ביקורת על ״קפטן אמריקה, מלחמת האזרחים״. הדמות הכי פטריוטית כבר לא ממש סומכת על אמריקה

אנחנו נמצאים בעיצומה של עונת הסמאק-דאון של גיבורי העל. חודש אחרי קרב הראש-בראש של באטמן נגד סופרמן, ואנחת האכזבה הגלובלית שנפלטה מפיות הצופים בעת הצפייה בו, מגיע אלינו סרט שנקודת המוצא שלו זהה, כמו גם מניין דקותיו. הפעם ״קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״ הוא בעצם ״איירון מן נגד קפטן אמריקה״, שהופכים את העימות ביניהם לקרב טאג-טים שמפצל את הנוקמים לשתי קבוצות: בפינה הימנית – קפטן אמריקה, חייל החורף (עילת הקרבות), אנטמן, פלקון, הוקאיי וסקרלט וויץ׳; בפינה השמאלית – איירון מן, אלמנה שחורה, וור מאשין, ויז׳ן, ספיידרמן (בהופעת אורח ראשונה בעולם הקולנועי הנוכחי של מארוול) והפנתר השחור, בהופעת בכורה עולמית בקולנוע (שהסרט הזה, באופן נבון, הוא גם סיפור האוריג׳ין שלו, שארוג יפה ובאופן כמעט-אורגני לתוך העלילה). כן, כל עלילת ״קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״ בנויה למעשה כמו אירוע היאבקות WWE אחד גדול, כולל התחפושות, כולל התפניות, כולל כל המהלכים, וכולל הרגע הבלתי נמנע שדמות אחת מקבוצה אחת עורקת לקבוצה השניה ומטה את הכף לטובתה. בעידן שבו אחד מהמועמדים המובילים לבחירות לנשיאות ארה״ב הוא כוכב ה-WWE וחבר בהיכל התהילה של ההיאבקות החופשית, גם הקולנוע ההוליוודי מחפש את מצביעיו ואת תומכיו מתוך אותו עולם ואותה מנטליות.

זה לגבי המימד הבומסטי, המעל-ומעבר, היותר-זה-יותר, של הסרט, בו 12 גיבורי-על נלחמים אלה באלה, ומותירים את מעריציהם מבולבלים למי מהם להריע. ואני מודה על האמת: באתי ל״קפטן אמריקה, מלחמת האזרחים״ בשביל האקשן והמכות. הסרט הקודם מאותו מותג, ״קפטן אמריקה, חייל החורף״, שם לי על הכוונת את הבמאים האחים ג׳ו ואנתוני רוסו, שהופתעתי לגלות שהם במאי אקשן מצוינים. ״חייל החורף״ הוא סרט הפעולה הטוב ביותר של השנים האחרונות, מאז ״זהות כפולה״ (שני סרטים דומים בצורניות ובתימטיקה שלהם). לכן, שובם של האחים רוסו לכסא הבמאים בסרט ההמשך בראש ובראשונה הבטיח לי סרט אקשן משובח, להבדיל מהברדק המאכזב של ״הנוקמים: עידן אולטרון״ מהשנה שעברה, שבו קרס ג׳וס ווידון והודה שהוא לחלוטין יצא מהאלמנט שלו, גם כתסריטאי וגם כבמאי. אולפני מארוול, לפיכך, מצאו לו צוות מחליף מנצח: כריסטופר מרקוס וסטיבן מקנילי כתסריטאים (שכתבו את שני סרטי ״קפטן אמריקה״ הקודמים) והאחים רוסו כבמאים. ארבעה אנשים במקום איש אחד. ואכן, כל מי שתוהה מה התרומה שיש לתסריטאים ולבמאים בסרט כזה, שהוא כולו תוצר של מכונה תאגידית עצומה, עם המון ראשי מחלקות בצדדי הסיפור והבימוי, כל שעליכם לעשות זה להשוות בין הבלאגן שעשה ווידון ב״אולטרון״ מול המהלכים הברורים והמרתקים – גם דרמטית וגם דינאמית – בסרט הנוכחי. זה לא מפתיע, לפיכך, שארבעת האנשים האלה עובדים עכשיו על סרטי ״הנוקמים״ הבאים, אחרי שווידון הודה בתבוסתו (״עידן אולטרון״ הוא מאותם סרטים יוצאי דופן שהכניסו למעלה ממיליארד דולר, אבל הבמאי יצא מהם בתחושת כשלון, ובצדק).

ואכן, מכות ואקשן קיבלתי כהוגן. החל מסיקוונס פתיחה אנרגטי בלאגוס, ניגריה, ועד לסצינת השיא, קרב הגיבורים הגדול, המתרחש בשדה התעופה בלייפציג, מי שמחפש להטטונות של מהירות והרס בקולנוע שלו, הסרט הזה מספק.

אבל כמו שהיה ב״חייל החורף״ ותפס אותי בהפתעה, גם ״מלחמת האזרחים״ הוא למעשה טקסט פוליטי, ובשביל סרט קומיקס הפונה לבני נוער ולקהל גדוש סוכר ואדרנלין, הוא גם מצליח להיות נבון למדי, כי הקרב בין צוות הנוקמים המפוצל נולד מתוך עימות אידיאולוגי, ועוד כזה שהוא באמת ראוי לדיון ולוויכוח ושהטיעונים של שני הצדדים בו הגיוניים לחלוטין. הסרט הזה, יש לומר, הוא גם המשך ישיר לעלילת ״קפטן אמריקה, חייל החורף״ וגם לעלילת ״הנוקמים: עידן אולטרון״. כלומר, זו צומת הדרכים של הרחובות הנוקמים 3 פינת קפטן אמריקה 3. ואחרי האירועים מרובי ההרס בניו יורק (״הנוקמים״), וושינגטון (״חייל החורף״) וסוקוביה (״עידן אולטרון״) מחליטות מדינות העולם, בראשות שר המדינה האמריקאי (וויליאם הרט, שחוזר לדמות שהשיק ב״הענק הירוק״), להטיל פיקוח על הנוקמים. כן, זו דרמת אקשן על רגולציה, מה אתם אומרים על זה? ובעידן ההיפר-קפיטליסטי, רגולציה היא אכן סיבה לצאת למלחמת אזרחים. קמפיין הבחירות המתקיים בימים אלה באמריקה הוא עדות לכך.

טוני סטארק, התעשיין המיליארדר שהפך לאיירון מן, תומך ברגולציה. רדוף רגשות אשמה על ההרס וההרוגים באירועי סוקוביה מהשנה שעברה, הוא מיישר קו עם הממשל האמריקאי וחושב שהנוקמים, בהיותם הטובים בסיפור, צריכים לפעול תחת פיקוח של ועדה מתאמת של האו״ם. להיות כמו כל כוח צבאי המופעל בעולם, לקבל מנדט לפעילות הבינלאומית שלהם. זה, בעיניו מה שמבדיל בין הטובים ובין הרעים: הנבלים עובדים ללא פיקוח, לכן הם הנבלים. הטובים צריכים לתת דין וחשבון.

קפטן אמריקה, הוא סטיב רוג׳רס, חייל העל, ואחת הדמויות הכי פטריוטיות בעולם הקומיקס, מתנגד. כבר כאן, יש מבט מעניין על שתי דמויות איקוניות שמקבלות החלטה מחוץ לטייפקאסט שלהן: איירון מן הוא הקאובוי שובר החוקים שעושה מה שמתחשק לו, וקפטן אמריקה הוא החייל הצייתן, ולכן הייתם מצפים שעמדותיהם יהיו בדיוק הפוכות. אין תעשיין באמריקה, אין מיליארדר בעולם, שיתמוך ברגולציה על העסקים שלו. ואילו קפטן אמריקה אמור להיות זה שרק מחפש לרצות את מפקדיו ולהצדיע לממשל שבשירותו ובחסותו הוא פועל. אבל אירועי ״חייל החורף״ הותירו את קפטן אמריקה חשדן: אמריקה, שהוא היה המעריץ מספר 1 שלה, איכזבה אותו. הוא, בפשטות, לא סומך על הרגולציה הזאת ורק רואה איך צוות הנוקמים מקבל פקודות ללחום במלחמות שהם מתנגדים להן, ומנגד נאסר עליהם להתערב בקונפליקטים ראויים, בגלל אינטרסים זרים. אם הוא נציג הטוב, הוא רוצה את האמון שהוא גם יידע להשתמש בכוחו ובשיקול דעתו לטובה (זה לא מאוד שונה מהקונפליקט שעמד בין באטמן ובין סופרמן בסרט מלפני חודש, גם שם הוקמה ועדה של הקונגרס להטיל מגבלות חוקתיות על גיבורי העל).

ואני חושב שזאת נקודת מוצא מעולה לסרט, שהמגרעת היחידה בו היא שהוא לחלוטין ובאופן מוגזם ארוך מדי, כי הוא גורר את עולם גיבורי העל אל המציאות בת זמנינו והופך אותם למטאפורה מוחשית. כי בואו רגע ונחשוב על זה: נגיד וסופרמן ובאטמן היו קיימים באמת בעולמנו. מה הייתם חושבים שהוא הדבר הנכון לעשות לגביהם? לתת להם לפעול על דעת עצמם בכל רגע ובכל מקום, על פי שיקול דעתם? או להקים משרד ממשלתי לגיבורי-על, שיהיה עסוק בפיקוח עליהם כמו שמפקחים על מחירי הקוטג׳? נדמה לי שכל מי שגדל על קומיקס ועל גיבורי העל בילדותו יבחר בלי היסוס באופצייה הראשונה: אנחנו רוצים שגיבורי העל שלנו יהיו חוץ-מערכתיים. שהם יתקנו את מה שהאדם, המדינה ואלוהים העלימו ממנו עין. בעולם שבו קיים סופרמן, אנחנו מתפללים לסופרמן שיבוא להושיע, ולא מחייגים למשרד לגיבורי-על שיזניק אותו או לא מתפללים לאלוהים שיקרא לו. גיבור-העל עוקף כל ממסד, זה כוחו ולכן יש ״על״ בסוף של ״גיבור-על״. אבל כשאנחנו מתבגרים ומביטים בעין מבוגרת ושקולה על אהבות ילדותנו, אנחנו גם מבינים את הבעיה שיש בכך. אם גיבור העל הוא מעל לאלוהים, הרי שהוא עבודה זרה. אם הוא שם את עצמו מעל המדינה, הרי שהוא דמות טוטליטרית/פשיסטית. אז מה הוא בעצם? ובתור מבוגרים, אנחנו רוצים קצת יותר שליטה ופיקוח בידינו, כי זה מה שמבדיל בין ילדות ובין בגרות. אז הדילמה הזאת תקפה: אם סופרמן, באטמן, איירון מן וקפטן אמריקה היו דמויות אמיתיות בעולם שלנו – איך היינו מתייחסים אליהם? כאל נבלים או כאל גיבורים? כמי שמחזיקים בידיהם טוב אבסולוטי שאנחנו סומכים עליו, או כדמויות שצריך לבחון את מעשיהם ולהעמיד אותן לדין, כשהן משתמשות בכוח מוגזם או בשיקול דעת שגוי? ועל זה בדיוק הסרט. וזו הסיבה שאני כל כך אוהב כשקולנוע אקשן הוליוודי פופקורני, מופרז, עושה את עבודתו האמיתית: להוות תגובה סמויה למה שבאמת קורה כרגע בעולם ולהציף על ידי פנטזיה שאלות פוליטיות וחברתיות אמיתיות.

ולחילופין, אפשר פשוט להיכנס לקולנוע עם כוס קוקה-קולה ולהבין שהקיץ הגיע.

ציוץ