״ילד טוב ירושלים״. חיי ככלב

״ילד טוב ירושלים״ הוא סרט נחמד מאוד.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מה? אמרתי שזה סרט נחמד מאוד, מה עוד יש להגיד? זה סרט שכולו זועק ״אל תתעמקו בי״. אז הוא נחמד: מבוים נחמד, מצולם נחמד, מולחן נחמד, ערוך נחמד, יש לו קצב נחמד, כמה סצינות נחמדות ואפילו כמה בדיחות נחמדות. הזמן שעברתי במחיצתו היה נחמד. לרגעים צחקקתי וברגעים האחרים לא סבלתי. אז מה עוד? יאללה, הביתה.

אלא ש…

הסרט הזה גם מותיר אחריו טעם לוואי קצת פחות נחמד. ״ילד טוב ירושלים״, שבוים על ידי רועי פלורנטין (״החממה״) על פי תסריט מאת רן אפלברג, ושלתדהמתי המוחלטת לא מתרחש בירושלים, מספר על גבר טוב לב (עמוס תמם. אל תקראו תמם אלא תמים). הוא כזה אדם אדיב, נעים הליכות, מנומס רק בגלל שאבא שלו, רגע לפני שנהרג במלחמת לבנון, השביע אותו שתמיד יהיה ״ילד טוב ירושלים״. הבקשה הזאת, קודם כל, לא מתיישבת בכלל עם דמותו של האב כפי שנלמד עליה, אבל נניח שיש כאן איזשהו עניין של השפעה הורית על אופיו המתעצב של ילד קל להשפעה, בדומה לסצינת הפתיחה של ״אסון מהלך״ של ג׳אד אפטאו ואיימי שומר, בה האב שוטף את ראשן של בנותיו להתקומם תמיד נגד מונוגמניה, וכך אכן יישמה בתו את מורשתו. וכך, ממש כמו ב״אסון מהלך״, ייאלץ הגיבור שלנו להבין שהוא קיבל מאביו עצה גרועה לחיים. אז לא ברור למה ילד, שלפני רגע ראינו שהוא שובב ופוחז, מחליט להפוך לילד טוב רק כי אלה היו מילותיו האחרונות של אביו, אבל זה השלב בפתיחת הסרט, שבו אנחנו עדיין מוכנים לקבל נקודת מוצא מופרכת, רק כדי לראות מה יעשו איתה יוצריה. ובכן, כלום.

הבעיה העיקרית עם ״ילד טוב ירושלים״ – מלבד העובדה שבתור קומדיה רומנטית הוא לא ממש קומי ובהחלט לא רומנטי – שזהו סרט שביציאה ממנו אי אפשר שלא לתהות: זה מה שיוצריו רצו להגיד לנו? היה תסריטאי, במאי, מפיקים ושחקנים וכולם קראו את התסריט אמרו: ״וואלה, שלאגר. זה הסיפור שיתפוס את ההמונים, ואנחנו מסכימים עם רעיונותיו לחלוטין״? כי ״ילד טוב ירושלים״ בעצם אומר ״תהיו מניאקים״. זהו סיפורו של אדם שכל הזמן רק רוצה לעזור לאחרים עד לרגע שהוא מבין שלא יצא לו מזה כלום, שהאנשים שהוא עזר להם לא באמת זוכרים אותו, כי בעולם שלנו זוכרים רק את המנוולים והבריונים. נתחיל מזה: אדם שעושה טוב רק כדי להרוויח מזה משהו לעצמו, הוא לא באמת אדם טוב. אבל זה כמעט פלפול מוסרי שגדול על הסרט המעט רדוד הזה, שלא באמת מתעניין בטוב לב.

הגיבור שלנו, עדי לוי, מקבל בטעות בשורה שנותרו לו כמה שבועות לחיות ואז מתעורר ופתאום מרגיש פראייר (יאמר לזכותו של הסרט: המילה ״פראייר״ לא נאמרת בו): הוא כל חייו דאג לאחרים, אבל מעולם לא דאג לעצמו. במקביל ובמקרה הוא נתקל במטפלת בכלבים שהיא ההפך הגמור ממנו ומאשתו: חוצפנית וחיה את הרגע. נתחיל עם זה שיש לנו כאן מאורע מחולל כפול שזה באג תסריטאי – מספיק האחד ולא צריך את השני (מה גם שהודעה שגויה על מוות קרוב היא דרך מצוינת להרוג כל רגע קומי, אם אתם לא עושים קומדיה שחורה). אבל נמשיך הלאה: ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי בסרט היתה שהוא לא מסתיים בכך שהגיבור מגלה שאותה דוג-ווקרית אינה יציר הדמיון שלו, כי היא כתובה כמו פנטזיה גברית, מישהי שאין לה אופי מלבד הנכונות שלה שהגבר שלה יעשה בה מה שמתחשק לו. עכשיו על גיבורנו להכריע בין מלי לוי ובין מיטל גל סוויסה, שאני לא לחלוטין בטוח מה ההבדל ביניהן כדמויות (מדובר בקומדיה של חזיות ונדמה לי ששתי הנשים בסרט לובשות את אותו דגם בדיוק). ככל שאני רואה, האחת היא פשוט הגרסה הצעירה של השניה.

אז למה חמוד? כי בבסיס הרעיון של ״ילד טוב ירושלים״ מתחבא רעיון אנרכיסטי מעניין. יש כאן התחלה של טקסט שמנסה להיות מנשר אנטי-בורגני – על גבר שמחליט להשיל מעל עצמו את כל מה שמקבע אותו להישגים חומריים, ולשחרר אותו קודם כל ממחויבות כלכלית ומשפחתית שמשתקת אותו. ויש כאן כמה רגעים של מוסכמות קולנועיות המוצגות בהיפוך תפקידים מעניין: הבחורה שעושה מייק-אובר לגבר, ובכך חותרת תחת נראטיב הסינדרלה הנדוש שבו הגבר הוא זה שמשכתב את האשה לצרכיו; והגבר שהוא מעין מטאפורה עקבית לכלב שדורש אילוף ושיחזיקו אותו ברצועה. כשזה מגיע לרעיונות סאטיריים, התסריט דווקא מלא בהם, אבל הם לא יותר מראשי פרקים שלא פותחו. כולל ההצעה שמנסה להטיף לאיזשהו ניהיליזם אגואיסטי שלא מפותחת בכלל. וכל הרעיונות האלה מתחבאים מתחת לסיטקום בנאלי, שנראה כמו ״כאן גרים בכיף: הסרט״, ובימוי שהוא כולו הבורגנות בהתגלמותה: מסורק יפה, לבוש היטב, מהודר, מנומס ובעיקר משקיע מחשבה יתרה בריצוי הספונסרים של הסרט. אין לי בעיה עם קולנוע בורגני כשהוא טוב – כל המיינסטרים העולמי של 30 השנים האחרונות הוא כזה – יש לי בעיה עם סרט שיש בתוכו קונפליקט ערכי כה בולט. כה בולט שאני תוהה האם זהו סרט בלי קהל יעד.

הקונפליקט בין צורה ותוכן ממשיך בכך שהסרט המנומס הזה באמת מנסה לשכנע אותנו שכדי לחיות את החיים עד תומם, צריך לפרוק כל עול (כאן דווקא מגיע סיקוונס משעשע למדי, ועשוי היטב, שמציג את ההתפרקות של הגיבור) ולנפנף אצבע משולשת כלפי החברה, מוסכמותיה ונימוסיה. נדמה לי, אבל, שאף אחד על הסט לא באמת האמין בזה. ויודעים מה היה יכול להיות באמת חתרני בישראל של המאה ה-21? סרט שעוסק דווקא בשבחי הפראייריות, שמציג בדיוק את ההפך ממה ש״ילד טוב ירושלים״ אומר: איך הדרך הנכונה, המועילה והאמיתית לחיות את החיים היא על ידי מתן ועזרה לזולת ללא רצון או ציפיה לתמורה, ותוך התקוממות נגד הבריונות שהיא חלק אינהרנטי מהחברה שלנו, רק מתוך הבנה שזו הדרך הנכונה לחיות, באמת, עד תום – וזו תהיה החתרנות האנטי-בורגנית האמיתית: לעשות משהו ללא ציפיה לתגמול, רק כי זה נכון, ולא כי אני מקבל מזה כבוד או כסף.

וכל זה צף לי ביציאה מהסרט, כשאני מבין שהסיטואציה הדרמטית של הסיפור נפתרה באופן הכי בנאלי, ובכנות – הכי לא מצחיק (למרות שהסצינה הכי מצחיקה בסרט היא האחרונה). אבל חוץ מכל זה, באמת, סרט נחמד מאוד.

ציוץ