מילי עשת ב״מעבר להרים והגבעות״ של ערן קולירין. קאן 2016. צילום: שי גולדמן

הפוסט עודכן עם סרט ישראלי נוסף ב״מבט מסוים״.

תיירי פרמו, המנהל האמנותי של פסטיבל קאן, הכריז לפני שעה קלה על שמות הסרטים המשתתפים במסגרות הרשמיות של הפסטיבל, התחרות הרשמית ומסגרת ״מבט מסוים״. נתחיל עם הכותרת המקומית: תשע שנים אחרי ״ביקור התזמורת״ חוזר ערן קולירין לקאן, למסגרת ״מבט מסוים״ (בה הוקרן ״ביקור התזמורת״ והפך לאחד הסרטים החמים של קאן באותה שנה). סרטו החדש נקרא ״מעבר להרים והגבעות״. הסרט מתרחש בירושלים ומספר את סיפורו של סא"ל דוד גרינבאום, שמשתחרר מהצבא אחרי 27 שנים בשירות קבע,. הוא חוזר לביתו ולבני משפחתו מהם היה רחוק שנים ארוכות ומתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בחברה האזרחית. כשחבר מציע לו להצטרף אליו לפעילות בחברה העוסקת בשיווק ערכות דיאטה, דוד רואה בהצעה הזדמנות לעשות את צעדיו הראשונים בעולם העסקים ולממש את עצמו. אבל ההחלטה אט-אט מסבכת אותו ואת בני משפחתו בסבך הכוחות האפלים והפתלתלים המושלים בחיים בישראל.

״מעבר להרים והגבעות״, בהפקת אילון רצ׳קובסקי מ״יולי אוגוסט הפקות״, מחזיר את קולירין לצוות הקבוע שלו איתו עשה את ״ביקור התזמורת״ ואת ״ההתחלפות״: הצלם שי גולדמן והעורך אריק להב ליבוביץ׳. השחקנים הם אלון פדות, שירי נדב נאור, מילי עשת, נועם אימבר.

״עניינים אישיים״, סרט הביכורים של מהא חאג׳-עסל. בקאן

זהו הסרט הישראלי הארוך היחיד במסגרות הרשמיות של הפסטיבל. סרט ישראלי נוסף ב״מבט מסוים״ הוא ״עניינים אישיים״ של הבמאית מהא חאג׳ מנצרת. הסרט הופק במימון קרן הקולנוע הישראלי. חאג׳ היא הבמאית השלישית שמגיעה לקאן מנצרת, אחרי אליה סלימאן והאני אבו עסאד (אותו תפגשו בהמשך הפוסט). באתר של קרן הקולנוע מתואר סרטה כך: ״הסרט ׳עניינים אישיים׳ מספר ארבעה סיפורים הקשורים האחד לשני, ושבהם הדמויות מתמקדות כל אחת בעניינים האישיים שלה באופן הגובל בשטותיות ואנוכיות.״ זהו סרט הביכורים של חאג׳, בת ה-45.

סרט נוסף עם נגיעה ישראלית הוא ״השולייה״, סרט סינגפורי שהתסריט שלו פותח בחממת התסריטים הבינלאומית של סם שפיגל. גם הוא יוקרן במסגרת ״מבט מסוים״.

שירי נדב נאור ב״מעבר להרים והגבעות״ של ערן קולירין

אלון פדות ב״מעבר להרים והגבעות״ של ערן קולירין

אתמול הפתרסמה רשימת הסרטים שהתקבלו לסינפונדסיון, תחרות סרטי הסטודנטים של קאן. הכותרת המקומית: ״אנה״, סרטה של אור סיני, בוגרת סם שפיגל, התקבל למסגרת הסינפונדסיון. "אנה״ הוא סרט בן 24 דקות ובמרכזו הופעת טור-דה-פורס של איבגניה דודינה, המגלמת פועלת מתפרה שהחיים שחקו אותה לחלוטין. כשהיא זוכה באופן נדיר לערב אחד פנוי, כשהבן שלה הולך לישון אצל בעלה לשעבר (בקולו של אורי גבריאל), היא מנסה להתחבר מחדש לנשיות שלה, להתלבש יפה ולמצוא לה דייט ללילה.

יבגניה דודינה ב״אנה״ של אור סיני. יתחרה בקאן

השמועות מספרות שבמסגרות המקבילות של קאן, ״השבועיים של הבמאים״ ו״שבוע המבקרים״, אנחנו עשויים למצוא לפחות עוד סרט ישראלי אחד. הסרטים האלה יתפרסמו בשבוע הבא. כבר פורסם שנדב לפיד יהיה אחד השופטים בתחרות של ״השבועיים של הבמאים״.

====================

אבל פסטיבל קאן הוא לא רק סרטים ישראליים, ונראה שהתחרות הרשמית השנה היא כמו גרסת האול-סטארס, עם כמה מהבמאים הכי קבועים בפסטיבל, לא מעט מהם אף זוכי דקל הזהב: פדרו אלמודובר, האחים דארדן, אוליבייה אסיאס, קסאוויה דולן, אנדריאה ארנולד, ברונו דומון, ג׳ים ג׳רמוש, אלן גירודי, ניקול גרסיה, קן לואץ׳, ברילנטה מנדוזה, כריסטיאן מונג׳יו, כריסטי פויו (שני רומנים), ג׳ף ניקולס, פארק צ׳ן ווק, שון פן, פול ורהובן וניקולס וינדינג ראפן.

נקודות מעניינות: לג׳ים ג׳רמוש יש שני סרטים. סרט עלילתי בתחרות הרשמית וסרט תיעודי על איגי פופ במסגרת הקרנות החצות. ג׳ף ניקולס פורה השנה: הוא הציג את ״Midnight Special״ בפסטיבל ברלין ועכשיו מגיע לקאן עם סרט חדש, ״Loving״.

הסרטים שיוקרנו מחוץ לתחרות הם ״Cafe Society", של וודי אלן, סרט הפתיחה של הפסטיבל (זו הפעם הרביעית שוודי אלן פותח את פסטיבל קאן, אחרי ״סיפורי ניו יורק״, ״סוף הוליוודי״ ו״חצות בפריז״); ״העי״ג״ של סטיבן ספילברג; ״מפלצת הכסף״ של ג׳ודי פוסטר, ״נייס גאי״ של שיין בלאק והסרט החדש של נה הונג-ג׳ין, במאי האקשן הקוריאני המעולה (״הים הצהוב״).

רשימת הסרטים המלאה של קאן נמצאת כאן.

===================

ובינתיים בניו יורק: פסטיבל טרייבקה ייפתח היום בדאונטאון מנהטן, ו״הווילג׳ וויס״ ומבקריו צפו בסרטים ובחרו ב-18 הסרטים הכי מומלצים בפסטיבל. שלושה מהם של יוצרים ישראלים: ״ג׳נקשן 48״ של אודי אלוני, ״אמת-אהבה״ של עלמה הראל ו״הכרטיס״ של עדו פלוק.

===================

למעלה, אמיר אוריין מ-2008. למטה, אמיר אוריין מ-2014. מתוך ״רגשות מעורבים״ של גיא דוידי

ובינתיים בישראל: שני אירועים מעניינים בסינמטקים השבוע.

פסטיבל צ׳ינמה איטליה המסתובב בין הסינמטקים בארץ מציג כמה מהסרטים האיטלקיים הבולטים מהשנה האחרונה. ממה שראיתי, אני ממליץ לכם על ״מעשיית המעשיות״ של מאתיאו גארונה (מפסטיבל קאן שעבר) ו״קשר דם״ של מרקו בלוקיו (מפסטיבל ונציה האחרון). שניהם אפילו מעט דומים בכך ששניהם עוסקים במעין אגדות ומיתוסים ושניהם עושים תחבולות מבניות מעניינות של ריבוי עלילות.

בסינמטק תל אביב ייפתח היום פסטיבל סולידריות הרביעי המוקדש לסרטים על אקטיביזם וזכויות אדם. שני סרטים שראיתי בו מומלצים, ובראשם ״האליל״, סרטו החדש של האני אבו-אסעד (שהיה מועמד לאוסקר על ״גן עדן עכשיו״ ו״עומאר״), שהוא פשוט הבמאי הפלסטיני הכי טוב בעולם כרגע. ״האליל״ הוא סרט feel-good שצולם בעזה, ומספר את סיפורו האמיתי של נער שחולם להיות זמר והופך להיות הזוכה הגדול בתחרות ״ערב איידול״. סרט מקסים.

״רגשות מעורבים״ הוא סרטו החדש של גיא דוידי (שהיה מועמד לאוסקר על ״חמש מצלמות שבורות״), שעוקב אחר דמותו של אמיר אוריין, שחקן, מורה למשחק ואדם שלא מוכן לנתק בין עמדותיו הפוליטיות הנחושות ובין האמנות שלו. דוידי, שלמד בסדנת המשחק של ״תיאטרון החדר״ של אוריין, צילם את רוב הסרט ב-2008, במקביל למבצע עופרת יצוקה. האפילוג, המיותר אולי, צולם ב-2014. יש לסרט הזה מגרעת אחת עיקרית: מי שלא בקיא בביוגרפיה המרתקת של אוריין – שחקן מוכר למדי בשנות הששים והשבעים ומבקר התיאטרון בלתי נשכח של ״העיר״ בשנות השמונים – לא יבין מי האיש הזה ולמה אנחנו נצמדים אליו. זו בעיה. אבל אם לפני הסרט תקראו קצת על אוריין, ומדצותו הפרובוקטיבית וחסרת הפשרות, 80 הדקות האלה במחיצתו של האדם הכה כריזמטי הזה, גם אם הוא לעיתים קרובות מקומם מאוד, מצליחות להיות מרתקות, גם אם הסרט, ממש כמו האיש, לא מסכים שלא להיות איזוטרי.

דיברתי על אמיר אוריין ומרקו בלוקיו בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

ציוץ