22 ינואר 2016 | 12:40 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

״האיש שנולד מחדש״ מכניס את איניאריטו לרשימת הבמאים הגדולים בעולם

אור טבעי. ״האיש שנולד מחדש״ (The Revenant, ״רבננט״). לחצו להגדלה

אור טבעי. ״האיש שנולד מחדש״ (The Revenant, ״רבננט״). לחצו להגדלה

״האיש שנולד מחדש״/״רבננט״ יצא לבתי הקולנוע בישראל אתמול. אני סקרן לשמוע תגובות של אלה שכבר צפו בו, אנא שתפו. אני מצידי, לא יכול להפסיק לכתוב עליו. הסרט הזה לא נותן לי מנוחה. הנה, לפיכך, החלק השלישי בפרויקט ״האיש שנולד מחדש״ שהתחלנו לפני שבוע. היתה ביקורת. היה סיפור מופלא של הבמאי הישראלי שהיה שם על הסט. והנה עוד עיון בסרט. ואגב, אם כבר ראיתם את הסרט, הנה האתר הרשמי של הסרט שיוצר מסע אינטראקטיבי לאורך 322 הקילומטרים שיו גלאס צועד כדי להציל את חייו.

פורסם ב״ליברל״, גיליון ינואר 2016

לפני כחודש, ב-28.12.2015, חל יום ההולדת ל-120 לקולנוע. זה התאריך שבו התקיימה הקרנת הקולנוע הראשונה, מול קהל רוכשי כרטיסים, שבאו לצפות בבית קפה בפריז בעשרה סרטים קצרצרים, בני פחות מדקה, שיצרו האחים לומייר. לבד מהעובדה שכבר אי אפשר לאחל לקולנוע יותר ״עד 120״, התאריך העגול והיפה הזה (והייחודי לנקודת מבטו של איש הקולנוע היהודי, שאר העולם יתרגש מהקולנוע שוב רק בחגיגות יום ההולדת ה-150) מאפשר להעיף מבט מהיר ומשעשע על דברי ימי הקולנוע: האמנות שבכל עשור לחייה היה מי שהכריז שהיא מתה. כשלקולנוע האילם נוסף קול, המבקרים זעקו: זהו מוות לקולנוע; כשלקולנוע השחור-לבן נוסף צבע: מות הקולנוע. המסך המרובע הפך למסך רחב? מוות. תלת מימד? מת הקולנוע. חלליות ואפקטים דיגיטליים? מת, הלך, קאפוט. 120 שנה הקולנוע רק הולך ומת, יכול להיות שהגיע הזמן שהוא יקום לתחייה.

הסרט החדש של אלחנדרו גונסלס איניאריטו, ״The Revenant״ (או בעברית נטולת אלגנטיות: ״האיש שנולד מחדש״) הוא סרט שגורם לחובב הקולנוע להסתכל על תולדות 120 שנות האמנות הזאת ולראות אותה מתקפלת באופן מושלם לתוך שעתיים וחצי של יצירת מופת. איניאריטו הכניס לסרט אחד כל מה שקרה לקולנוע בתולדותיו, גייס את כל המשאבים שאמנות האודיו-ויזואלית המציאה ויצר סרט שעושה מה שסרט באמת טוב אמור לעשות: לגרום לנו לשאול ״איך לעזאזל הם עשו את זה?״.

השאלה שאני שואל, למראה הסרט, היא איך הפך הבמאי המקסיקני מבמאי שהגדרתי לעצמי כבלתי נסבל לאחד היוצרים המדהימים והחשובים ביותר בעולם כרגע? ״האיש שנולד מחדש״ מגיע אלינו בדיוק שנה אחרי סרטו הקודם, ״בירדמן״, שזכה באוסקר והיה אחד מסרטי השנה שלי. אבל לפני כן, איניאריטו היה חתום על סרטים כמו ״אהבה נושכת״, ״בבל״ ו״21 גרם״, שיכולתי להעריך את האמביציה ואת היכולת הטכנית שלהם, אבל לא רציתי לבלות דקה אחת במחיצתם – סרטים מחוספסים על חיים הרוסים. יש מוטיב מאחד בין רוב סרטיו של איניאריטו: הקו הדק, הפריך, המתמוסס, שמבדיל בין בני אדם ובין חיות. יש משהו פראי מאוד באיניאריטו כיוצר, ובסרטיו. לכן ״בירדמן״ היה סרט כה שונה ומיוחד. נדמה לי שהתלהבתי ממנו, כי זה היה איניאריטו ללא איניאריטו – סרט על פרא אדם שהיה בו מימד מעודן ומאופק. ״בירדמן״ היה סרט האינטרוספקציה של איניאריטו, שעת המדיטציה שלו. הוא כבר 15 שנה עושה סרטים, מאז שנת 2000, אבל ב״בירדמן״ דומני שהוא עצר לרגע כדי לשאול את עצמו למה. מה הטעם באמנות. אם בכל סרטיו האחרים הוא בחן מה הוא האדם, ב״בירדמן״ הוא תהה מה הוא האמן. התובנות מהן יצא מהסרט ההוא, עליו זכה בצדק רב באוסקר, העשירו את סרטו הבא שיגיע אל מסכי הקולנוע בישראל בסוף החודש.

תהליך ההפקה של שני הסרטים עוזר להוכיח את הטענה הזאת. איניאריטו התחיל לעבוד על ״האיש שנולד מחדש״ ב-2011, אבל ההפקה היתה יקרה ומסובכת מדי לצאת לדרך, אז בזמן שמפיקיו (ובראשם ארנון מילצ׳ן) יצאו לגייס 135 מיליון דולר הוא החליט לביים תסריט אחר שלו וזול באופן ניכר, שעלה רק 18 מיליון דולר להפיק. זהו ״בירדמן״, שאכן נעשה כמעין דיוורטימנטו, פרויקט הסחה, בדרך אל פרויקט החלומות השאפתני. ו״בירדמן״ הפך, לפיכך, לחזרה הגנרלית לקראת ״האיש שנולד מחדש״. ״בירדמן״, אני מזכיר, הוא סרט המצולם כולו בשוט אחד, מאחורי הקלעים של הצגת תיאטרון. ״האיש שנולד מחדש״ הוא ההפך הגמור: סרט שכולו חוץ וטבע ומסעות אינסופיים, אבל השפה הקולנועית דומה: מצלמה משוטטת, מחפשת, עוקבת, מטיילת. אמנם לא שוט רצוף אחד, אבל כן רצף של שוטים ארוכים מאוד, הנתפרים זה לזה ליצור אשלייה של המשכיות הזמן והמקום, מצלמה שמגיעה למקומות אליהם מצלמה לא אמורה להצליח להגיע – מפסגות הרים אל מעמקי נהרות.

זה מה שהופך את ״האיש שנולד מחדש״ ליצירת מופת בעיניי. הוא ממשיך את הרעיונות הברוטליים של סרטיו הקודמים של איניאריטו, אבל מעביר אותם בשפה קולנועית חדשה עבורו, שפה המוסיפה פיוט לסיפור. שנה לפני שאיניאריטו זכה באוסקר על בימוי ״בירדמן״, זכה באותו פרס (על בימוי ״כוח משיכה״) חברו הטוב, ובן ארצו המקסיקני, אלפונסו קוארון. שניהם עובדים עם אותו צלם, עמנואל לובצקי, שבשנים האחרונות גם הפך לצלם הקבוע של טרנס מאליק. קוארון ולובצקי כבר שנים מחפשים איך לצלם סרטים בשוטים אינסופיים – מ״הילדים של מחר״ ל״כוח משיכה״. ומאליק ולובצקי שנים משכללים צילום המביט בטבע באופן שהוא בה בעת גם מסוגנן מאוד אבל גם נטורליסטי – צילום באור הטבעי, המצוי, ללא תאורה נוספת. איניאריטו, שנדמה היה שעידון אינו התכונה המכוננת של סרטיו, מושפע כעת משני היוצרים האלה, ומתווך אותם לסרטו באמצעות עדשותיו ותנועותיו של לובצקי, הצלם.

***

״האיש שנולד מחדש״ מתרחש בשנת 1832, בצפון ארצות הברית, ומספר את הסיפור האמיתי של צייד הפרוות יו גלאס (בגילומו של ליאונרדו דיקפריו), שבני משלחתו השאירו אותו מאחור פצוע אחרי תקיפת דוב. המשך הסרט הוא מסע ההישרדות של גלאס ורצון הנקמה שלו. אבל הסיפור, בעיניי, הוא (כתמיד) החלק הפעוט בסרט. זה המסע. המסע הגיאוגרפי של גלאס, וגם המסע של איניאריטו לאורך תולדות הצילום והקולנוע. זהו סרט שגיבורו ממעט לדבר – הדוב קרע לו את הגרון – כך שיש בו רגעים כמעט אילמים, מחוות ידיים ומבטי עיניים אחראים על תקשורת ועל רגש. זהו סרט שמפנה את הגב למודרניות ולקידמה, מצלם את הנופים הכי פראיים של אמריקה, בתנאי שטח קיצוניים, ומצד שני זה סרט שלא היה יכול להיעשות אלא באמצעים הטכנולוגיים הקיימים כעת: מצלמה דיגיטלית חדשנית (אלקסה 65), שזה הסרט הראשון שנעשה בה שימוש, המסוגלת להתמודד עם תנאי התאורה של החורף הצפון אמריקאי; מנופים וראשי מצלמה רובוטיים שמסוגלים להניע את המצלמה למקומות שכף רגלו של אדם לא מסוגלת להגיע אליה; ואפקטים דיגיטליים שמסוגלים לברוא מאבק איתנים בין אדם ובין דוב גריזלי (אנחנו חיים בעידן שבו סצינה כזאת חייבת להיעשות באנימציה ממוחשבת לא מתוך דאגה לשלום השחקן, אלא מתוך דאגה לשלום הדוב). במילים אחרות: הסרט האנלוגי, האקוסטי, הפרימיטיבי הזה, שמשליך את שחקניו לתנאי מחייה קיצוניים של קור ורעב, יכול היה להיעשות רק בתקופה שבה הקולנוע הוא כולו דיגיטלי ורובוטי. מזון אורגני שנעשה בטכנולוגיית חלל. מי שאמר ב-1977 שהקולנוע מת, כי ג׳ורג׳ לוקאס וסטיבן ספילברג הכניסו את האפקטים לשוברי הקופות ההוליוודיים, צריכים לראות מה אפשר לעשות כעת עם אותם אמצעים: יצירות פאר, סרט שמייקל צ׳ימינו, ורנר הרצוג, טרנס מאליק, פרנסיס פורד קופולה ואפילו סטנלי קובריק היו רוצחים אדם כדי להיות מסוגלים לעשות משהו כמותו. ״צייד הצבאים״, ״פיצקרלדו״, ״ימים ברקיע״ ו״אפוקליפסה עכשיו״ של דורנו.

===================

אם ״האיש שנולד מחדש״ יעשה את מה שנראה כרגע כלא יאמן ויזכה השנה באוסקר, איניאריטו יהיה הבמאי הראשון בתולדות האוסקרים ששני סרטים שלו זוכים בפרס הגדול שנתיים ברציפות.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “״האיש שנולד מחדש״ מכניס את איניאריטו לרשימת הבמאים הגדולים בעולם”

  1. ברוך דליות 22 ינואר 2016 ב - 15:57 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט. נעתקו המילים מפי. האוסר מגיע ללאונרדו, לטום הרדי, לבמאי ולצלם. סרט מרגש מרתק מות. אצטרך לראותו שוב בקרוב

  2. Royan 22 ינואר 2016 ב - 16:07 קישור ישיר

    לעומתך, אני חובב לא קטן של כל סרטיו של איניריטו, אבל כמוך מסכים ששני סרטיו החדשים הם הטובים ביותר שלו. כשראיתי את ״בירדמן״ לראשונה לא האמנתי שאיניריטו עשה סרט כה לא מדכא ועם לא מעט פאנץ׳-ליינים ואהבתי אותו עד עמקי נשמתי. ראיתי אותן לפני שבועיים לא מזמן שוב פעם, והוא עדיין מעולה, מעולה, מעולה. אבל ״האיש שנולד מחדש״, וואו, חתיכת קפיצת מדרגה. יצירת מופת מפוארת, לא פחות, בעיניי. מה שלובצקי עושה שם עם מצלמה זה ריקוד מסנוור מרוב יופי, המשחק של דיקפריו והארדי יוצא מן הכלל ואני מתפלל שהאוסקר יילך אליו.

  3. מיצפטל 22 ינואר 2016 ב - 18:35 קישור ישיר

    רק על סצינת ההתגוששות עם הדוב (+הנפילה לתהום עם הסוס) מגיע לסרט הזה אוסקר. זו כמובן סצינת המפתח של הסרט גם מבחינה נרטיבית וגם מבחינה סימבולית. מבחינתי – זו סצינת העשור בקולנוע.

  4. רתם המגוון 23 ינואר 2016 ב - 23:20 קישור ישיר

    אחד הסרטים הגדולים שראיתי בימי חיי.כמעט בלי עלילה,איניאריטו ולובצקי יוצרים סרט מפוץץ במונטאז’ים,שמעבירים אמירה חשובה על ידי קולות ותמונות בלבד,מנופים מדהימים שמגמדים את האדם ועד סצינות אלימות גרפיות ואמינות.במילה אחת וואוו

  5. רז פורת 24 ינואר 2016 ב - 11:01 קישור ישיר

    מרגיש נח לכתוב שאיני שותף להתלהבות הזו מרבננט, כלומר, כן, לובצקי והמצלמה שלו עושים שפטים במסך, זה נראה מדהים. אבל אני מצאתי שהסרט קצת מטרחן, מלא בחשיבות עצמית.

    למעשה, מצאתי שיש קו משותף בין רבננט ל “מארק וואטני”. הראשון, כל כך מתאמץ להיות פיוטי, ממש אפשר לשמוע את הבמאי והגיבור זועקים פיוט בכל סצנה, אבל הניסיון הזה, להגדיר כל פריים כשירה פשוט מזיע ממאמץ. הוא לא נתמך בתסריט מספיק טוב, תסריט חלש למדי יש לומר (אפילו לא מועמד לאוסקר לדעתי, מה שדי מחסל את הזיכויים שלו לזכות) שאמנם מגובה בצילום מרהיב אבל גם בבימוי מלא בעצמו, כאילו חשוב, כאילו פיוטי. מאד מזכיר את המשחק של דיקפריו אגב, לכל אורך הקריירה ובמיוחד בסרט הזה, מתאמץ כל כך, ומזיע כל כך, שום דבר לא מצומצם, ממש כמו משחק בתיאטרון. מנגד, ישנו “מארק וואטני” סרט שאין בו גרם ורבע של פיוט, ואין מאמץ לפיוט, בעיקר מפני שרידלי סקוט הוא קודם כל במאי טכני, שאף פעם, בכל הקריירה שלו לא עשה סרט עם נשמה. אבל ברגעים הנדיקים בהם דיימון יושב עם החליפה מול המרחבים העצומים של מאדים, זה פיוט, גם אם קצרצר ולא מנוצל. והנה ההבדל בין קולנוע שמגיע אליך (וואטני) לקולנוע שנדחף אליך (רבננט)

  6. רז פורת 24 ינואר 2016 ב - 11:01 קישור ישיר

    מרגיש נח לכתוב שאיני שותף להתלהבות הזו מרבננט, כלומר, כן, לובצקי והמצלמה שלו עושים שפטים במסך, זה נראה מדהים. אבל אני מצאתי שהסרט קצת מטרחן, מלא בחשיבות עצמית.

    למעשה, מצאתי שיש קו משותף בין רבננט ל “מארק וואטני”. הראשון, כל כך מתאמץ להיות פיוטי, ממש אפשר לשמוע את הבמאי והגיבור זועקים פיוט בכל סצנה, אבל הניסיון הזה, להגדיר כל פריים כשירה פשוט מזיע ממאמץ. הוא לא נתמך בתסריט מספיק טוב, תסריט חלש למדי יש לומר (אפילו לא מועמד לאוסקר לדעתי, מה שדי מחסל את הסיכויים שלו לזכות) שאמנם מגובה בצילום מרהיב אבל גם בבימוי מלא בעצמו, כאילו חשוב, כאילו פיוטי. מאד מזכיר את המשחק של דיקפריו אגב, לכל אורך הקריירה ובמיוחד בסרט הזה, מתאמץ כל כך, ומזיע כל כך, שום דבר לא מצומצם, ממש כמו משחק בתיאטרון. מנגד, ישנו “מארק וואטני” סרט שאין בו גרם ורבע של פיוט, ואין מאמץ לפיוט, בעיקר מפני שרידלי סקוט הוא קודם כל במאי טכני, שאף פעם, בכל הקריירה שלו לא עשה סרט עם נשמה. אבל ברגעים הנדיקים בהם דיימון יושב עם החליפה מול המרחבים העצומים של מאדים, זה פיוט, גם אם קצרצר ולא מנוצל. והנה ההבדל בין קולנוע שמגיע אליך (וואטני) לקולנוע שנדחף אליך (רבננט)

  7. יואב 24 ינואר 2016 ב - 14:56 קישור ישיר

    אני לא מבקר קולנוע ולכן מותר לי להגיד שכל התובנות המרתקות שהובאו כאן בוזבזו עלי לחלוטין. ראיתי סרט יפהפה, איטי, נפוח מחשיבות עצמית ומעל לכל משעמם, שלא ארצה לראות שוב.

    גם בירדמן הותיר בי רושם זהה, אגב. אולי זה ז’אנר של קולנוע לקולנוענים, או למחשיבים עצמם קולנוענים, המוכנים לצפות בסרט נטול עלילה תמורת וירטואוזיות קולנועית אחרת, רק לא ברור לי מדוע יש לבחור. כמו שלא הייתי נהנה מתסריט כביר המצולם במצלמת אייפון עם שחקנים בני 4, כך אני גם לא נהנה מקולנוע כביר עם תסריט משעמם.

  8. יובל 24 ינואר 2016 ב - 22:07 קישור ישיר

    ראיתי את “אהבה נושכת” לפני 15 שנים ולא סבלתי אותו. מאז לא ראיתי אף סרט של איניארטו עד שראיתי את “האיש שנולד מחדש”. הוא היה טוב יותר מ”אהבה נושכת” אבל כמוהו יש בו משהו בלתי נסבל בחשיבות העצמית שנוטפת ממנו. יש מרחק גדול מדי בין כמה שהסרט לוקח את עצמו ברצינות לבין מה שיש בו בסופו של דבר.

    ספויילר –

    מישהו הרגיש שעבר על גלאס איזה רגע עמוק של תובנה כאשר אחרי שירה, ודקר את פיצג’רלד ברגלו ובבטנו, הוא מחליט לא לחסל אותו סופית בעצמו אלא לתת למישהו אחר לעשות את זה? “הנקמה בידי האל”?


השאירו תגובה