״המטרה: לונדון״. רגע טיפוסי

ההנאה מ״המטרה: לונדון״ כרוכה בלא מעט רגשות אשמה. אונות המוח נאבקות זו בזו על הזכות ליהנות ולהיעלב לסירוגין. האחת אומרת, ״זה דווקא ממש כיף״, השנייה זועקת ״אבל זה כל כל מטומטם!״, והראשונה עונה לה ״אבל זה ממש כיף!״. והאמת, שכל מי שגדל בשנות השמונים אמור להיות חסין לסוג כזה של סרטים: דמיינו את סם פירסטנברג מביים את ״אייר פורס 1״. ״המטרה: לונדון״, סרט ההמשך ללהיט המפתיע ״המטרה: הבית הלבן״, הוא סרט שנתלש מחוץ לזמן ונמצא בדיוק באמצע הדרך בין סרטי הפעולה הענקיים, המושקעים והסוחפים של שנות השמונים, ובין החיקויים הזולים והמביכים שלהם, לרוב מבית ״קנון״, באותו עשור. אני בקלות מסוגל לדמיין את ג׳ררד בטלר מקבל הצעה לככב ברימייק ל״מחץ הדלתא״ של מנחם גולן, עם תקציב של 80 מיליון דולר. ״המטרה: לונדון״ הוא כמעט זה.

כדי ליהנות מ״המטרה: לונדון״ צריך לאמץ את הטפשות ולחיות איתה בנוחות למשך כמאה דקות. העלילה, כאילו שאכפת לכם ממנה, מספרת על נשיא ארצות הברית (ארון אקהרט), שטס ללונדון עם שומר הראש הקבוע שלו (ג׳ררד בטלר), כדי להשתתף בהלוויה הרשמית של ראש ממשלת בריטניה. אבל שם, בדרך לטקס האשכבה, סדרה של פיגועי ענק מחסלת אחד-אחד את מנהיגי העולם. נשיא ארצות הברית נס על נפשו תחת איומי הנקמה של ארכי-טרוריסט (אלון אבוטבול), שרוצה לנקום באומות העולם על תקיפת מל״טים את ביתו והרג בני משפחתו. ובכנות, כל החלק הראשון של הסרט, המציג את חורבנה של לונדון, היה מהנה, באופן הכי רדוד ופרימיטיבי שאפשר לדמיין, המפגש עם העובדה שכנראה בכל אחד מאיתנו שוכן טרוריסט פוטנציאלי קטן שרוצה לראות את האטרקציות הגדולות בעולם עולות באש. ולכן, כל עוד ״המטרה: לונדון״ מתיז סביבו אדרנלין וטסטוסטרון יש בו גילטי-פלז׳ר מפתיע לטובה. אבל בכל פעם שהסרט לוקח אתנחתא קלה, המוח נכנס לפעולה ועושה למצפון בושות: הסרט הזה גזעני באופן בלתי נסלח. אפילו גזענים יהיו נבוכים מכמה שהוא געזני; הדמות הראשית מדלגת בקלות מעל הקו שמפריד בין גיבור ובין ביריון; יש בו האללה מביכה של שימוש במל״טים ככלי נשק וביון;זה סרט שמציג עולם שבו אנשים חיים רק כדי להקריב את עצמם ושאין בו שמץ אנושיות; ויש בו פטריוטיות אמריקאית כל כך מיושנת ולא מעודכנת – אפילו קפטן אמריקה וסופרמן כבר לא מעיזים להיות כל כך פטריוטים – שזה עושה צרבת. בסרט הזה אנחנו חוזים בהתנקשויות של כל ראשי הממשלה של המדינות הכי גדולות בעולם, בפיגועי טרור שמשאירים מאות הרוגים, אבל לנו אכפת רק מה יעלה בגורלו של נשיא ארצות הברית, כי המסר ברור: כל עוד הוא בחיים, כל העולם בסדר. שהאל יעזור לנו אם משהו חלילה יקרה לו.

אומרים שהתסריט הוא החלק הכי זול בהפקה של סרט. תסריטאי יושב לבד מול מחשב, לא עולה דבר. ובכן, תסריט כמו של ״המטרה: לונדון״ הוא באמת הדבר הכי זול בהפקה. כי כשרואים את הסרט מבינים שכדי שתסריט יהיה טוב הוא זקוק לכסף: לזמן עבור ליטוש ושכתובים, והשגת התסריטאים שיודעים לכתוב סצינות מרובדות. למשל, דיאלוגים עם סאבטקסט. הכי קל והכי מהר והכי זול לכתוב שורות דיאלוג בהן אין שום מימד סמוי, הכל חשוף, כמו באופרת סבון. הכי קל וזול לכתוב סרט שהוא כמו ניתוח השתלת איברים שנגנבו מסרטי פעולה טובים ממנו (״אייר פורס 1״ מעורבב עם ״בקו האש״ ועם ״הבריחה מניו יורק״). הכי מהיר ופשוט לכתוב תסריט שבו למעשי הדמויות אין שום הגיון, מלבד ההבנה שאם הם לא יעשו את הדבר הלא-הגיוני הבא לא נגיע אל סצינת האקשן המושקעת שהתסריט החפוז הזה מנסה לגרור אותנו אליה בגמלוניות. זה סרט שאם היה מישהו על הסט עוצר ושואל ״אבל למה?״ לפני כל סצינה, אי אפשר היה לצלם כלום, כי ככה.

״המטרה: לונדון״. תנוחה טיפוסית

אנטואן פוקואה, שהפך את ״המטרה: הבית הלבן״ ללהיט, סרב להמשיך אל סרט ההמשך, שעבר לידיו של הבמאי פרדריק בונד, שהתפטר בגלל חילוקי דעות ונכנס לפרויקט הבמאי השבדי האלמוני למדי בבק נג׳פי. זה מסוג הרגעים שבהם לבמאים כבר אין מה לעשות – הדדליין לצילומים חשוב יותר מליטוש התסריט וכך הסרט צולם בלי שמישהו ייתן את הדעת עד כמה הוא לא גמור. אבל האמת היא שבכמה סצינות בסרט הבמאי הזה, האירני משבדיה שהוזמן על ידי הישראלים מהוליווד לביים סרט לונדוני המצולם בבולגריה, מצליח להרשים כמישהו שיהיה מעניין לראות מה הוא יוכל לעשות עם תוכן קצת מושקע יותר. יש בסרט לפחות שלוש סצינות שבהן נג׳פי מתגלה כבמאי אקשן אמביציוזי, מהסוג שבכנות אני לעיתים קרובות מתגעגע אליו, בעידן שבו יוצרים כמו ג׳ון מקטירנן וג׳ון פרנקנהיימר כבר לא מספיק מוכרים או נערצים. אבל יש בסרט רגעי פעולה דינמיים שגורמים לפה האיסטניסט להתעקם, לגבות להתרומם, ולמחשבה להרהר ״המממ… מעניין״. ואז האונה השניה צועקת: ״אבל זה כל כך מטומטם!״. האם יש סיכוי שמארוול או די.סי יגייסו אותו לאחד מסרטי הקומיקס שלהם וייתנו לו הזדמנות לעשות משהו קצת מושקע יותר?

בימים שחלפו מאז הקרנות הסרט בארה״ב, ואני מניח שממש בקרוב גם בישראל, נשמע על המסרים הפוליטיים של הסרט, ועל כך שהסרט הזה מאוד מתאים ״לעידן דונלד טראמפ״, כנשיא האפשרי הבא של אמריקה: סרט שאין בו שמץ של תקינות פוליטית, שיש בו בוז מוחלט לכל מה שאינו אמריקאי, שבו לחיי אדם אין ערך. המחשבה הזאת, אני מניח, מגיעה מכך שיש משהו בסוג כזה של סרטים שמזכיר את סרטי הפעולה של עידן רייגן בשנות השמונים – מצ׳אק נוריס ועד סילבסטר סטאלון. אבל אני מתקשה להפוך את ״המטרה: לונדון״ לסימפטום פוליטי, בעיקר כי נדמה שיש בו חנופת מהגרים מצד מפיקיו. אנשי חברת מילניום, חברת הספין-אוף (המצליחה) של קנון, שזהו סרט יחסית מושקע בספרייה של בי-מוביז זולים ונדושים יותר, סרטי אקספלויטיישן גנריים, לא מייצגים את ההגמוניה כמו שהם מתחנפים אליה. וזו אולי האירוניה הגדולה של שוברי הקופות של הולווד כרגע: סרטי הענק, סרטי הקומיקס, הם אלה שמעיזים להיות חתרניים, חצופים, מטילי ספק בממסד ובמרות (ע״ע ״קפטן אמריקה: חייל החורף״) ודווקא הבי-מוביז, שהתפקיד המיועד שלהם הוא להיות האלטרנטיבה הרדיקלית, הם אלה שדווקא מנופפים בדגלי הג׳נגואיזם, פטריוטיות עם דם בעיניים, מהסוג שאפילו ג׳ון וויין וג׳ון מיליוס היו חושבים שזה אולי קצת, טיפונת, יותר מדי.

ציוץ