״סופת חול״, ביקורת
למיס עמאר ב״סופת חול״ של עילית זקצר
״סופת חול״ הוא לא סרט שהתאהבתי בו במבט ראשון. הייתי צריך להגיע עד סופו כדי לאפשר לו לגעת בי, ואז רק בצפייה חוזרת להבין את מלאכת המחשבת הדרמטית ששזורה לתוכו ומביאה אותו אל סיומו המוחץ והבלתי נשכח. במבט ראשון, ״סופת חול״ ריאליסטי וכועס מדי בעבור הטעם האסקפיסטי והמפויס שלי ואני מודה שאחרי סרטים כמו ״שרקיה״ ו״שקופים״, הגעתי קצת קצר סבלנות לסרט ישראלי נוסף שמביט במבט מודאג על חיי הבדואים בנגב. וכך, ישבתי לי מולו ומניתי את פגמיו: אני לא אוהב את הצילום שלו, אני לא מתחבר לגיבורותיו, ואני מזהה יותר מדי אלמנטים מהקולנוע הישראלי הפולקלוריסטי שנמצאים בו: הסיום מזכיר לי את ״חתונה מאוחרת״, הפתיחה מזכירה לי את ״באבא ג׳ון״, האמצע מזכיר לי את ״למלא את החלל״. כמו שלושת אלה, גם ״סופת חול״ יהפוך בשבוע הבא (כך אני חוזה) לזוכה פרס אופיר לסרט הטוב ביותר. בדרכו אל הפרס (ובאופן יוצא דופן, מבלי שעבר דרך אף פסטיבל ישראלי) ״סופת חול״ אכן יצר ענני אבק באופן שבו הוא שעט מפסטיבל לפסטיבל והפך לאחד הסרטים הישראליים הכי מעוטרי שבחים של השנה הזאת. ברחובות תל אביב מלחשים שנטפליקס רכשה אותו להפצה כמעט-כלל עולמית בעבור הסכום האגדי וחסר התקדים לסרט ישראלי של 650 אלף דולר, המצטרפים ל-150 אלף הדולר ששילם המפיץ הצרפתי ואל הלא-יודע-כמה-עשרות אלפי דולרים ששילם המפיץ האמריקאי ואתם מגיעים לחישוב ששבברוטו – לפני עמלות סוכנים וכן הלאה – ״סופת חול״ כיסה את תקציב ההפקה הלא-גדול שלו עוד לפני ליל הבכורה. זו הצלחה.
סצינת הפתיחה של הסרט, מתברר, קריטית להמשכו. לילה (למיס עמאר), סטודנטית באוניברסיטה, נוהגת בטנדר כשאביה לצידה. הסיטואציה קלה לזיהוי: לילה היא הבת-של-אבא, הבכורה מבין ארבע בנות והבת המועדפת. האב מלמד את בתו לנהוג, למרות שזה בוודאי לא נהוג בחברה הבדואית, כדרכן של חברות פטריארכליות שמרניות, והוא מקפיד להחליף איתה מקומות ולחזור לכסא הנהג לפני כניסתם לישוב בו הם גרים, שלא יראו. בדרך בודקת לילה בטלפון שלה כמה היא קיבלה במבחן ומגלה שהציון הוא 63. וכאן מגיע רגע קטן אבל רב משמעות: לילה מביטה באבא שלה במין חיוך קטן שיודע שלא מנה מה היא תעשה, הוא עדיין יאהב אותה, אבל הוא עונה לה עם מבט חדש בעיניים, מבט חמור, קפדן ומאוכזב. הוא מאפשר לבת שלו להיות נערה מודרנית – ללמוד, לנהוג – והיא חוזרת עם 63. כאן מתחיל הקרע בין לילה ובין אביה (היתאם עומרי מ״בית לחם״), והעובדה שהוא לימד אותה לנהוג תהפוך לנקודה משמעותית בקרע שעוד רגע יגיע. לילה ממשיכה לא להבין את אביה. כשהיא מתאהבת בבחור בדואי משבט אחר היא משוכנעת שאבא שלה יבין אותה ויתמוך בה. אבל האב כבר לא מחייך. פניו חמורות והוא מכריז על נישואיה הקרובים של לילה עם אחד הגברים בשבט, אותו היא מעולם לא פגשה. האבא לוחץ בחוזקה על דוושת המעצור בחייה של בתו ומנסה לקחת עליהם פיקוד. האב מייצג דמות שעושה רק מה שהיא צריכה, חייבת. הבת מייצגת דמות שעושה רק מה שהיא רוצה. המתח הזה בין ״צריך״ ו״רוצה״, כשהוא נמצא בחברה שנקרעת בין שמרנות ומודרניות, בין הורים וילדיהם, הוא זה שמזין את הסרט. הקונפליקט הדרמטי הגדול של הגיבוה יהיה בבחירה שלה בין מה שהיא ״חייבת״ ובין מה שהיא ״רוצה״.
״סופת חול״ – שלצערי אין בו סופת חול, אבל יש בו סופת רגשות – הוא סרט שבו הדמויות דינמיות והמצלמה עוקבת אחריהן באנרגיה רבה. יש כוריאוגרפיה מעניינת למיזנסצינה, שמחפה על דלות הקומפוזיציה ועיצוב התאורה (בעידן הצילום הדיגיטלי, התאורה היא הדבר הראשון שנעלם בסרט דל תקציב). זקצר מצליחה להימנע מלהפוך את ״סופת חול״ לסרט מחאה, או לסרט מצוקה, או לסרט אקטואלי על בעיית הבדואים מול הממשל הישראלי (אין ישראלים בסרט, זה כמו סרט שמתרחש בארץ אחרת, בעידן אחר). והיא בונה את סרטה כמלודרמה משפחתית, שבמרכזה בת שקולטת שזו אמא שלה שכל הזמן נאמנה לה ורואה אותה, ולא אביה, שמאכזב אותה. האם (בגילומה של רובא בלאל-עספור, בוגרת ״עטאש״) כל הזמן מסתובבת עם מבט נבון, היא יודעת מה עומד לקרות והיא זו שתנסה להגן על הבת שלה. בתמורה הבת תצא להגנתה, במחיר קורבן אישי. הסרט מלא רגעים קטנים וסמליים, כמו הרגע בפתיחת הסרט שבו הבת והאם מחליפות ביניהן בגדים (הגלבייה של האם נקרעת) – זה גם אירוע דרמטי (כך מוצאת האם את הטלפון של הבת ומגלה על סיפור האהבה הסודי שלה), אבל גם מציג רגע של בגרות וחילופי תפקידים בין השתיים.
ההכרעה הדרמטית הסופית נמצאת בידי הבת, ויהיה עליי לבטא כאן את התפעלותי מסוף הסרט מבלי להסגיר אותו לטובת אלה שטרם ראו. זקצר מעמידה את הגיבורה שלה בצומת דרכים. היא מביאה אותה לגשר שבו יהיה עליה להכריע לאיזה כיוון היא נעה – קדימה או אחורה. ובעיקר, את מי היא שמה בראש סדר העדיפויות שלה: את עצמה, או את משפחתה. הבחירה שלה מרתקת ומלאת עוצמה דרמטית, וגם ראויה לדיון, האם היא פסימית או אופטימית. מה שבטוח, הפריים האחרון והכה נוגע ללב של הסרט – שמעביר את העלילה את בנות הדור הבא – מציג את הגיבורות הנשיות של הסיפור הזה מאחורי סורגים, ככלואות בכלא סמלי.
לא ראיתי את הסרט אז לא אתייחס לביקורת אבל לכתוב וברצינות "ברחובות תל אביב מלחשים שנטפליקס רכשה אותו להפצה כמעט-כלל עולמית בעבור הסכום האגדי וחסר התקדים לסרט ישראלי של 650 אלף דולר, המצטרפים ל-150 אלף הדולר ששילם המפיץ הצרפתי ואל הלא-יודע-כמה-עשרות אלפי דולרים ששילם המפיץ האמריקאי"??? נטפליקס היא חברה אמריקאית והיא שילמה לפי השמועה, שאתה מפיץ ולא שום אחרים, את הסכום הזה מבלי לקבל את זכויות ההפצה בארה"ב ובצרפת??? יש לך מושג קלוש בהפצה? לא חושב שמעבר לביקורת יש לך אחריות לאילו שמועות אתה נותן נותן כתף ןלאלו אתה אמור לגחות בלעג?אם אתה לא בקי במחירים אז תתעניין קצת אצל מביני דבר לפני שאתה מפרסם שטויות! ובלי לדעת בכמה מדובר אבל בידיעה מוחלטת שהמפיק הישראלי היה היה מוכן לקבל 10% מהסכום שאתה נוקב בו שזה מכסימום הכוח שלו בסרט שלא היה בשום פסטיבל משמעותי ושלא זכה בשום פרס ולו שולי, אגלה לך סוד.אם הסרט היה נמכר בסכומים קרובים רחוק/דומים רחוק לסכומים שאתה נוקב בהם, שום שמוןעה לא הייתה מתגלגלת לה בשום במקום משום שאפחד שפוי לא היה מחפש שיעוטו עליו (ממש כמו בפיס אבל יותר ממשי בדרישה) כל מיני כאלה שנתנו יד חצי מתנדבת להפקת הסרט וידרשו את חלקם כי אפחד לא אוהב לשלם על מה שכבר שילם ולא חשוב מאלו טעמים. אתה הבנת תזה ברוך?
יאיר! תודה רבה לך על הרשימה הזו!
הלכתי לסרט לפני כשבוע וחצי, מתוך ציפיה וסקרנות בעקבות ההצלחה בעולם והתאכזבתי קשות
הזדהיתי מאוד עם כמה שכתבת.. לא אהבתי את העלילה, הקצב, הדמויות, הצילום הקופצני, וגם אני ישבתי ומניתי חסרונות …
ומהמקום (המתוסכל , השלילי) הזה (ואיך "כולם" מהללים ?) – הרשימה הזו נתנה לי עוד פרספקטיבה, שמאפשרת הבנה ופרשנות חדשה, על התסריט, הדיאלוגים, התפתחויות הדמויות והסצנה הסופית, ומאפשרת לי להעריך את מה שיש בו.
תודה. שנה טובה!
אהבתי את הסרט וגם את הביקורת. אכן סרט שמצליח להימנע מקלישאת "הממשל הישראלי שוב חובט בבדואים". רק הערה קטנה – רשמת בביקורת ש"אין ישראלים בסרט". הבדואים בישראל הם ישראלים לכל דבר. יש לכתוב שאין יהודים בסרט, דבר בולט שלדעתי הוא בהחלט לטובתו.
אני מצאתי אותו די פשטני.ליילה התלבטה בינה לבין המשפחה,ובסוף נכנעה ובחרה במשפחה,מה זהו,סוף.מה עמוק פה?
לגמרי סרט שרוקד, בזהירות ובמעודנות, לפעמים מוגזמת באיטיותה,
על ה 3.2-3.8 כוכבים, סרט מעניין ומהחיים.
ושאפו ליוצרת עילית זקצר (השם המשפחה האשכנזי של השנה), על אי החשש מהלראות את הגוונים היותר פרימיטיביים שיש- לחלקים בחברה הבדואית ומוסלמית.
חלקים. ולא רוע, אני מדגיש. אבל חברה פטריאכלית בה זכותה ובחירה של אישה,
באים במקומות אחרונים,
לא תמיד אבל כן כשזה בא בהתנגשות עם רצון אב המשפחה.
כבר סרט חשוב, בזה בלבד. באומץ הזה להציג אמת פשוטה זו.
אומנותית- הנשים פה במשחק חזק. העלילה דלה אבל גם מעניינת מספיק. הייתי מוסיף פיתולי עלילה ודיאלוגים בין הדמויות המעניינות.
בימוי נהדר לתסריט שטיפה מתקמצן עלינו.
סרט טוב. אבל שגם רחוק מלהדהים ולהישאר בזיכרון לחודשים קדימה. אולי ה"טוב לשנה" שקיבל ב"אופיר" היה מוגזם, אומנותית נטו.
בלינק הבא אעדכן, עם הזמן (ממש בקרוב) מהם לטעמי כל הסרטים הטובים של 2016 מישראל. זוכה ראוי אבל "הההה"טוב לשנה חייב להיות סוחף, עשיר ומעז יותר.