״חתונה מאורחת״. פתח את הסכר הבינלאומי

השנה ימלאו 15 שנה ל״חתונה מאוחרת״ של דובר קוסאשווילי, הסרט ששיחרר פקק בקולנוע הישראלי והקים אותו לחיים: הסרט הפך להצלחה מסחרית בארץ, וזכה לתשואות בחו״ל. איתו התחיל הרנסנס של הקולנוע הישראלי. דור חדש של יוצרים שמגיע להישגים בינלאומיים שמעט סרטים ישראליים השיגו לפניהם. ותור הזהב הזה, שהייתם מצפים שיימשך שנה, שנתיים, או שלוש, בינתיים ממשיך. רשימת ההישגים מעדיין מרשימה, ואיתה הדאגה: מה עשוי לקרות לקולנוע הישראלי שיחריב את התקופה הזאת וייבש אותה? בגיליון אפריל של ״ליברל״ בחרתי לסכם במרוכז את כל מה שקרה לסרטים עלילתיים ישראליים ב-15 השנים האלה בחזית הבינלאומית, עם התמקדות בפסטיבלים הראשיים (קאן, ונציה, ברלין) ובפרסים הראשיים ובאוסקרים. וגם ניסיון לפצח: איך זה קרה?

הטקסט הזה נכתב ופורסם במקור לפני פטירתה של רונית אלקבץ, שסרטיה מהווים חלק בלתי נפרד מהישגיו של הקולנוע הישראלי בזירה הבינלאומית.

פורסם ב״ליברל״, גיליון אפריל 2016 (גרסה מורחבת)

לפני 15 שנה (פחות חודש) התחיל עידן חדש בתולדות הקולנוע הישראלי. ב-17 במאי 2001, הוקרן בפסטיבל קאן ״חתונה מאוחרת״, סרט הביכורים של דובר קוסאשווילי, שכמה חודשים אחר כך זכה גם בפסטיבל ירושלים, סחף את פרסי אופיר, מכר 300,000 כרטיסים והפך לשובר קופות קטן גם בניו יורק, בתור הסרט הישראלי הראשון שמכניס יותר ממיליון דולר באמריקה בקופות, ובדרך הוא הזניק את הקריירות הבינלאומיות של מוני מושונוב, ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ. כשאני במצב רוח מתפלפל, אני יכול לטעון שהגל החדש של הקולנוע הישראלי התחיל בעצם שמונה חודשים קודם לכן, עם ״ההסדר״ של יוסף סידר, אבל נניח כרגע לוויכוח הזה, כי את הישגיו חסרי התקדים של ״חתונה מאוחרת״ אי אפשר לקחת ממנו: הסרט הזה בעצם יצר פרדיגמה חדשה לקולנוע הישראלי שלא ממש היתה מוכרת לפני כן. עד ל-2001 סרט ישראלי היה יכול לבחור אחת משתי אופציות להצלחה: או להצליח בקופות בישראל, או לזכות להצלחה בחו״ל. ב-40 שנות הקולנוע הישראלי בין 1960 ל-2000, היו רק סרטים בודדים שהצליחו לעשות גם וגם (מבין הסרטים הבודדים שבכלל הצליחו). ״חתונה מאוחרת״ גם הגיע אחרי שש שנים צחיחות מבחינת הצלחות קולנועיות, וסגר עשור שבו את הסרטים הטובים, המשמעותיים והמצליחים אפשר למנות בשתי ידיים ולהישאר עם עודף. ״חתונה מאוחרת״ חשף עבור ישראל והעולם שקם דור חדש של יוצרים, שפותח תקופה חדשה בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, ובעיניי, התקופה המרתקת ביותר בתולדותיו. הממסד הקולנועי הישראלי זיהה את זה מיד. בסדרת הטלוויזיה התיעודית ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, ששודרה בשנה שעברה בערוץ 1 (ושהייתי שותף ליצירתה), סיפר כתרי שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי: ״הפעם הראשונה שבה הרגשתי בטוח לצאת ולהציג את הקולנוע הישראלי לעולם, היתה אחרי ׳חתונה מאוחרת׳״. ואכן, יוזמות השיווק הבינלאומיות של שחורי ושל מפיקים בכירים נוספים נשאו עד מהרה פרי. הפסטיבלים הבינלאומיים הגדולים, שהתעלמו מהקולנוע הישראלי ברוב שנותיו (למעט סרטיו של עמוס גיתאי, שממילא נחשב עבורם כבמאי אירופאי), פתאום גילו אותם שוב. כנ״ל הקהל האמריקאי.

שימו לב מה קרה לקולנוע הישראלי בחו״ל מאז, ב-15 השנים האחרונות:

2002: ״כנפיים שבורות״ של ניר ברגמן זוכה בפרס הגדול בפסטיבל טוקיו ובפרס הקהל בפסטיבל ברלין.

2004: ״אור״ של קרן ידעיה זוכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן. ״ללכת על המים״ של איתן פוקס הופך לסרט הישראלי הראשון שמכניס למעלה מ-2 מיליון דולר בקופות באמריקה.

2005: חנה לסלאו זוכה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן על ״איזור חופשי״ של עמוס גיתאי. שחקן/ית ראשון/ה שעושה את זה מאז זכייתו של עודד קוטלר בפרס השחקן בקאן על ״שלושה ימים וילד״ ב-1967.

2006: ״אדמה משוגעת״ של דרור שאול זוכה בפרס הגדול בתחרות הבינלאומית של פסטיבל סאנדאנס (הסרט מ-2006, הזכייה היא מינואר 2007).

2007: ״בופור״ זוכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, והופך שנה אחר כך לסרט הראשון מזה 23 שנים שמועמד לאוסקר הזר. באותה שנה: ״חופשת קיץ״ של דוד וולך זוכה בפרס הגדול בפסטיבל טרייבקה. וגם: ״ביקור התזמורת״ הופך לשיחת היום בפסטיבל קאן, ששון גבאי זוכה בפרס השחקן בפרסי האקדמיה האירופית, והסרט נהיה שובר הקופות הישראלי הכי גדול באמריקה אי פעם עם יותר מ-3 מיליון דולר בהכנסות. ועוד: ״מדוזות״ של שירה גפן ואתגר קרת זוכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן.

2008: ״ואלס עם בשיר״ כמעט זוכה בדקל הזהב בקאן, זוכה בגלובוס הזהב ומועמד לאוסקר הזר, ובדרך מלקט פרסים שסרט ישראלי מעולם לא הגיע אליהם: פרס הסזאר לסרט הזר, פרס גילדת הבמאים לסרט תעודה, ועוד.

2009: ״לבנון״ זוכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה, ההישג הכי משמעותי לסרט ישראלי בזירת הפסטיבלים הבינלאומיים עד היום. ״עג׳מי״ הוא הסרט הישראלי השלישי ברציפות שמועמד לאוסקר הזר.

2010: ניר ברגמן זוכה (בפעם השניה) בפרס הגדול בפסטיבל טוקיו, הפעם על ״הדקדוק הפנימי״.

2011: ״הערת שוליים״ של יוסף סידר זוכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן ומועמד בפעם השנייה לאוסקר הזר (הישג שרק שני במאים ישראליים נוספים הגיעו אליו: אפרים קישון ומשה מזרחי). ״בוקר טוב מר פידלמן״ של יוסי מדמוני זכה בפרס הראשון בפסטיבל קרלובי-וארי.

2012: הדס ירון זוכה בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה על ״למלא את החלל״.

2013: ״מי מפחד מהזאב הרע״ של אהרון קשלס ונבות פפושדו, הופך לאחד הסרטים הישראליים הכי מדוברים בעולם, ומביא את הקולנוע הישראלי לראשונה לפסטיבלים ולמבקרי קולנוע ובלוגרים שלא שמעו עליו לפני כן.

2014: ״אפס ביחסי אנוש״ זוכה בפרס הגדול בפסטיבל טרייבקה. ששה סרטים ישראליים מוקרנים במסגרות השונות של פסטיבל קאן. יותר מכמות הסרטים הסיניים באותה שנה בפסטיבל.

אלה רק ראשי פרקים של ההישגים הכי בולטים (של הקולנוע העלילתי, לקולנוע התיעודי יש רשימת הישגים לא פחות מרשימה שאין כאן מקום לעסוק בו כרגע). היו עוד הישגים, בכורות חגיגיות (״הסיפור של יוסי״ פותח את פסטיבל טרייבקה, ״גט״ פותח את השבועיים של הבמאים בקאן), ועוד פרסים בכל מיני פסטיבלים (״השוטר״ זוכה בלוקרנו, ״הגננת״ זוכה לתשואות ממבקרים ברחבי העולם), והצלחות מרשימות כאן בישראל. אבל זו הרשימה של ההישגים הבינלאומיים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי. רצף מדהים של הצלחות. בתור מי שמכסה את תחום הקולנוע כבר כמה שנים, אני זוכר תקופות שבהן מדינות פתאום הופכות אופנתיות, וקבוצות של במאים מפנות זרקור אל תעשייה לאומית שפתאום סוחפת פרסים. בשנים האחרונות ראינו את זה קורה באירן, במקסיקו, ברומניה וממש לאחרונה באיסלנד. וזה קרה גם לישראל, אלא שבאופן מפתיע הרשימה ממשיכה ולא נעצרת. וכל זה קורה בתקופה שבה ישראל זוכה, במקביל, לכותרות שליליות בתקשורת העולמית מנקודת המבט המדינית-פוליטית (היו שנים, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים ומבצע אנטבה, שנדמה היה שהעולם מתלהב מכל מה שהוא ישראלי, אבל זה לא המצב כעת).

״ואלס עם בשיר״

השאלה הראשונה שנשאלת למראה הרשימה הזאת היא: איך זה קרה? מה קרה שם, בתחילת שנות ה-2000, שהזניק את הקולנוע הישראלי לרשימת ההישגים הכי גדולה שלו? ובכן, קרו כמה דברים משמעותיים, גם מצד הממסד, וגם מצד היוצרים.

1.

חוק הקולנוע. החוק שעבר ב-1999 והתחיל להיות מיושם ב-2001 מבטיח עד היום לקולנוע הישראלי סכום קבוע ויציב שהתחיל עםן 60 מיליון שקל בשנה ועלה באחרונה ל-80 מיליון. הכסף הזה הסדיר כמה דברים. האחד, העלאה משמעותית של כמות הסרטים שמופקים בארץ. השנייה, תמיכה במוסדות שעוזרים לחשוף את הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם. עושים יותר סרטים, ויש גם איפה להציג אותם (סינמטקים, פסטיבלים). בשנתיים האחרונות הופצו בארץ כ-35 סרטים ישראליים בשנה. כמות חסרת תקדים. רוב הסרטים, ממש כמו בכל העולם, מתאדים אל השכחה. יוצאים לחודש לבתי הקולנוע, מביאים כמה אלפי צופים, נודדים בין פסטיבלים קטנים בעולם ונעלמים. אבל בכל שנה יש כארבעה סרטים, לפעמים אף יותר, שמצליחים לבלוט. חלקם רק בישראל, חלקם רק בחו״ל, אבל כמה מהם מצליחים לעשות גם את זה וגם את זה.

2.

קרנות הקולנוע. אפשר להגיד שזה צירוף מקרים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמהפיכה הזאת קרתה ממש בסמוך לכניסתו של כתרי שחורי לתפקיד מנהל קרן הקולנוע הישראלי, ושינוי תפיסתי שהוא הוביל, לגבי מה הוא סרט ישראלי שאמור להיות ממומן על ידי הקרן, וגם הדחיפה שלו את הקולנוע הישראלי בעולם (בין השאר על ידי חתימה על הסכמי קופרודוקציות עם מדינות רבות). ועם זאת, צריך גם לתת קרדיט לקרן רבינוביץ׳ ולחזון של נחמן אינגבר, שהיה המנהל האמנותי שלה, שהתחילה לתמוך בסרטים באורך מלא החל מ-2004. לעיתים הקרנות מתחרות זו בזו, לעיתים הן משלימות זו את זו, אבל יחד הן יצרו לקולנוע הישראלי פרופיל מגוון, שנע בין האמנותי-איזוטרי ועד לפופולרי-חביב הקהל.

3.

היוצרים. צריך לזכור: ״חתונה מאוחרת״ הופק לפני יישום חוק הקולנוע. להזכירנו שזה לא הכל רק כסף, צריך גם כשרון וחזון. אבל היתה כאן סינרגיה מופלאה בין דור חדש של יוצרים שחשב על הקולנוע באופן שונה מאשר הדורות שקדמו לו, ובין תמיכת הממסד בהם. זה דור של יוצרים שלמד קולנוע בשנות ה-90, כשבמקביל מתחילים שידורי ערוץ 2 ושידורי הכבלים. ערוצי סרטים, סדרות קולנוע, קליפים, פרסומות – זה דור שכבר חולם קולנוע, ואפילו מבין שאפשר לעשות מזה אולי גם קריירה. בשנות התשעים, הקולנוע הישראלי הפסיק להיות חובבני והפך להיות תחום ממוקצע, עם איגודים ועם אנשי צוות בכירים. השדרוג הטכני של שנות ה-2000 איפשר גם ליוצרי הדורות הקודמים לחזור לתמונה וליצור את סרטיהם הטובים ביותר: משמי זרחין ועד ארי פולמן, מאבי נשר עד נסים דיין. עבור מי שגדל כמוני על הקולנוע הישראלי של שנות ה-80, המהפיכה של שנות ה-2000 היתה מאוד ברורה לעין: הקולנוע הישראלי התחיל להיראות טוב. אפשר סוף סוף לאהוב סרטים ישראליים בלי אפולוגטיקה. אבל היה דבר מעניין נוסף, מעבר לצד הטכני: החיבור בין היוצרים ובין הקהל. זו, דומני, המהפכה הגדולה. דור של יוצרים שהבין שקולנוע אמנותי ואישי יכול להיות גם קולנוע נגיש ופופולרי. דור שגדל על קולנוע ישראלי ומנהל דיון עם האבות המייסדים שלו. ״חתונה מאוחרת״, ממש כמו ״כנפיים שבורות״ שהגיע שנה אחר כך, הם דוגמאות מצוינות לכך: סרטים אישיים, פרטיים מאוד, שהקהל האנין ראה את ערכיו הליריים והאמנותיים, והקהל העממי התחבר לרגש ולהומור שהיה בהם.

והנה עוד נתון פלאי: אם תקחו את הכסף שמשקיעה המדינה בהפקת סרטים (מכל הסוגים), ותצרפו לכך את ההשקעות הפרטיות (בעיקר של משפחת אדרי וערוצי הטלוויזיה) ואת הקופרודוקציות מהעולם, עדיין תגלו ש-35-40 סרטים ישראליים עלילתיים וכ-60 סרטים תיעודיים בשנה עולים כאן פחות מסרט הוליוודי אחד, בעל תקציב בינוני.

השאלה השנייה שנשאלת הכי הרבה היא: מתי זה ייגמר? או בגרסה היותר חיובית שלה: איך לא הורסים את זה? בהנחה שקולנוע הוא עניין מחזורי, ההגיון אומר שמתישהו הרצף הזה אמור להגיע לסופו. אבל זה עוד לא קרה. מה יכול להפיל את הקולנוע הישראלי? למשל, הגירה המונית של היוצרים הכי בכירים אל שדות הקולנוע בחו״ל. למעשה, זה כבר קורה. יוסף סידר, ארי פולמן, נדב לפיד ואהרון קשלס ונבות פפושדו כבר עסוקים יותר בפרויקטים בינלאומיים דוברי אנגלית או צרפתית ופחות בקולנוע ישראלי.

אבל את מקומם, אפשר להניח, ימלאו כישרונות חדשים. בכלל, יש סיבה לאופטימיות בגזרת היוצרים; נדמה שהקולנוע הישראלי הולך ונעשה הרפתקני ושאפתני יותר: מצד אחד, פנייה לקולנוע ז'אנריסטי (כמו סרטי האימה 'מי מפחד מהזאב הרע', 'מסווג חריג' ו'ג'רוזלם', ואנחנו עדיין מחכים לסרטי המד"ב הישראליים שבוא יבואו) שעוזר גם לקהל צעיר יותר להתחבר לקולנוע הישראלי (שתמיד תקשר טוב יותר עם קהל מבוגר); ומצד שני, תעוזה גדולה יותר דווקא לכיוון של קולנוע אמנותי, אפילו ניסיוני (למשל, סרטיו של נדב לפיד, 'השוטר' ו'הגננת', וגם 'תיקון' של אבישי סיון, להיט הפסטיבלים הנוכחי).

וקרנות הקולנוע, שכבר יודעות איך לבחור תסריטים עם עלילה סדורה ומיינסטרימית, צריכות למצוא דרך לקדם יוצרים בעלי חזון צורני, כי בסופו של דבר, מ"חתונה מאוחרת" ועד "לבנון", מ"ואלס עם באשיר" ועד "הערת שוליים", אלה הסרטים שהיה בהם חזון ויזואלי דומיננטי שהפכו לסנסציה עולמית.

השאלה, אם כך, עוברת אל הממסד. בכל פעם שקרתה קטסטרופה בקולנוע הישראלי, זה הגיע מהצמרת. קיצוצי תקציב בשנות ה-90, והתקוממות של יוצרי הקולנוע הצעירים נגד סרטי הבורקס בשנות ה-70, שמחקה ז׳אנר שלם. חוק הקולנוע מ-1999 מבטיח שיהיה קשה מאוד לממשל קפריזי להזיק לתעשיית הקולנוע ולקצץ את תקציביו ולשלוט בתכניו, אבל זה אפשרי. כשאני שומע את נאומיה של שרת התרבות, מירי רגב, אני חושש לכך שיהיה מי שינסה להזיק לקולנוע הישראלי, מכל מיני טעמים – גם אם לכאורה חלקם מוצדקים. אני גם נזכר בשרת התרבות הקודמת, לימור לבנת, שכמו רגב נכנסה למשרד התרבות עם המון הכרזות לוחמניות, רצון לאלף את היוצרים ועם התרעמות נגד התעשייה שהיא ראתה בה אופוזיציונרית, ובסופו של דבר היא הפכה לאחד האנשים שהכי היטיבו לקולנוע הישראלי ועמדו לצידו בכמה רגעי משבר (ולבסוף, עם העלאת תקציבו). לבנת למדה שהדרך לתקן את הקולנוע, על פי עמדותיה, אינה לבטל משהו על חשבון משהו אחר, אלא להוסיף אליו. זה הביא לגיוון בתכנים ובזהות היוצרים. אם זו תהיה שיטתה של רגב הרי שהקולנוע הישראלי רק יפרח וירוויח מזה. אבל זה דורש בגרות ושיקול דעת, שלרוב מגיעים עם היכרות ולא עם ניכור.

ציוץ