עצמו.

    “אמריקה”,כפי שכתב דיוויד וודל באחת הביוגרפיות של סם,”מעולם לא ידעה איך ‘לאכול’ את פקינפה”. נכון,גם קיובריק ושאר גאוני הקולנוע בזמנו היו אינדיבידואליסטים מושבעים,אבל האופי של רבים מהם לא היה כה הרסני.פקינפה היה,לטוב ולרע,”הילד הסורר” של הוליווד- זה שמתעמת ראש בראש עם מפיקי סרטיו,זה שהודף בזעם את מבקריו(הוא אגב שנא את הכינוי שהודבק לו,”Bloody Sam”)וזה שלא עושה הנחות לקהל וקורע לרסיסים את גיבוריו(נחשו איך היה מסתיים “בלתי נסלח” אם היה מביים אותו). בלי הפי אנד ועם תחושות אי נוחות מצד הקהל המיינסטרימי.לא לחינם,אגב, סרטיו הקופתיים ביותר היו “הבריחה” (המצויין)ו”שיירה”(הבינוני).

    אין בכל האמור לעיל להצביע ש”פקי” לא זכה גם לעדנה בחייו- כשם שצבר לעצמו אוייבים (גם הוא,כאמור,היה הדמון של עצמו)כך גם אישיותו הכריזמטית והכובשת ויצירותיו הבלתי מתפשרות קנו לו מעריצים נאמנים בקרב שחקנים,מבקרים(ע”ע פאולין קייל)וקהלים שונים (ע”ע ארז המדמם ועוד אנשים יקרים). אולם בשורה התחתונה,לא זכה הגאון המקולל לפופולריות כמו זו של עמיתיו דוגמת קיובריק.

    מכאן ועד לרגשי נחיתות,רבה היא הדרך…

  34. דן ברזל 19 ספטמבר 2006 ב - 10:04 קישור ישיר

    ארז, תודה על הסקירה המעניינת.
    בשום מקום לא הזכרתי “רגשי נחיתות”, כך שאתה קצת מתפרץ לדלת פתוחה.

  35. ארז "המדמם" בר 20 ספטמבר 2006 ב - 11:12 קישור ישיר

    אוקיי,זה הזמן להתמקד בסרטים שיוצגו ברטרוספקטיבה:

    1.”חבורת הפראים”: הסרט האהוב עליי בכל הזמנים (ביחד עם “הטוב הרע והמכוער” ו”היו זמנים במערב” של ליאונה יקירי),הוא גם אחד הסרטים הגדולים של הקולנוע.אבן דרך בכל הקשור לתיאור האלימות הגראפית בקולנוע ושיר הקינה הגדול ביותר שבויים אי פעם למערב הגווע ולז’אנר המערבון בכלל. עריכה מהפכנית (לדידי סיקוונס הקרב האחרון הוא הגדול בתולדות הקולנוע בכל הקשור לסצינות אלימות),צילום מדהים ומשחק של פעם בחיים. מרתק לקרוא בספרו של וודל כיצד נסחפו השחקנים אחר האובססיביות של פקינפה ו”נכנסו” אל תוך הדמויות באופן אבסולוטי.
    רק אזכיר שהסרט,בגירסתו המלאה,הוקרן כבר בפסטיבל ב-1997 כחלק מרטרוספקטיבה לז’אנר המערבון. לא מעטים נטשו אז את האולם באמצע.עצוב.

    2. פט גארט ובילי הנער: יצירת המופת הזו,לדעת רבים, היא אלגיה לא פחות מרשימה מ”חבורת הפראים”, בכל הקשור לתיאורי הגסיסה של תקופה שהייתה ואיננה עוד. סרט שיש בו רגעים ליריים אלמותיים (כמו סצינת הגסיסה של סלים פיקנס על רקע שירו הנפלא של בוב דילן)ולמרות סצינות האלימות המפעימות שבו,הקצב שלו מדוד ואיטי,משל היה ספר פתוח או בלדה עצובה (כמה צדק פה מי שכתב שיש כאן את המרדף הכי מוזר אולי בהיסטוריה הקולנועית-מרדף ללא חשק ועם נופך טראגי של גארט אחרי בילי)…
    זו גם הסיבה מדוע הוא בותר ונקצץ ללא רחמים ע”י האולפנים ומדוע ירדו לפקינפה שנים רבות מהחיים. לאחר מותו יצאו שתי גרסאות מלאות,עפ”י חזונו של הבמאי.זו שתוקרן,היא החדשה יותר,שיצאה לאחרןנה על גבי ה-DVD.
    הפסקול של דילן הוא לא פחות מנהדר וג’יימס קוברן נותן פה את אחת מהופעותיו המשובחות ביותר,אם לא המשובחת מכולן.אחת הסצינות היפות שלו כוללת דיאלוג עם סם פקינפה עצמו,המגלם דמות של קברן.בעוד קוברן מתקדם בחשאי לעבר הביקתה בה שוהה בילי,וזאת על רקע הנעימה הנפלאה שרקח דילן,מטיח בו פקינפה האשמות נוקבות.האשמות אלה הן כלפי השחיתות והאטימות של הממימסד,אלבא דהפקינפה,שאוכלות כל חלקה טובה באמריקה.לא לחינם אהב כ”כ פקינפה את מקסיקו על נופיה ואנשיה הפשוטים,ושאותם שילב בסרטיו.

    3.”כלבי הקש”- סרטו השנוי במחלוקת של פקינפה,שיש לו קווים משיקים,במובנים רבים,ל”תפוז המכאני” של קיובריק,הוא לדעתי סרט מופתי על אף הבעייתיות הערכית שבו(דרך הצגת האישה בסצינת האונס). כמו שכבר ציינתי,הטפות לחוד ואמנות לחוד. הדימויים החזותיים פה מהממים,והתאורה האפלה והצילום הדחוס(“פריימים עכורים” כתב פה מישהו בלשון גינוי)רק מגבירים את הנופך הדרמטי של העלילה. המטמרופוזה שעוברת על דסטין הופמן הגדול,מחנון אולטימטיבי לחיית פרא היא מרתקת ומזכירה במשהו את “היסטוריה של אלימות” הנפלא של קרוננברג.

    4. “הביאו לי את ראשו של אלפרדו גארסיה”: סרטו האישי והמיזנתרופי ביותר של פקינפה הוא גם סרטו הלא מוערך ביותר במשך שנים. זהו סרט שיכול לזכות,בקרב המבקרים או הקהל,בציון של 5 כוכביםאה?)ומאידך- גם
    בכוכב בודד אחד.
    כמו רבים מסרטיו של פקינפה,הסרט נראה כמו סיפור עם או בלדה ולפיכך יש לו קצב משלו,שבהחלט לא מתאים לכל אחד.אם אתם חובבי קצב מהיר,עיברו הלאה חבר’ה.זה לא הסרט שתיהנו ממנו,קרוב לוודאי…
    “גרסיה”,בגילומו של וורן אוטס הנפלא שהיה (עד למותו בטרם עת)משחקניו האהובים של פקינפה ונחשב לאחד משחקני האופי הגדולים של הקולנוע האמריקני,הוא סרט אפל מעין כמוהו וההומור השחור שבו(ה”דיאלוג” שמנהל אוטס עם הראש הכרות,העטוף בשק)השפיע רבות על יוצרים עצמאיים וחתרניים בהמשך. הוא אכזרי באלימות שבו, ושוב פעם בעייתי ואמביוולנטי בדרך הצגת הנשים שבו(בצד האספקט המופקר בסצינת האונס,יש כאן סיפור אהבה יפה וטראגי בין אוטס לאיסלה ווגה). לדעתי,מסרטיו הגדולים שך “פקי”.

    5.”שיירה”- “החולייה החלשה” ברטרוספקטיבה,מה שנקרא בימינו. פקינפה,כאן בערוב ימיו,אינו פקינפה בשיאו-מסומם,אלכוהוליסט,נרגן ועייף,הוא נזנח מאחור אל מול העידן החדש בהוליווד .עם זאת, הוא עדיין נשאר נאמן לעצמו ולא מתמסר למכונה ההוליוודית,ששוטפת את המסך בגל הסרטיים הקופתיים בנוסח שפילברג ולוקאס.באותה שנה,ךמשל,מציעים לו לביים את “סופרמן”,הזדמנות פז לקום מהקרשים.הוא מתלבט ולבסוף מסרב.כמה היו נוהגים כמוהו?
    “שיירה” הוא סרט דרכים קלאסי שמבוסס על בלדת קאנטרי מ-1975. הסיפור שבו פשטני אבל הקולנוע פה מרתק ומשרה עליך תחושת חופש פורצת גבולות.סרט כיפי שלא לוקח עצמו ברצינות יתירה,אבל יש בו גם מסר אנטי מימסדי במובנים רבים.
    אם תתבוננו היטב,תוכלו לראות לרגע קט את פקינפה בסרט,עם הבנדנה המפורסמת,כאחד מאנשי הטלביזיה הנוסעים ברכב בצמוד למשאיות והמראיינים את קריסטופרסון וחבריו.

    6.סרטי התעודה- אני מחכה בקוצר רוח לראות בעיקר את “תשוקה ופיוט”,עליו המלצתי במכתבי לסינמטק בזמנו. סרט זה נחשב למעמיק ולעשיר ביותר שהופק על פקינפה עד עתה. בהתחשב שעוד לפני יציאתו לאקרנים, יצא גם ספר עב כרס מלווה בתמונות נדירות למכביר,פרי עטו של הבמאי הגרמני מייק סיגל (ספר חובה לכל מעריץ-ניתן לרוכשו ב”אמאזון גרמניה”),יש למה לצפות.

    עד כאן דבריי בינתיים,חבריה. מקווה שתיהנו מן הרטרוספקטיבה.

  36. המעריץ 21 דצמבר 2006 ב - 21:19 קישור ישיר

    לדעתי סם פקיפה יחד עם סרג’ו ליאונה יחד הם גדולי הבמאים במאה העשרים שניהם התחילו בתחילת שנות ה-60 והאנשים שהושפעו מהם במיוחד היוצר הכי חשוב כיום
    קוונטין טרנטינו בלי לפגוע באחרים אבל הוליווד היום כבר לא עוסקת בסרטים נטו אלא בשוברי קופות להעביר לילה משעמם וזהו הענין המצער הוא שבמאים כמו פקינפה וליאונה כבר לא יהיו !מענין עם פקינפה היה יוצר סרטים על עולם קולנועי שאבד איך הוא היה ניראה אבל רק רציני להגיד שאני מעריץ אותו ורואה בו שוב יחד עם סרג’ו ליאונה את הבמאים הגדולים בהיסטוריה כמובן שאני לא מזלזל בבמאים אדירים אחרים כמו בילי ווילדר ג’ון יוסטון אלפרד היצ’קוק ואולי גם אני יכול להכניס את פרנסיס פורד קופולה שיצר בשנות השיבעים 4 סרטים אדירים”השיחה” “הסנדק1-2″ ו”אפוקליפסה” ולאחר מכן דעך כי אפוקליפסה כמעט הרג אותוועוד משהו על במאי אדיר בשם ליאונה- איזה במאי כבר בתחילת הטרילוגיה המופלאה יכולתה להרגיש משהו שונה אני מאיך שהוא שם במאים שנחשבו גדולים בעיני האמריקאים עצמם כמו ג’ון פורד באורך פתטי אצל ליאונה צליל הירי היה יותר עשיר הקלוז אפ ועיצוב הדמויות הם קלסיקה חד פעמית אצל ליאונה הגיבורים היו מסריחים לא נקיים בניגוד לפורד שאצלו כולם יצאו ממכון יופי חבל שבסירטו המופתי האחרון לדעתי הסרט המופתי בכלל לדעתי בעידן המודרני היו זמנים באמריקה האולפנים הרסו לו את זה והביאו לבמאי של בית ספר לשוטרים מתחילים לערוך את הסרט האדיר הזה שבחלקו הראשון הוא פנומנלי ובחלקו השני קצת בילתי מובן אבל לא גורע מהמישקל הסגולי של הסרט אולי סרט המאפיה הכי טוב לדעתי ולדעת הרבה מבקרים אחרי”הסנדק” ועוד מישהו שאולי ראוי שיכנס לרשימת המחוות במאי יהודי בשם שמואל ווילדר שכולם מכירים בתור בילי ווילדר איזה גאון ואיזה קלאסיקות אדירות איזה שנינות אדירה בטקסטים החיל בסרטים כמו “חמים וטעם ושדרות סנסאט פשוט כייף לדעת שהבמאי האדיר הזה היה יהודי….עם סרטים ובמאיםכאלה אני יסיים בשם של סרט שאומר הכול…,”היו זמנים באמריקה”שם של סרט שהוא גם שם של געגוע למה שהיה ולמה שלא יהיה

  37. המעריץ 30 דצמבר 2006 ב - 2:28 קישור ישיר

    ברצוני לדבר על יוצר בשם בריאן דה פאלמה שהיה בתחילת שנות השיבעים יחד עם סקורסזה וקופולה היוצרים החדשים בהוליווד “האיטלינו אמריקנו”לפי דעתי הוא היוצר המעניין מבין ה-3 אבל לא הטוב השלושה קופולה הוא הטוב מבניהם
    וסרורסזה ו הכי מיומן ומיקצוען שיש ויש הבדל בין השלושה הסרטים נתחיל ב דה פאלמה:ב


השאירו תגובה