רונית אלקבץ, 2014. בצילומי הסדרה התיעודית ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. צילום: אלירן קנולר

בשורות עגומות הבוקר עם היוודע הידיעה על כך שרונית אלקבץ, גדולת שחקניות הקולנוע של ישראל בעשרים השנים האחרונות, נפטרה ממחלת הסרטן. רק בת 51. אלקבץ התגלתה ב-1990 בסרטו של דני וקסמן, ״המיועד״ לצד שולי רנד. סרטיה הבולטים בשנות התשעים היו״אדי קינג״ של גידי דר (שוב לצד שולי רנד), ״שחור״ של שמואל הספרי על פי תסריט מאת חנה אזולאי הספרי ו״צלקת״ של חיים בוזגלו, סרט ניסיוני מרהיב בצורניות שלו שאלקבץ היתה שותפה לכתיבתו יחד עם בוזגלו, בן זוגה באותה תקופה. בסוף שנות התשעים התחילה אלקבץ לנוע על הציר שבין תל אביב לפריז, ארי שהתקבלת לתיאטרון השמש של אריאן מנושקין, שם חידדה את גישת המשחק הטוטאלית שאיפיינה אותה.

ביקורת על ״גט, המשפט של ויוויאן אמסלם״

ביקורת על ״שבעה״*

ביקורת על ״חתונה מאוחרת״

אבל היו אלה הסרטים של שנות ה-2000 שהפכו את אלקבץ משם מבטיח לכוכב קולנוע מקומי ובינלאומי: ״חתונה מאוחרת״ של דובר קוסאשווילי (2001), ״אור״ של קרן ידעיה (2004) ו״ביקור התזמורת״ של ערן קולירין (2007), שלושה סרטים שהוקרנו בפסטיבל קאן, הפכו לסנסציות עולמיות, והפכו את אלקבץ גם לכוכבת קולנוע צרפתיה. אין עוד דמות קולנועית ישראלית שצעדה כל כך הרבה על השטיח האדום בקאן. הצרפתים העריצו אותה. ״גט״, הסרט שביימה עם אחיה, שלומי אלקבץ, פתח את מסגרת ״השבועיים של הבמאים״, ורונית עמדה בשנה שעברה בראש חבר השופטים של המסגרת הזאת. חודש אחר כך היא עמדה בראש חבר השופטים של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב. רוני שמיס, אחת ממנהלות הפסטיבל הקודם, הספידה אותה הבוקר בדף הפייסבוק של הפסטיבל: ״"לפני פחות משנה, בטקס הסיום של פסטיבל הסטודנטים, עלתה רונית אלקבץ והעבירה צמרמורת לכל הסטודנטים לקולנוע היושבים בקהל. היא הראשונה, אולי אי פעם שאני זוכרת, שלא רק שלא הזהירה אנשים צעירים מלהיכנס לעולם הנורא והקשה הזה שנקרא תעשיית הקולנוע, אלא אמרה בכנות שהיא לא מבינה איך אפשר בכלל לחשוב על מקצוע אחר. דיברה על הקולנוע כעולם של חלומות, של הרפתקאות, של רגש אינסופי. שגם כשקשה בו, לפחות אתה תמיד מרגיש בו חי. ככה אני אזכור אותה. מלאת רגש, אמוציות, מעוררת הערצה ובעיקר כזו שכל מפגש קולנועי ולא קולנועי איתה מעביר בך צמרמורת.״

אלקבץ, כאמור, גם היתה שותפתו של אחיה, שלומי, לבימוי טרילוגיית הסרטים על ויוויאן אמסלם, דמות בדיונית שהם כתבו בהשראת אמם: ״ולקחת לך אשה״ (2003), ״שבעה״ (2008) ו״גט״ (2014), שזכה בפרס אופיר על הסרט הטוב ביותר והיה מועמד לגלובוס הזהב. במקביל, היא היתה עסוקה גם בפעילות חברתית, ועמדה בראש עמותת הנשים ״אחותי״.

ב-2014 ראיינו את אלקבץ פעמיים לסדרה הדוקומנטרית שלנו, ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. פעם אחת לבד, על תפקידיה כשחקנית. ופעם שניה עם אחיה, על סרטיהם כבמאים. ולכן, חוץ מנוכחות בפרק 7 על ״חתונה מאוחרת״ ו״אור״, אלקבץ בעצם כבשה כמעט לחלוטין את פרק 8, מדקה 17 עד דקה 38, היא נמצאת שם כאחת הדמויות שהכי השפיעו על הקולנוע הישראלי העכשווי, ובהחלט על הגל הנשי החדש שהלך וצמח והתגבר בעשר השנים האחרונות. בשני הראיונות האלה היה ברור שאלקבץ מביטה בכל הדמויות שהיא מגלמת מבעד לעיניים של כאב. חשיפה של כאב ומצוקה ועוולה היתה העילה שלה לקחת דמות ולטבוע בתוכה. הסיפור שלה ושל ידעיה, בדקה 37:58 בפרק 7, על ההכנות שלה לגילום דמותה של רותי הזונה ב״אור״, הוא תמצית תפיסת עולמה כשחקנית:

https://youtu.be/YPDhzdAml2c?t=17m32s

https://youtu.be/0y4XVqpiTmk?t=17m48s

אבל מול הדמויות האלה, של נשים שחיות בתוך גורל שאין בו חסד לנשים, ניצבה אלקבץ עצמה – כוכבת קולנוע אמיתית, דיווה, דמות ששמרה על פאסון מהודר ועל גלאמור. עד כדי כך, שעבור הקהל שראה אותה בראיונות בטלוויזיה ובסרטים, לא היה מושג מי היא אלקבץ האמיתית. נדמה שהיא תמיד היתה בתוך דמות. אבל מול הדמויות שהיא גילמה, היא דאגה להיות נחושה ואסרטיבית מאוד. אני מניח שבימים הקרובים נשמע לא מעט במאים מספרים על חוויית העבודה איתה, אבל אני יודע שבמאי שבחר בה כשחקנית והיא הסכימה לבוא לסרט, הוא מישהו שהיה צריך להבין איתה באופן אינטנסיבי מאוד מה הדמות, ובתמורה הוא (או היא) היו מקבלים על הסט דמות גמורה, אינטנסיבית, בלתי נשכחת.

״סינמסקופ״ משתתף בצער המשפחה, וכל מה שיש לי לתרום בחיים האלה, כמי שחלף על פני אלקבץ רק לשעה קלה, הוא רק זה: תפסנו אותה מחייכת –

========================

*) הכותרת שנתתי לביקורת של ״שבעה״ ב-2008 היתה ״פרשת אחרי מות״, וזו פרשת השבוע הבא. סתם צירוף מקרים. והבמאית שתיעדה כה יפה את מנהגי השבעה והדינמיקה המשפחתית בה, לא תזכה לשבעה משל עצמה. על פי ההלכה היהודית לא יושבים שבעה בחג ובחול המועד, מה שאומר שהשבעה על רונית אלקבץ תימשך יום-יומיים בלבד.

========================

נמשיך לשתף כאן זכרונות מהאנשים שעבדו עם רונית אלקבץ:

מיכאל מושונוב, ששיחק את בנה ב״מבול״ של גיא נתיב:

ציוץ