10 אוקטובר 2009 | 21:54 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

"חמש שעות מפריז" זכה בפסטיבל חיפה

“חמש שעות מפריז”, סרטו של ליאון פרודובסקי, זכה לפני שעה קלה בפרס הראשי בתחרות הסרטים הישראלים בפסטיבל חיפה. סכום הפרס: 100,000 שקל (בשנה שעברה זה היה 120,000 שקל. קיצוצים). הסרט יופץ בבתי הקולנוע בארץ בעוד חודש.


חבר השופטים, בראשות אליוט גולד (ושכלל גם את אמה קלארק ממועצת הקולנוע הבריטית; את המפיק איתן אבן; את איש הקולנוע גדעון בכמן; ואת התסריטאית סוהא עראף) העניק ליוצרי “חמש שעות מפריז” (הבמאי פרודובסקי, והתסריטאי ארז קו-אל) גם את פרס תגלית הפסטיבל, בסך 30,000 שקל.


פרס השחקנית הוענק במשותף לדאנה איבגי ולמאיה כהן, שגילמו אותה דמות (בילדותה ובבגרותה) בסרטו של רוני ניניו, “היו לילות” (פרס מוצדק מאוד, לא השתגעתי על “היו לילות” אבל אחבגי נהדרת שם, ומאיה כהן היא גנבת ההצגה הגדולה ביותר מאז קאיפו כהן ב”הקיץ של אביה”).


פרס השחקן הוענק לעפר שכטר על תפקידו ב”פובידיליה” (עוד פרס מוצדק ונכון). פרסי המשחק הם בסך 10,000 שקלים.


פרס הסרט התיעודי, בסך 40,000 שקל, הוענק ל”סוררת” של ענת צרויה.


בתחרויות הבינלאומיות: פרס עוגן הזהב הוענק ל”מחרוזת תפילה” התורכי. ציון לשבח הוענק ל”הזמן שנשאר” של איליה סולימאן.


פרס פיפרסקי הוענק לסרט הרוסי “חדר וחצי”.


============


בחירה קצת משונה, “חמש שעות מפריז”. כאילו התחרות היתה ל”סרט החמוד ביותר” ולא לסרט הטוב ביותר. סרט חביב, “חמש שעות מפריז”. קצת לא ממוקד. לא ברור אם הוא קומדיה או דרמה או מה, אבל אני מניח שקהל מבוגר יחסית – נגיד, המנויים המבוגרים של קולנוע לב – עשוי לסמפט אותו. אלא שמאז ש”ימים קפואים” של דני לרנר זכה בחיפה, נדמה היה שהפסטיבל הזה מתמצב בתור הפסטיבל של האלטרנטיבות. “תנועה מגונה” המשוחרר זכה שם. “חופשת קיץ” זכה בפרס התגלית. “ג’וליה מיה” הסופר-עצמאי זכה לפני שנתיים. “7 דקות בגן עדן” המרתק זכה לפני שנה. איך “חמש שעות מפריז” משתלב שם? הוא אולי מתוקי-שכזה כמו “ג’וליה מיה”, אבל בגלל ששהאחד הוא סרט עצמאי-קטן-ספונטני-שכונתי, והשני הוא סרט קרנות-מפיקים-עם יד קצת כבדה, יש בו בעיני משהו גם קצת חנפני לקהל שלו. שלא אהיה לא מובן: זה סרט חביב מאוד. סימפטי. נעים. אנושי. עדין. רך. אבל הוא לא לגמרי ברור. למה הוא נעשה? איפה התשוקה בו? איפה הלהט. לכן ציפיתי שהתחרות תהיה איפשהו בין “ציון ואחיו” (נציג ז’אנר סרטי הפסטיבלים המחוספסים החברתיים המוכר מהעולם) ובין “פובידיליה”, שאם היה זוכה היה משתלב בול על הרצף האלטרנטיבי-יחודי-סגנוני של פסטיבל חיפה, בין “ימים קפואים” ו”תנועה מגונה”.


אבל צריך לשים לב: העובדה ש”חמש שעות מפריז” זכה גם בפרס הסרט וגם בפרס התגלית מעידה על כך שחבר השופטים כנראה היה תמים בדעתו והוא ממש חיבב את הסרט הזה על פני כל מתחריו. “בנא” ו”ציון ואחיו”, בכל מקרה, יצאו בידיים ריקות. את “בנא” לא ראיתי. אבל את “ציון ואחיו” חיבבתי מאוד.

נושאים: מאבק היוצרים

9 תגובות ל - “"חמש שעות מפריז" זכה בפסטיבל חיפה”

  1. דרורית 10 אוקטובר 2009 ב - 23:11 קישור ישיר

    ברכות לחמש שעות מפריז. אני חושבת בכל ליבי שמגיעה להם הזכייה הזאת. אהבתי את הסרט ואני מאמינה בו. הביקורת הזו שפורסמה אחרי שהסרט השתתף בפסטיבל טורנטו משקף בדיוק את מה שאני חושבת על הסרט. שאפו ליוצריו.
    http://www.canada.com/entertainment/tiff09/Hours+From+Your+Typical+Romance/2008990/story.html

  2. איתן 11 אוקטובר 2009 ב - 1:00 קישור ישיר

    מסכים איתך לחלוטין לגבי “חמש שעות מפריז”. כל מילה. וגם לגבי “פובידיליה”. איזה קטע, אנחנו מסכימים לפעמים.

    3 סרטים ראיתי היום. משלושתם נהניתי כהוגן.

    “ג’ולי וג’וליה” – אתה חייב לראות את הסרט הזה, יאיר. זה סרט על אובססיה. על חשיבות של אובססיה בחיים. על חשיבות של קיום תחביב שהופך לעיסוק שנותן טעם לחיים, מעבר לעבודה ולחיי הזוגיות.
    אתה כותב בלוג על קולנוע, שהפך לאובססיה קלה, ומעסיק אותך חלקים גדולים מהזמן. גיבורת הסרט כותבת בלוג על בישול, שהוא התחביב שלה. היא שוקעת לתוך אובססית בישול, ובכך משיגה לעצמה חיים שהם הרבה יותר עשירים ממה שהיו לה.
    שתי שחקניות נהדרות בתפקידים הראשיים, מריל סטריפ ואיימי אדמס, הופכות את הסרט הזה למלבב ומהנה ביותר. אני לא אופתע לראות את מריל סטריפ ברשימות האוסקר המתקרב, מקבלת את המועמדות ה-3218 שלה. ואולי גם את איימי אדמס.
    “מה שעובד” – אמר פעם מישהו שקומדיה הרבה יותר קשה מדרמה. בדיחות מצחיקות, או לא מצחיקות. עובדות או לא עובדות. אין באמצע. ולראות את “מה שעובד”, עם אולם מלא שגועה בצחוק רוב הסרט היה כיף. נכון שאין פה המצאות חדשות, אבל יש פה הרבה הומור טוב, שרוב הזמן עובד. ונכון שהדמויות מוגזמות, אבל זוהי קומדיה. זה אמור להיות ככה. ואפילו הציניים ביותר, גם אם לא יודו בזה, נכנעים לאהבה, לפעמים. וזה לארי דיויד בסרט. לא יצירת מופת, אבל “מה שעובד” עובד.
    “ירח” – סרט נפלא בעיניי. אין דבר שעומד בפני החשיבה האנושית. רק האדם, על חוסר מושלמותו, יכול לחשוב מחוץ למסגרת. רק חשיבה כזו יכולה לקדם את המין האנושי. כל כניעה לטכנולוגיה, היא הרמת ידיים של כל המין האנושי. ו”ירח” מדגים את זה נפלא. עם סם רוקוול נהדר בתפקיד כפול, ובימוי ותסריט מדויקים ומרתקים, “ירח” הוא סרט מרגש ומעורר מחשבה. תענוג.

  3. רותם 11 אוקטובר 2009 ב - 1:17 קישור ישיר

    ירח אולי מדגים את כל מה שציינת, אבל בוחר בעלילה כל כך פשטנית ולא מורכבת כמו סולאריס או אלפיים שזה נראה מאולץ מדי.

  4. Crowley 11 אוקטובר 2009 ב - 14:39 קישור ישיר

    כמו שאומרים, בלי לחרבן על המצעד של “חמש שעות מפריס”, קצת תמוהה בשבילי שלאון פרודובסקי קיבל את המענק לכתיבת התסריט באותו פסטיבל חיפה בדיוק. בשנה ש”ימים קפואים” זכה בפרס הסרט, לאון קיבל את המענק ממארגני הפסטיבל, ועכשיו, אחרי שהסרט מוכן, הוא גם זוכה שם בפרס הסרט הטוב ביותר.

    ואחרי זה איך לא לחשוב שהפרס הוא תוצאה של החלטה מחושבת שבינה לבין אומנות אין שום דבר. קודם מארגני הפסטיבל, מחליטים למי לתת כסף לפיתוח תסריט, החלטה הנובעת משיקולים זרים – לא איזה תסריט הוא הכי טוב ובעל פוטנציאל הגדול, אלא איזה במאי צעיר אנחנו מחליטים לקדם. ולאון, בוגר החוג לקולנוע של אוניברביטת תל אביב, הוא המועמד העדיף מכל הסיבות הלא נכונות. הוא מקבל את הכסף בהיותו “אחד משלנו”, חבר באיחוד הבמאים ואיש תעשיה. המענק שקיבל הוא קומבינה בין עסקנים המלוכלכים שיושבים באקדמיה ואוניברסיטה, אלק “אומנים” בגרוש, יותר נכון יהיה לקרוא להם ארגון הפשע של תרבות.

    ואיזה פלא, הוא מתקבל לאותו פסטיפל כמה שנים אחרי זה, והנה הוא זוכה בפרס המרכזי עם אותו הסרט שפסטיבל עזר לממן. ממש מפתיע. ואומנם אני יכול לגשת מהצד השני ולהלל איך תעשיית הקולנוע בארץ מוצאת דרכים מקוריות לעזור ליוצרים צעירים ועוזרת להם לעשות את הצעד הראשון, כל זה עדיין מסריח ולא הוגן.

    למה בכלל צריך שופטים בפסטיבל אם זה הכל עניין של פרוטקציה? ואיך בדיוק זה שיפוט אם הכל נקבע בצורה לא נקייה, איפה המוסריות והאתיקה? איך הגענו למצב שבו הדברים כאלה זה בסדר וזה מקובל? הרי הסרט בכלל לא היה אמור להיות בין המועמדים לפרס מעצם ניגוד אינטרסים. זה כמו ילד שזוכה בתחרות התחפושות בפורים, כאשר אמא שלו היא השופטת.

    הפרשה האת מצביעה בעיקר על סגירות והקנאות הרקובה של האקדמיה לקולנוע, המונופול השולטת בקבלת כספי מיסים מהממשלה וחלוקה שלהם בין “אנשים משלנו”. בושה לשחיתות המגעילה הזאת, שחיתות שרוב האנשים לא יודעים עליה, ואלא שיודעים מעדיפים להתעלם, כי באחד הימים הם מקווים בעצמם לזכות בפירות שלה.

  5. משה ימין 11 אוקטובר 2009 ב - 20:11 קישור ישיר

    התסריט של הסרט חמש שעות מפריז מעולם לא קיבל שום מענק פיתוח ממארגני פסטיבל חיפה ולצורך העניין גם לא משום גןף אחר. אם היית טורח/ת לבדוק את העובדות היית חוסך/ת לעצמך את הזמן הרב שהשחתת על כתיבת ערמת השטויות הזו.

  6. Crowley 12 אוקטובר 2009 ב - 5:23 קישור ישיר

    אולי כדאי שתבדוק אתה את העובדות. אני עומד מאחורי מה שאמרתי, לצערי אני לא יכול למצוא קישור, אבל אני זוכר את זה בוודאות.
    ואם אתה חושב שכתבתי שטויות, אני לא יכול לעזור לך בקטע הזה – בורות זה ברכה.

  7. משה ימין 12 אוקטובר 2009 ב - 8:35 קישור ישיר

    אז אתה עומד מאחורי טעות, אבל זו זכותך המלאה. מה גם ש”הזיכרון” שלך כהוכחה לטעונתיך המגוחכות- הוא טעון פטתי.

  8. Crowley 12 אוקטובר 2009 ב - 12:45 קישור ישיר

    אני לא מנסה להוכיח כאן שום דבר, זה לא תיאוריה של קוונטום, או קיי? כולה דעה שלי באתר אינטרנט.
    השאלה למה אתה לוקח את זה כל כך קשה?
    .
    אם הזיכרון שלי הוא טיעון פטתי, אז גם הסתירה שלך לדבריי נמצאת באותה מקום. כל מה שעשית זה לומר לי – אתה לא צודק. זה כל אחד יכול לעשות, האם יש לך הוכחות לטענות שלך? מאיפה מגיע המידע שלך ולמה אתה כל כך בטוח שאני טועה?

  9. לאון 20 אוקטובר 2009 ב - 17:20 קישור ישיר

    זוהי פעם הראשונה שאני כותב בבלוג הזה בפרט ובבלוג אינטרנטי בכלל. פשוט רציתי להרגיע פה את כולם. מעולם לא קבלתי שום מענק פיתוח על התסריט של חמש שעות מפריז, לא מהפסטיבל ולא משום מקום אחר. כמו כן נלחמנו שנים בשביל לקבל כסף על התסריט. מעולם לחשבתי על עצמי כעל אחד משלנו, אם כי אני לא בדיוק יודע מה זה אומר. כמו כן עבדתי שנים רבות, נלחמתי באטימות של לא מעט אנשים וגופים ומעולם לא חשבתי להוציא תסכול על מישהו באופן כה בוטה, חסר בסיס ויש לומר אקראי. תחשבו על זה…


השאירו תגובה ל - רותם