״מכונת הכסף״ (״ביג שורט״). סרטון ויראלי באורך סרט

א. ביום ראשון זכה ״מכונת הכסף״ (״The Big Short״) בפרס גילדת המפיקים, בניגוד לרוב מוחלט של התחזיות. מה שהופך אותו כעת למועמד המוביל לזכייה באוסקר, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסרט הזה. כל הקסם שקיים ב״מכונת הכסף״ הוא העובדה שהסרט הזה סוחף את צופיו בהפתעה. מי שבא אליו בציפייה ל״סרט אוסקרים״ עשוי לחטוף התקף לב מרוב תדהמה כמה הוא לא מתאים לכותרת הזאת. כל כך לא מתאים שזה כמעט לא הגיוני שזה באמת מה שיקרה. מצד שני, את ״מכונת הכסף״ צילם בארי אקרויד, הצלם הקבוע של קן לואץ׳, ומי שגם צילם את ״מטען הכאב״, זוכה האוסקר. האם אפשר להגדיר את הסרט בתור ״מטען הכאב״ של וול סטריט? מה שכן, ברגע זה, ואולי בגלל שהסרט הזה מפתיע ולא צפוי, הוא בהחלט הסרט הכי אהוב בהוליווד.

ב. אחרי שבשבוע שעבר עלו בישראל ״האיש שנולד מחדש״ ו״ספוטלייט״, גם בסוף השבוע הזה עולים לבתי הקולנוע שני מועמדים לפרס הסרט באוסקרים, ״מכונת הכסף״ ו״חדר״. שניהם מתחרים זה בזה בקטגוריית התסריט המעובד, בו שניהם – מבחינתי – הם המועמדים המובילים לזכייה. התסריט של ״חדר״ הוא יצירת מופת ולכן מגיע לו לזכות, אבל התסריט של ״מכונת הכסף״ כה גדוש מלל שהוא מן הסתם יזכה. אם זה אכן יקרה, זו תהיה הזכייה הראשונה באוסקר לתסריטאי צ׳רלס רנדולף, המוכר יותר לקוראי מדורי הרכילות בישראל בתור ״בעלה של מילי אביטל״.

ג. הבמאי הוא אדם מקיי, ככל הנראה הבמאי הכי גנוז בישראל. הוא האיש שביים והפיק את רוב סרטיו של וויל פארל בעשור האחרון, רובם יצאו בישראל ישירות לדי.וי.די ובראשם שתיים מהקומדיות המבריקות של תחילת שנות ה-2000: ״והרי החדשות״ ו״לילות טלדגה״. שני סרטיו הקודמים, ״החבר׳ה האחרים״ ו״חדשות בהפרעה״ הופצו בישראל ונכשלו. הוא חתום כמפיק על ״גבר גבר״ שמוצג עכשיו בארץ. בקיצור, מבחינה תדמיתית זה במאי שמזוהה עם הומור קולג׳ים וולגרי, לא הפרופיל הטיפוסי של במאי שעשוי לזכות באוסקר. הפרויקט הכי מוכר של מקיי, יחד עם וויל פארל, הוא האתר שהם הקימו, Funny Or Die, המפיק ומציג סרטי הומור קצרים. כמי שהתחיל את דרכו ככותב ב״סאטרדיי נייט לייב״ המומחיות הכי גדולה של מקיי היא גאגים ומערכונים.

ד. הוא נשוי לבמאית הלא-ישראלית שירה פיבן, אחותו של השחקן ג׳רמי פיבן מ״הפמליה״.

ה. הוא מבוגר ממני בארבעה ימים.

כל המידע הזה על הסרט ועל אדם מקיי עוזר לי לנסות להסביר את המעלות ואת המגרעות, ההפתעות והאכזבות, והתפניות הלא צפויות של ״מכונת הכסף״, סרט שהוא קצת כמו רכבת הרים: הוא עולה ועולה, ואז מתהפך, ובדרך קצת עושה סחרחורת. ״מכונת הכסף״ הוא קצת כמו האח המאומץ והקצת מפגר של ״הזאב מוול סטריט״. אם סרטו של מרטין סקורסזי מלפני שנה היה כמו סרט על קוקאין, אז ״מכונת הכסף״ חי על קראק: יש בו משהו זול יותר, סרט שמתחיל עם היי מטורף ואז נפילה. זה לא הוגן, ואולי לא הכי ג׳נטלמני, אבל ניכר שמי שביים את הסרט (וכתב את דראפט התסריט הסופי) הוא אדם של מערכונים: זה סרט שלוקה בהפרעת קשב חמורה. הוא מחזיק מעמד למשך חצי שעה היסטרית ומבריקה ואז מתנפץ ומתפזר לכל עבר. מה שכן, זה טקסט הדרכה מצוין למשקיע המתחיל בבורסה.

זהו סיפורן האמיתי של כמה דמויות מוול סטריט, שהקשר ביניהן כמעט אקראי. הן זיהו בסביבות 2005 ששוק הדיור בארצות הברית הפך לבועה, רגע לפני קריסה (מה שאכן קרה ב-2008, התרסקות שגררה איתה את כל כלכלת העולם). הראשון בחבורה הוא ד״ר מייק ברי (כריסטיאן בייל), מעין גאון למספרים שלא מצליח לתפקד בין בני אדם, שיושב וקורא טבלאות אקסל שאף אחד אחר לא קורא, וקולט שמצב המשכנתאות של האמריקאים ב-2005 מראה דפוס דומה לזה של שנות ה-30, רגע לפני הקריסה הקודמת של שוק הדיור. מייק ברי הוא מנהל קרן השקעות, ולכן הוא לא הולך לקונגרס כדי להתריע, לא פונה לעיתונות כדי להוכיח, לא עומד בקרן הרחוב כדי לזעוק – הוא מחליט להמר על נפילת השוק ולעשות מכך רווח לקרן שלו. וכאן מתחיל ההסבר הטכני להדיוט שכמוני: בעוד שבקניית מניה או קרן אנחנו בדרך כלל מביעים אמון בעליית ערכה, שתניב לנו רווח, הרי שמתברר שיש בקזינו הבורסה גם כלי השקעה אחר שנקרא ״שורט״, שבו המשקיע מהמר על כך שהקרן, המניה או הסל יפסידו. זה מעין ״ביטוח חיים״ של מניות: אם הן מתות בטרם עת, אתם מקבלים פיצויים גבוהים. אז אותו מייק ברי מתחיל להסתובב בין כל הבנקים בעיר ומבקש מהם שיתפרו לו חבילת ״שורט״ נגד שוק הדיור האמריקאי, זה שכל הכלכלנים באותה תקופה נשבעו שהוא יציב ואמין. מכאן שם הסרט: ביג שורט (אבל ״מכונת הכסף״, צריך להודות, נשמע הרבה יותר כמו סרט שודים של מנחם גולן). ברגע שהוא מתחיל לעבור בין הבנקים ולפזר למעלה ממיליארד דולר ברכישת השורטים האלה, עוד שלושה אנשים מתחילים לשים לב לכך, הראשון שבהם הוא בנקאי דויטשה בנק (רייאן גוסלינג) שמחליט לקחת את השורט שנתפר לצרכיו של מייק ברי ולשווק אותו לכל חברות ההשקעה בוול סטריט. הוא מגיע בטעות למשרדו של מארק באום (סטיב קארל), ברוקר עם מצפון; ובאופן עקיף המידע הזה גם מגיע לידיהם של שני משקיעים קטנים וצעירים שמיד מספרים על כך למנטור שלהם (בראד פיט).

״מכונת הכסף״ נפתח בתאוצה מקסימלית, כמונטאז׳ מהיר שמציג את הדקדנס של הכלכלה האמריקאית מאז שנות השמונים, תרבות פרזיטית של בצע והדוניזם. מקיי, שמבין שהגיבורים שלו מדברים בג׳יבריש שהקהל הרחב לא מבין, עוצר את סרטו מפעם לפעם ומפנה את הזירה לטובת מפורסמים – כמו מרגו רובי באמבט קצף או השף אנתוני בורדיין או הזמרת סלינה גומז – כדי שיסבירו בשפה פשוטה מה זה, למשל, סאב-פריים (ההסבר של מרגו רובי: סאב-פריים הן מילים נרדפות ל״חרא״. וכך מעתה אוכל להבין את חדשות הכלכלה). אבל כאן מגיעה הגלולה שהסרט מכריח אותנו לבלוע. זה סרט שמדבר כל הזמן על איך הכלכלה האמריקאית נהייתה מושחתת, איך הבנקאים הפכו לנוכלים והונו את לקוחותיהם, איך כל המשקיעים עיוורים מרוב תאוות בצע, ובאותה נשימה ממש, זה סרט שבו אנחנו רוצים להריע לחבורת אאוטסיידרים שרוצה לדפוק את הקופה מהקריסה הכלכלית הכי גדולה בתולדות אמריקה. כלומר, אם אנחנו מקבלים את ״מכונת הכסף״ כסאטירה. אז הכיוון הזה – בואו נרוויח מההפסד – איכשהו עובד. מעין טוויסט על הטוויסט שבאמת הופך את הסרט למעין דרמת שוד – אנחנו מריעים לאלה שגנבו מהבנק. אבל יש כאן גם איזשהו עיוות, שבגללו אני מרגיש שהסרט מאבד מיקוד בשלב מסוים, ומעריץ את כל מה שהסרט מציג כחולה. זה סרט ששומר נאמנות מוחלטת למערכת הקפיטליסטית, שבסופה הגיבור הוא זה שירוויח הכי הרבה כסף. זה גורם לסרט כמו ״וול סטריט״ של אוליבר סטון להיראות כמעט סוציאליסטי בהשוואה, כי שם לפחות הגיבור מגלה באיחור את מצפונו, ולומד לוותר על ההנאה החומרית לטובת מה שבאמת חשוב בחיים – משפחה ומצפון. לכן, ״מכונת הכסף״ הוא סרט שבאופן הדרגתי נהיה פחות ופחות משעשע, שלא מצליח לחלוטין להכריע מה בעצם הוא רוצה להגיד, ובמקרה הכי נדיב נוכל לתייג אותו לבסוף כקומדיה שחורה, כזו שבה הניצחון הוא בעצם הפסד.

מודה, בתוך עולם ברור מאליו של סרטי אוסקר – שיש להם את הטון ואת האופי הידוע מראש שלהם – סרט כמו ״מכונת הכסף״ הוא אנומליה מוחלטת. שבירה מוחלטת של חוקים, קפיצה בין דמויות ועלילות, זפזופ מהיר בין דימויים והמחשות, שימוש חסר סבלנות בסגנונות קולנועיים מתחלפים תדיר, רגעים של נונסנס. אבל גם כאן, ההפתעה הראשונית מתחלפת בתחושה שזה יותר כמו סרטון ויראלי מאשר סרט שלם. התחושה הזאת מקבלת תוקף מול הסיפורים הלא אחידים של דמויות הסרט, ובעיקר המשחק הלא יציב. כריסטיאן בייל אמנם מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט אבל אני חייב לתהות: למה? מקיי מתגלה כבמאי שחקנים חלש ובייל מנצל את זה כדי להפגין את ההמחשה הטובה ביותר למהו משחק מנייריסטי, של שחקן ללא במאי, שכולו פאוזות, גמגומים ומשיכת רפליקות. זה מייסר לצפיה. השחקן היחיד שעושה עבודה טובה הוא זה שגם מקבל את הדמות הכי מלאה, יציבה ומעוררת הזדהות: סטיב קארל (והוא לא מועמד לאוסקר, כי אני כנראה מבין במשחק כמו שאני מבין בכלכלה).

הסיפור של ״מכונת הכסף״ לא יאמן, סיפור על מדינה שהפסיקה לקחת אחריות, שסוחרת באזרחיה למטרות עושר פרטי. בעוד שסרטים תיעודיים כמו "Inside Job״, שזכה באוסקר ב-2010, עושים עבודה טובה יותר בתוכחה, ״מכונת הכסף״ משתמש במנטליות המערכונים כדי להגיע באופן ידידותי לקהל גדול יותר ולעורר אותו למודעות. נשאלת השאלה: מודעות למה? לכך שלא משנה מה המצב, השיטה האמריקאית מאפשרת לך להתעשר על חשבון אחרים? זה סרט מתסיס אבל משתק. ובעיקר, זה סרט שגם בחיצוניות שלו, וגם בפנימיות שלו, יש בו משהו קצת מכוער.

ציוץ