האם הפוליטיקה של דונלד טראמפ וברני סנדרס תכריע את זהות הזוכה באוסקר השנה?
״מכונת הכסף״. הסרט שדונלד טראמפ עשוי לדחוף לזכייה באוסקר
אז מי הולך לזכות באוסקר? אפרסם את תחזית האוסקרים המלאה שלי מחר, אבל אני יכול לתת ספוילר קטן: אני הולך להמר על ״האיש שנולד מחדש״ כזוכה בפרס הסרט. לפני חודש לא חשבתי ככה. לפני חודש, אחרי הזכייה בפרס גילדת המפיקים, הייתי משוכנע ש״מכונת הכסף״ הולך לזכות, וסיכוייו עדיין גדולים – פרס גילדת המפיקים הוא חזאי אוסקרים מצוין. בעקבות הזכייה של ״מכונת הכסף״ בפרס גילדת המפיקים והפיכתו לסרט שנראה אז כמועמד המוביל לזכייה באוסקר כתבתי טקסט לכתב העת ״ליברל״ שמנסה להסביר מה הקשר בין האקטואליה ובין המירוץ לאוסקרים. כיום, אני מריע בתוכי לזכייתו של ״האיש שנולד מחדש״, כי זה הסרט האהוב עליי מבין המועמדים. אבל אם ״מכונת הכסף״ יזכה, זה יהיה סיפור תקשורתי מעניין יותר, כי זה סרט המייצג את שנת הבחירות, ושהוא מסמל את המאבק התקשורתי בין דונלד טראמפ ובין ברני סאנדרס.
פורסם ב״ליברל״, גיליון פברואר 2016
עונת האוסקר שוב מתקרבת לסיומה. בלילה שבין 28 ל-29 בפברואר לפי שעון ישראל, יחולקו פרסי האוסקר ורגע לפני, אנחנו שוב רוצים לקחת את התחרות הזאת ברצינות ולהתייחס אליה כאל חלון הראווה של הוליווד, ואולי אפילו של אמריקה כולה. הטקס שבו הוליווד מציגה את עצמה לעולם ומכריזה: זו אני, כך אני נראית, באלה אני גאה. האם זה רק אני, העיתונאי הקרתני הקטן, שלוקח את האוסקרים כל כך ברצינות? דומני שלא: עצם העובדה שספייק לי ניסה (ואף הצליח) לעורר תנועת מחאה של יוצרים ושחקנים שחורים להחרמת הטקס, בגלל היעדרם של שחקנים שחורים מבין המועמדים, מעידה על כך שהוא עצמו מודע לעובדה שהאוסקרים הם תמונת סוף השנה של מחזור 2015 בקולנוע העולמי. תיעוד שנכנס לספרי ההיסטוריה. אתה לא מחרים משהו שאינו חשוב. ולכן, רגע לפני האוסקרים הוא זמן אידיאלי להתבונן בדיוקן העצמי שהוליווד יצרה לעצמה ולשאול: מה זה אומר?
לפני הכל, בואו נראה מה מצב המירוץ כרגע, ואז ננסה להבין את משמעויותיו. אני מכסה את האוסקרים בהנאה רבה למעלה מעשרים שנה, ובכל שנה המירוץ מצטמצם בינואר לשני מתמודדים בלבד. בשנה שעברה, למשל, דיברנו על ״בירדמן״ נגד ״התבגרות״. השנה, לעומת זאת יש לנו מירוץ צמוד בין שלושה סרטים, ואם רוצים להיות מאוד מפוכחים, אפילו ארבעה. ״מכונת הכסף״ מול ״ספוטלייט״ מול ״האיש שנולד מחדש״ ואפילו ״מקס הזועם, כביש הזעם״ מאוד צמוד אליהם. ארבעתם זכו במספיק פרסים בעונה שמובילה אל האוסקר כדי להפוך כל אחד מהם למועמד מוביל. בכל שנותיי כמסקר אוסקר לא ראיתי פיצול כזה. וכאן מתחילה תעלומה: בשנה נורמלית, גם כשלא לחלוטין ברור מי יזכה, עצם המירוץ בין שני סרטים, לרוב מאוד שונים באופיים, יוצר מתח והתלהבות, כמו אירוע ספורט בין שתי נבחרות. וכעת, עם שלושה או ארבעה סרטים בעמדות מובילות, ועם ההבנה שיש סיכוי שנגיע ל-28.2 בלי שיהיה לנו מושג מי הולך לזכות (והרי אני, כחזאי אוסקרים, חייב להציג פאסון כאילו יש לי מושג ברור מי יזכה במה), בפעם הראשונה יש באמת מתח ואי ודאות. ופתאום אני מגלה שבמקום שזה יהיה מושך, יש בזה משהו מאכזב. האוסקרים השנה מאכזבים אותי עוד לפני שהם התחילו. המירוץ כה פתוח, שיש בזה תחושה כמעט כאוטית ורנדומלית. וזה גורר גם הבנה לגבי הזדהות בדרמה – קולנוע או טלוויזיה – אנחנו במתח כשאנחנו מבינים שיש לגיבור רק שתי אופציות, ימין או שמאל, ומתוחים לגלות במה מהם הוא יבחר ומה יעלה בגורלו. אבל ברגע שיש לגיבור אינספור אופציות, במקום שהמתח יעלה (יותר דילמה!) הוא דווקא מתמוסס. ובכן, זו השנה של האוסקר המתמוסס.
הימור מושכל (או פזיז) יכול לצמצם את המירוץ לשניים: ״ספוטלייט״ נגד ״מכונת הכסף״. לצורך המשך הטקסט אני יוצא מנקודת ההנחה שהזוכה יהיה אחד משניהם, ואם זה נכון, יש כאן כבר חידוש. בשנים קודמות נדמה היה שהמירוץ הצמוד יהיה בין שני הפכים: סרט עכשווי מול סרט תקופתי (״הרשת החברתית״ מול ״נאום המלך״), או סרט ענק מול סרט קטן (״אווטאר״ מול ״מטען הכאב״), שני סרטים המייצגים זנים שונים של עשייה קולנועית, ויש שנים שבהן הוליווד הולכת על הגדול (״שר הטבעות: שיבת המלך״) ושנים שהיא בוחרת דווקא בהכי קטן (״הנהג של מיס דייזי״). אבל ״ספוטלייט״ ו״מכונת הכסף״, בהרבה מובנים, הם כמו תאומים זהים. שניהם סרטים יחסית קטנים, לא הפקות ראווה, ושניהם עוסקים בסיפורים יחסית אקטואליים: ״מכונת הכסף״ מתרחש בין 2005 ל-2008 ועוסק בקריסה הכלכלית של וול סטריט; ״ספוטלייט״ מתרחש ב-2001-2002 ועוקב אחר התחקיר של ״הבוסטון גלוב״ שחשף את התמיכה של הכנסיה הקתולית בכמרים שתקפו מינית ילדים. ״ספוטלייט״, שיש לו סוף עם קתרזיס מעולה ומימד אתי עמוק, הוא כמו סרט טלוויזיה מצוין; ״מכונת הכסף״ הוא כמו וידיאו יו-טיוב ויראלי שיצא משליטה, כולו מונטאז׳ים וטריקים עם מעט שכל. לעומת סרטים שיש בהם קולנוע עשיר, מפואר, מרטיט והיסטורי כמו ״האיש שנולד מחדש״ ו״מקס הזועם״, איך ייתכן שבאוסקר עשויים לזכות סרטים שנראים כמו כתבות תחקיר? שני הסרטים מבוססים על סיפורים שכבר הפכו לסרטי תעודה (אחד זכה באוסקר, השני היה מועמד). אז מה קורה כאן? לאן נעלם הקולנוע מהאוסקרים?
יש כאן שתי תשובות. הראשונה היא חלק מתהליך שקורה לסרטי האוסקר בשנים האחרונות, ושאיבחנו כאן לפני שנה. כשדיברנו על עלייתו של ״התבגרות״ – שזכה בלא מעט פרסים בדרך אל האוסקר, אבל הפסיד את הפרס עצמו – איבחנו שהוא מייצג שיבה של הסרט הכל-אמריקאי. האוסקרים הפכו בשלושים ומשהו השנים האחרונות לקבוצת המעודדות של הקולנוע האירופאי: מ״גנדי״ ו״הקיסר האחרון״ ועד ״נאום המלך״ ו״הארטיסט״. כמה שפחות אמריקאי, יותר איכותי – זו היתה ססמת האוסקרים המשתמעת. נדמה שהוליווד היתה קצת נבוכה בעצמה, ובעידן שבו גיבורי על שולטים בקופות, האוסקרים נשלחו לפנימיה באירופה.
ובמקביל התעורר עניין נוסף, הנושק לזה: האוסקרים, שכמעט תמיד גילו העדפה לסיפורים אמיתיים, אבל כאלה המתרחשים בעבר הרחוק, פתאום גילו את העבר הקרוב. ״נער החידות ממומבאי״ זכה ב-2008 והציג סיפור מ-2006, ו״מטען הכאב״ זכה ב-2009 והציג סיפור מ-2004 אלה החלוצים, אבל יותר ויותר סרטים מהשנים האחרונות העוסקים באירועים כמעט אקטואליים הפכו למועמדים בולטים: ״צלף אמריקאי״, ״הרשת החברתית״, ״קפטן פיליפס״, ״כוננות עם שחר״. וכך, השנה סרטים כמו ״גשר המרגלים״ ו״ברוקלין״, המתרחשים בשנות החמישים, אמנם מועמדים לאוסקר, אבל בכלל לא נמצאים באמת בתחרות. הם הסטטיסטים.
אז הוליווד חוזרת לפטריוטיות האמריקאית ונהיית יותר אקטואלית. אוקיי. אבל יש לעיסוק בכמעט-הווה, כמדומני, סיבה הרבה יותר גדולה: הבחירות לנשיאות. אלה יהיו האוסקרים האחרונים תחת שלטון אובמה. כשיחולקו האוסקרים בשנה הבאה, זה כבר יהיה חודש אחרי שיושבע (או תושבע) נשיא (או נשיאה) חדשים לאמריקה. חברי האקדמיה, דמוקרטים ברובם, רואים את המירוץ סביבם ונתקפים בהלה. דונלד טראמפ מתחיל להוות איום אמיתי. לכן שימו לב ש״ספוטלייט״ הוא סרט שמתרחש עם תחילת שלטון ג׳ורג׳ בוש הבן, ו״מכונת הכסף״ מתרחש בסוף הקדנציה השניה שלו. שני סרטים שבהליווד רואים כתמרור אזהרה ברור: אסור לנו לחזור לימי השלטון הרפובליקני. ולכן, כשהם רואים סרט כמו ״מכונת הכסף״ – שיש בו משהו מתסיס, שגורם לצופה בו לצאת מהקולנוע מלא חימה – הם רואים בקולנוע כלי לשינוי חברתי. אני שואל את עצמי ״האם מישהו בכלל יזכור את ׳מכונת הכסף׳ בעוד חמישים שנה?״, אבל נדמה לי שכרגע חברי האקדמיה היו רוצים שכמה שיותר אזרחים ייראו את הסרט הזה, ויבינו שמישהו כמו דונלד טראמפ הוא בדיוק האיש שיגרום למחלה הזאת, בה הסרט עוסק, לחזור. הוא האיש שמייצג את וולסטריט תאבת הבצע, המושחתת, הנהנתנית, המרוכזת בעצמה ובזה לאחרים. ״מכונת הכסף״ אינו סתם מועמד לאוסקר, הוא תשדיר בחירות (יש מקום לשאול האם מישהו מהם באמת רואה את הילרי קלינטון בתור מי שתהיה הרגולטרית הגדולה של וול סטריט, אבל כנראה שאף אחד לא שואל את זה כרגע) והאקדמיה, נדמה לי, תתגייס כדי לגרום לכמה שיותר אנשים לצפות בו עד נובמבר, מועד הבחירות. המסר הוא: זו שנת בחירות, ואלה יהיו בחירות סביב נושאי כלכלה וחברה. זו הסיבה, דרך אגב, שחברי האקדמיה – לבנים, שמרנים ודי גזעניים – התעלמו לדעתי מכל נושא הגזע השנה בטקס. אחרי שמונה שנות אובמה, הם כבר לא ראו בזה אישו שזקוק לתיקון פרו-אקטיבי מצידם. הנושא נראה להם מסודר. עכשיו הנושא שעל הפרק מבחינתם הוא להזכיר לאמריקאים מי פירק להם את הכלכלה. כל השאר – בין אם זה ערכים קולנועיים אמנותיים או רגישות חברתית גזעית או מגדרית, אלה יחכו לתורם. עכשיו התגייסות חירום.
