07 מרץ 2016 | 07:25 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

רגע, האם אנחנו בכלל רוצים רימייק ל״משאלת מוות״?

״משאלת מוות 3״. פפושדו וקשלס אינם גולן גלובוס

״משאלת מוות 3״. פפושדו וקשלס אינם גולן גלובוס

הכותרת בסוף השבוע היתה מפתיעה ומשמחת: אולפני פרמאונט פנו ליוצרי הסרט ״מי מפחד מהזאב הרע״, אהרון קשלס ונבות פפושדו, כדי שיביימו את הרימייק ל״משאלת מוות״, סרט הנקמה האלים עם צ׳רלס ברונסון מ-1974. אגב, מי זוכר מי ביים את הסרט המקורי? לאולפן יש כבר תסריט שנכתב על ידי ג׳ון קרנהן (״שטח פראי״), שוכתב על ידי דן גילרוי (״חיית הלילה״) ושוכתב עוד על ידי גרהם יוסט (״ספיד״). ויש להם גם כוכב: ברוס וויליס. עכשיו נראה שיש להם גם צמד במאים, ועל פי הדיווח הצילומים יתחילו בקיץ. זו כותרת משמחת כי אני כבר ממש מחכה לסרטם הבא של קשלס ופפושדו, וההצלחה שלהם בהוליווד בעקבות ״מי מפחד מהזאב הרע״ היא אחד הרגעים המקסימים של הקולנוע הישראלי: לראות את האולפנים ההוליוודיים מחזרים אחרי במאים ישראליים, ועוד כאלה שאנחנו אוהבים. יש להם כבר דיבורים עם וורנר על ״ליגת הצדק האפלה״, עם סוני על רימייק לסרט ההונג קונגי ״נקמה״ ועכשיו עם פרמאונט.

אבל אם אני מסיר את שמם של קשלס ופפושדו מהידיעה אני חייב לעצור רגע ולשאול: האם אנחנו באמת צריכים רימייק ל״משאלת מוות״? זה לא היה סרט קצת דוחה?

גיבור ״משאלת מוות״ היה פול קרסי (צ׳רלס ברונסון), אדריכל, כל אדם, שקבוצת פושעים רצחה את אשתו ואנסה את בתו. כשהוא מתוסכל מהתפקוד של מנגנוני החוק, לוקח קרסי אקדח לידיו ויוצא למסע נקמה בפושעים באשר הם, מסע נקמה שהמשיך עם ארבעה סרטי המשך, חלקם – עולם קטן – בהפקת מנחם גולן ויורם גלובוס בשנות השמונים.

״משאלת מוות״ היה חלק מגל של סרטים מתחילת שנות השבעים שהציגו את האדם הפשוט כמי שנמצא בסכנה מוחשית מצד פושעים שהממסד לא מסוגל להשתלט עליהם. התגובה לאלימות של הפושעים היא אלימות כפולה וקיצונית מצד האזרחים או הממסד. בין אם זה ״הארי המזוהם״, ״Walking Tall״ או ״כלבי הקש״, הסרטים האלה ייצגו תחושה של ייאוש משלטון ניקסון בתחילת שנות השבעים: שלטון החוק מאבד שליטה, והאלימות שהחברה מצויה בה – מלחמת וייטנאם – מיתרגמת לאלימות ששוטפת את הרחובות. היה בסרטים האלה משהו שנגע בפאשיזם, בכך שדמויות כמו פול קרסי הוצגו כגיבורים, כמושאי חיקוי והערצה, כאנשים שהצדק לצידם. האם זו תפיסת העולם שתעמוד גם בבסיס הרימייק? האם חזרנו לעידן שבו להיות ויג׳ילנטה זה שוב קול?

על פי הדיווח ב״דדליין הוליווד״, התסריט הנוכחי יהיה נאמן יותר לספר המקורי מאשר לסרט, אבל אין לי מושג מה זה אומר. אבל אני כן יכול לנסות לחשוב בחיוב: אהרון קשלס, יודע כל מי שעקב אחרי כתיבתו בתקופה שבה היה מבקר קולנוע, מעריץ את קלינט איסטווד ואת ״הארי המזוהם״, כך שאני מבין את ההתלהבות שבוודאי אוחזת בו לקבל הזדמנות לעשות הומאז׳ לתקופה קולנועית שהוא נלהב ממנה. הבקיאות שלו בקולנוע של התקופה עשויה לייצר גישה מעניינת לסיפור המוכר. וצריך לומר, למרות ש״משאלת מוות״ המקורי היה באמת דוחה, מי שליהק את פפושדו וקשלס לתפקיד הבמאים יודע מה הוא עושה: כי הרי מה הוא ״מי מפחד מהזאב הרע״ אם לא הטוויסט שלהם לסרטי הוויג׳ילנטה? ההבדל בין אז להיום הוא שקשלס ופפושדו היו נבונים מספיק (וגם אכזריים) כדי לביים את סרט הנקמה שלהם בתור קומדיה שחורה, כזו שהמעשים בה מוקצנים, ושנקודת המבט המוסרית ברורה: הנוקמים אינם יותר טובים – ואולי אף הרבה יותר גרועים – מהפושע אותו הם כולאים ובו הם נוקמים.

ואריאציה אחרת לנושא הגיעה לפני כמה שנים מידי ניל ג׳ורדן, שביים את ג׳ודי פוסטר במותחן המצוין ״האמיצה״, שהעלילה שלו מאוד דומה לזו של ״משאלת מוות״, אלא בהיפוך מגדרי. אז למה ״משאלת מוות״ היא סרט מרתיע, אבל ״האמיצה״ היה סרט טעון ומעורר מחשבה? כי הדמות הראשית לא הוצגה באופן הירואי. בבימויו החכם של ג׳ורדן,״האמיצה״ היה סרט על קורבן שהנגיעה שלה במוות ובאלימות שואבים ממנה את האנושיות שלה. היא הולכת ונעלמת, הולכת ודועכת, היא לא גיבורה שמעוררת אקסטזה נקמנית אצל הצופים, אלא היא מציגה סיטואציה מוכרת מדי שבה הקורבן הופך להיות הפושע. זה סרט שמציג את מחיר האלימות, גם אם יהיה מי שיוכל לטעון שהיא מוצדקת. האלימות הזאת הרסנית.

לכן, אין לי באמת עניין ב״משאלת מוות״, אבל אני בהחלט כן סקרן לראות מה הפפושלסים יעשו עם הסיפור הזה, והאם האולפן יאפשר להם להיות חתרנים, מצפוניים, להיות אנטי-ברונסונים, או שאנחנו אמורים להבין שעידן טראמפ האפשרי, אם הוא יהיה נשיא, כבר מתחיל לקבל צביון קולנועי המזכיר את הקולנוע של ימי ניקסון – קולנוע שהופך את האדם הפשוט לבבואה של האיש שעומד בראש המדינה, לביריון.

את התשובות, אם לא יהיו שינויים (ובהוליווד יש הרבה שינויים, יעידו שתי הכותרות הקודמות שבהן נכלל שמם של אהרון ונבות בקשר לפרויקטים שכרגע לא ברור האם יקרו) נקבל במהלך 2017. ואגב, התשובה לשאלה בראש הפוסט היא מייקל ווינר. הוא הבמאי של ״משאלת מוות״ המקורי, ובגלל ששמו נותר אלמוני, גם מהסיבה הזאת הייתי מוסיף לפרויקט הזה הערת אזהרה.

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “רגע, האם אנחנו בכלל רוצים רימייק ל״משאלת מוות״?”

  1. אביגיל 7 מרץ 2016 ב - 11:26 קישור ישיר

    קצת מוזר לתהות האם “חזרנו” לעידן שבו להיות ויגילנטה זה קול. כבר כמעט עשר שנים שהז’אנר החשוב והדומיננטי ביותר בתרבות הפופ הוא סופר-גיבורים, ומה הם אם לא ויגילנטים? מהו באטמן, למשל, אם לא אדם שהפשע גזל ממנו את משפחתו, והחליט כתוצאה מכך שרשויות החוק חסרות ואונים ושעליו לצאת לרחובות ולהפליא מכות בפושעים?

    הסברה הרווחת היא שסרטי הנקמה של שנות השבעים היוו תגובה לגל הפשע ששטף את ארה”ב בתקופה זו ולא התפוגג עד שנות התשעים. עד היום לא ברור מה גרם לו, ומה גרם לו להפסיק (תאוריה פופלרית אחת היא שבאמצע המאה גורמים תעשייתיים שונים גרמו לעלייה ברמת העופרת במי השתייה האמריקאים, שירדה רק כתוצאה מחקיקה בנושא), אבל הוא ממשיך להשפיע על הפוליטיקה והבידור האמריקאי עד היום. כיום רמת הפשע בארה”ב נמצאת בשפל היסטורי, ולמרות זאת ממשיכים לייצר עוד סדרות על איך שכל אחד מאיתנו נמצא מטר מרוצח סדרתי, ועוד סרטים על איך שמה שהעולם באמת צריך זה עוד גיבור שלא שם על שלטון החוק וזכויות האזרח.

  2. רונה 7 מרץ 2016 ב - 16:54 קישור ישיר

    carmi?

  3. רז 7 מרץ 2016 ב - 22:17 קישור ישיר

    סרטי באטמן וספיידרמן אמנם הציגו גיבורים ויג’ילנטים – ובסרטי באטמן של נולאן זה בהחלט היה מודגש – אבל הפוקוס של הז’אנר זז למקומות אחרים בשנים האחרונות, ותעיד התגובה הדי-קרירה לניסיונות להתניע מחדש את ספיידרמן בעידן שאחרי ריימי. האקס-מן נלחמים בעיקר אחד נגד השני (ונגד הממשל), האוונג’רס – ביחד או לחוד – נלחמים בעיקר בפלישות מהחלל (ונגד הממשל), סופרמן אותו כנ”ל. קשה לי לראות בדברים האלה מטאפורה לפשע ש(כבר לא) משתולל ברחובות ארה”ב: זה פשוט תלוש מדי. איומים מצד הטרור העולמי, איומים חיצוניים על ההגמוניה הכלכלית של אמריקה ומתחים חברתיים פנימיים – יכול להיות שלשם הסרטים האלה מכוונים. עדיין, קשה לראות בהם איזשהי קריאה לעשות משהו קיצוני מהסוג שסרטים כמו “משאלת מוות” ניסחו.

  4. איתן 4 מאי 2016 ב - 17:34 קישור ישיר

    אז תגידו לי, מתי היה “מי מפחד מהזאב הרע”? זה כבר 3 שנים, לא?

    האמריקאים ממש טובים בזה. הם ממש מצוינים בלטפוח לך על האגו, ואז לדחוף לידיים שלך ערמת ג’אנק של תסריטים, ו…תעשה רק מה שאנחנו אומרים לך. אתה ממש מצוין, אבל אתה לא מבין כלום ב”אמנות האמיתית”. אז תסתום את הפה, ותביים את הג’אנק הבא, ותן לנו לעשות כסף.

    והנה, גם זה נפל.

    ואולי זה הזמן לחתוך? לחזור הביתה ולעשות את מה שתכננתם מהתחלה? את “היו זמנים בפלשתינה”? כי, בחיאת, כבר עברו 3 שנים מאז הסרט הקודם שלכם, ועוד לא התחלתם אפילו להפיק את החדש. רק כותרות על גבי כותרות של “הנה הם הולכים לביים את הזה”, ו”הנה הם הולכים לעבוד עם ההוא” (ההוא=ברוס וויליס. זה בסדר. תסתדרו בלעדיו).

    פדרו אלמודובר קיבל אינספור הצעות לעשות סרטים בהוליווד. והוא לא התפתה. והוא לקח אוסקר בלי זה (וזה לקח לו 13 סרטים. אתם עשיתם רק 2). בונג ג’ון הו נכנס לריב אינסופי עם הארווי ווינסטין על “רכבת הקרח”, סרט נהדר, אבל הכי פחות טוב שלו. פארק צ’אן ווק עשה את “סטוקר”, מסוגנן אבל מבולבל, ועכשיו הוא חוזר לקאן עם סרט בקוריאנית. ויש אינספור סיפורים על במאים שהלכו להוליווד ונכשלו. הו, פפושלסים נכבדים, שובו הביתה.

    חזרה הביתה היא לא הודאה בכשלון. חזרה הביתה היא חזרה לשפיות.


השאירו תגובה