״יחי הקיסר״ של האחים כהן. בתוך, מעל, מתחת ומאחורי הוליווד

האחים כהן עשו זאת שוב. אני צופה ב״יחי הקיסר״, סרטם החדש, חיוך מטופש של עונג על פניי, ואני לא מפסיק לחשוב: ״מי בכל העולם הזה יאהב את הסרט הזה חוץ ממני?״. סרט אחרי סרט האחים כהן עוסקים בנושאים שתמיד נדמה לי שיעניינו רק אותי. הם מבחינתי מנגנים את כל הרפרטואר שלהם לקהל של אחד: אני. זה הפולחן, או הכת, של מעריצי האחים כהן: כל מי שאוהב את סרטיהם יודע שכל מי שאוהב את סרטיהם (חוץ ממנו) כנראה ממש דומה לו. אני מתעניין באקזיסטנציאליזם תיאולוגי? הם יעשו את ״יהודי טוב״. אני מוקסם מהפולק-רוק הניו יורקי? הם יעשו את ״בתוך לואין דיוויס״. אני מאוהב בסרטים? הם יעשו את ״בארטון פינק״ ו-24 שנה אחר כך יחברו אליו יצירה אחות, את סרטם החדש, ״יחי הקיסר!״.

״יחי הקיסר״ הוא סרט דליקטס, מענג, מלא עזוז וגדוש הברקות. ועם זאת, הוא גם יכול להיחשב כאחד הסרטים הפחות משמעותיים, ובהחלט אחד הפחות מהודקים, של האחים כהן. יש בו משהו גחמני כמעט, סרט שהוא כולו מחווה ארוכה ואובססיבית מאוד להוליווד של שנות החמישים. אני קורא את עמיתיי מזהירים את הצופים במילים כמו ״הסרט מיועד רק למי שממש אוהב קולנוע הוליוודי קלאסי״, והם צודקים – היו רגעים שחשבתי שאני מתעלף מתענוג – אבל הם גם טועים. הגדולה של ״יחי הקיסר״ היא שזה סרט שיוצר אהבת קולנוע. אם הייתי רואה את הסרט הזה כשהייתי בן 16, מבלי להכיר את ג׳ין קלי ואסתר וויליאמס וג׳ורג׳ קיוקור, הייתי נדבק בחידק הזה שהאחים כהן מפיצים והופך את הסרט הזה לקורס מבוא לקולנוע. זהו ה״זהו בידור״ שלהם. במילים אחרות, אל תתנו לאף אחד לצמצם לכם את הסרט הזה או לשכנע אתכם שרק בני 60 ומעלה, מי שזכו לראות את ״בן חור״ בזמן אמת בקולנוע, ידעו להעריך אותו. הבלים.

אבל אני מודה שנראה שהמניע הראשוני של האחים כהן ביצירת הסרט הזה היה הרצון שלהם לשחק עם קולנוע. לפני שנגיע לעלילה צריך לשים לב ש״יחי הקיסר״ מורכב מאוסף של סצינות, ארוכות, מושקעות, מפורטות מאוד, מתוך סרטים שלא קיימים (אבל דומים לסרטים אמיתיים). אולי האחים כהן הבינו שכבר לא ייצא להם לביים אפוס היסטורי, מיוזיקל או דרמה רומנטית אלגנטית אז הם תפרו סרט שבו יהיה עליהם לביים סצינות מתוך סרטים כאלה, וזו הגדולה והגאונות האמיתית של הסרט הזה: מאחורי הקלעים הם מציגים את כל האנשים שעובדים בקולנוע כמטומטמים גמורים, אבל כשהם מציגים את הסצינות עצמן מתוך הסרטים, הן מושלמות. כל סרט הוא בעל סגנון קולנועי שונה לחלוטין, והם מאסטרים בכולם.

אנחנו בהוליווד של שנות החמישים, וזו גלריית הדמויות האידיוסינקרטית, שלא תמיד לחלוטין קשורה זו לזו, בסרט המעט מקוטע הזה: ג׳ורג׳ קלוני מגלם כוכב קולנוע שעומד במרכזה של הפקת הענק של האולפן, סרט היסטורי על ימי רומא העתיקה ושליטתה בארץ ישראל, בשם ״יחי הקיסר״, כותרת המשנה: ״סיפורו של הצלוב״. כן, זו גם היתה כותרת המשנה של ״בן חור״, הסרט שאמור להיות מושא ההשראה לסרט הזה, שנראה כמו מיקס בין ״בן חור״ ל״קוו ואדיס״. סקרלט ג׳והנסון מגלמת כוכבת בסרטי בלט מים, בסגנון אסתר וויליאמס. היא כולה מלאת חסד ודיוק על המסך, אבל וולגרית ומרושלת ברגע שהמצלמה נכבית. צ׳נינג טייטום הוא מעין ג׳ין קלי והוא מככב בשואו-סטופר של הסרט, סצינת ריקוד מוזיקלית בהשראת ״הרימו עוגן״ או ״On The Town״; אולדן ארנרייך הוא כוכב מערבונים נבער וילדותי, שמלוהק – בלית ברירה – לדרמה הרומנטית האיכותית והאלגנטית של רייף פיינס, מעין ג׳ורג׳ קיוקור, במאי שכולו עידון ורגישות, שמנסה (לשווא) לאלף את הקאובוי להיות ג׳נטלמן.

וסביב אנשי הקולנוע, מסתובבים אנשי הקו השני: הרכילאית (טילדה סווינטון בתפקיד שתי אחיות תאומות רכילאיות, בהשראת הדה הופר), העורכת (פרנסס מקדורמנד) ועורך הדין (ג׳ונה היל). ומעל כל אלה, שני האנשים היחידים בסרט ששמות הדמויות שלהם אינן בדויות והם אלה שממסגרים לנו את הסרט ורומזים לנו שזה סיפור בדיוני, מופרך, מוקצן, אבסורדי, אבל שמעוגן בהיסטוריה כמעט אמיתית: ג׳וש ברולין, שהוא גיבור הסיפור שלנו, מגלם את דמותו של אדי מניקס. הקרדיט שלו הוא ״מנהל הפקות״, והוא שילוב בין ראש אולפן ובין מעין גנגסטר שצריך לטפל בכל הבעיות של כוכביו: השחקנית שמצטלמת לתמונות אירוטיות, הכוכבת שנכנסה להריון מבמאי נשוי, הכוכב שזקוק לשידוך כדי להגן על תדמיתו, ומעל כולם – מכתב הכופר שמגיע אחרי שהכוכב הכי גדול שלו נחטף על ידי קבוצה שמציגה את עצמה בתור ״העתיד״. אדי מניקס היה איש אמיתי בהוליווד – בכיר באולפני אם.ג׳י.אם שזו אכן היתה עבודתו. הכינוי שלו היה ה-fixer, זה שמסדר דברים, לרוב באמצעות שוחד או אגרופים (בוב הוסקינס גילם אותו בסרט ״הוליוודלנד״). ומכיוון שהאחים כהן כנראה לא יכלו להשתמש בשם האולפן אם.ג׳י.אם – בין אם מסיבות של זכויות או כדי שהסרט לא ייראה כמבוסס על סיפור אמיתי – הם מיקמו את העלילה הזאת בתוך אולפני קפיטול, אותם אולפנים בהם התרחשה עלילת ״בארטון פינק״. וזה הגיוני: זה לא ממש אם.ג׳י.אם, אלא זה האולפן שעושה חיקויים לאם.ג׳י.אם (והרי כל הסרט הזה הוא כולו חיקוי – או הומאז׳ – לקולנוע של אם.ג׳י.אם בשנות הארבעים והחמישים).

הדמות האמיתית השנייה שמופיעה בסרט וחושפת את המימד התת קרקעי של היצירה הזאת היא זו של הוגה הדעות הגרמני הרברט מרקוזה, מראשי אסכולת פרנקפורט, ואחד האנשים שהשפיעו על החדרת רעיונות מרקסיסטיים אל תוך המיינסטרים האמריקאי. אנחנו בשנות החמישים, ציד המכשפות של מקארתי בעיצומו, הרשימה השחורה של התסריטאים החשודים בקומוניזם בתוקף, והתסריטאים הקומוניסטים חוטפים את כוכב הקולנוע הגדול של התקופה, כדי לגייס אותו לשירותיהם, להראות לו את האור, לגרום לו להבין איך הוליווד היא הנציגה הבולטת ביותר של הקפיטליזם ושל דיכוי מעמד הפועלים. רק מה: הבית שבו הם מקיימים את הדיונים שלהם, ושאליו הם חוטפים את הכוכב ההוליוודי, נראה זהה לחלוטין לבית מתוך ״מזימות בינלאומיות״ של היצ׳קוק. ללמדנו, שבהוליווד גם מה שמחוץ לאולפן הוא עדיין רק סט, וכל מי שעובד בקולנוע הוא – באופן הכי מילולי – חי בסרט.

סרטם של האחים כהן נע בין שתי אסיפות שבהן הסרט נעצר כדי לנהל דיון על אופיים וטיבם האמיתי של סרטי הקולנוע. אחת היא זו של התסריטאים הקומוניסטיים, שמאמינים שאפשר להכניס רעיונות חברתיים רדיקליים לתוך הקולנוע המיינסטרימי. השנייה היא מפגש של ארבעה אנשי דת – רב, כומר קתולי, כומר פרוטסטנטי כומר אורתודוקסי – שמתבקשים לייעץ לאולפן האם הסרט פוגעני כלפי בני אחת הדתות.

שתי האסיפות האלה, הפוליטית והתיאולוגית, מציגות את התובנה שלקולנוע יש כוח טרנסנדטלי, שיש בו משהו מעבר לבידור והסחה, יש בו גם משהו מרומם, מחנך, מאיר ומשפיע. ״יחי הקיסר״, מתחת לכל הברדק, הוא סרט נבון שחוקר באופן מאוד שיטתי: למה אנחנו אוהבים סרטים? בגלל הבידור, האקסטזה, ההתלהבות, המתח, אבל גם כי לקולנוע יש מימד רוחני, פוליטי וחברתי שכולם ניסו לגייס אותו לצרכיהם.

והקולנוע, באותו רגע בזמן, נקרע בין העבר (הדת) ובין העתיד (המרקסיזם החילוני), או אם תרצו, בין הנצרות (ג׳וש ברולין מגלם קתולי אדוק שהולך לווידוי לפחות פעם ביממה), ובין היהדות, שמתייחסת למעשיו של אדי מניקס בביטול גמור (הרבי, בתנועת היד המבטלת וגלגולי העיניים שלו כלפי עצם קיומו של ישו; או הקומוניסטים, שלא מעט מהם היו יהודים). זה לא מקרי שהמילה שג׳ורג׳ קלוני שוכח בטקסט שלו בצילומי הסרט היא Faith, אמונה. שכחנו ממנה, עברנו הלאה. זה רגע שבו הקולנוע עמד במרכזה של תחרות משיכת חבל, השמרנות מול הקידמה, שבשנות הששים תוכרע לטובת הקידמה והוליווד הנאיבית של אדי מניקס תעבור מן העולם.

מהבחינה הזאת, ״יחי הקיסר״, למרות שהוא שונה לחלוטין בטון ובסגנון, הוא רעיון המשכי ל״בתוך לואין דיוויס״, שגם עסק ברגע בזמן שבו סוג אחד של אמנות עומד להפסיד לסוג אחר (הפולק האקוסטי, רגע לפני שדילן מגיע והופך אותו לרוקנרול), והדמות הטראגית שתקועה באמצע, מאוחר מדי לאחד, מוקדם מדי לשני. והסרט ממשיך את האווירה הניהיליסטית של האחים כהן שלאורך כל סרטיהם עוסקים שוב ושוב בכך שכל מי שעוסק בבידור – מוזיקה, קולנוע, תיאטרון – הוא כסיל גמור. ובכל זאת, כמו אלכימיה, היצירות האלה, מאת האנשים הגאוותנים והבורים, הופכים לטקסטים שמשפיעים על חיינו ומביאים אותנו לתובנות ולקתרזיס.

====================

האחים כהן ביימו כבר סרט בשם ״O Brother Where Art Thou״ (ובעברית: ״אחי איפה אתה״), שם הלקוח מתוך הסרט-שבתוך-הסרט ב״מסעות סאליבן״ של פרסטון סטרג׳ס. ו״Hail Caeser״ מזכיר קצת שם של סרט אחר של אותו פרסטון סטרג׳ס, ״Hail the Conquering Hero״, וסטרג׳ס לקח את השם הזה מתוך האורטוריה ״יהודה המכבי״ מאת הנדל. יש כאן נראטיב שבו האחים כהן מזכירים לנו שוב ושוב שסטרג׳ס הוא ככל הנראה מושא ההערצה ההוליוודי הגדול ביותר שלהם, ושגם הוא ידע לחבר בין אבסורד אקזיסטנציאליסטי ציני ובין עומק רוחני מעורר השראה.

=====================

לפני כשבוע ציינתי בהשתוממות את העובדה שעונת הקולנוע הנוכחית מלאה בסרטים המתרחשים בשנות החמישים: ״קרול״, ״ברוקלין״, ״גשר המרגלים״. ובכן, הוסיפו לכך גם את ״יחי הקיסר״ ואת הסרט ״טרמבו״ שיעלה בשבוע הבא. ראיתי את ״יחי הקיסר״ ואת ״טרמבו״ באותו שבוע ונדהמתי: שני הסרטים עוסקים בדיוק באותה תקופה, ובדיוק באותו עולם, ובמאבק הזה של התסריטאים בהוליווד לשמור על זכותם להיות חברי המפלגה הקומוניסטית, בתוך הפרדוקס שלהם בתור מי שחיים בעושר בזכות המנגנון הכי קפיטליסטי. ״יחי הקיסר״ הוא גרסה מבודחת וקצת לגלגלנית לסיפור (האמיתי) המסופר ברצינות גמורה ב״טרמבו״. שניהם סרטים אחים, ואני כבר מזהה שאני כבר לא זוכר באיזה מהסרטים שמעתי חלק מהנאומים המרקסיסטיים שנאמרו בהם. אבל ששים שנה אחר כך, ובתקופה שבה ברני סנדרס אומר בטלוויזיה האמריקאית, בפריים טיים, מול מיליוני צופים, חלקם תומכים נלהבים, רעיונות סוציאליסטיים שב-1955 היו זורקים אותו לכלא עליהם, מוכיח שהאחים כהן שוב זיהו נכון ודייקו: הם באמת היו העתיד.

(הטקסט תוקן. בגרסה המקורית זכרתי בטעות שהכומר האורתודוקסי הוא בעצם קאדי מוסלמי).

ציוץ