02 אוקטובר 2016 | 07:10 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

מתנה לראש השנה: שני קטעים מתוך ״ההגדה של לילסדה״, ספרו של שמי זרחין

0178_hahagada-shel-lelasede_13_2

לפני כמה שבועות יצא לאור הספר ״ההגדה של לילסדה״ מאת שמי זרחין, יצירה היברידית שהיא כל מיני דברים תחת כריכה אחת. בפשטות, זהו התסריט המלא של ״לילסדה״, סרטו הראשון של זרחין, שיוצא לאור שנה אחרי חגיגות יום ההולדת העשרים. אבל זרחין ועורכי הפרוזה של כתר (עינת ניב ועודד וולקשטיין) הגו פורמט מעניין: זה תסריט מוער ומבואר. הוא לא רק מכיל סצינות שירדו מהסרט הסופי, הוא גם מכיל קטעים מיומניו של זרחין במהלך ההפקה, כהערות שוליים המוסיפים מידע כמעט לכל סצינה. התומאה היא יצירה ספרותית-קולנועית מבדרת מאוד שבה יוצר מנהל ויכוח ופולמוס עם היצירה של עצמו.

כדי לערבב את העסק עוד יותר, נוספו לספר כמה טקסטים נוספים, כולל שני סיפורים קצרים מאת זרחין (האחרון שבהם עוסק בפרמיירה, ובמפגש הפסגה הבלתי נמנע בין אמו ובין גילה אלמגור), ושלושה טקסטים הגותיים יותר, המנתחים את התסריט ואת הסרט, מאת וולקשטיין, תום שובל ופרי עטי. וכך, ספר שהוא חציו מקצועי לקולנוענים, וחציו יצירה ספרותית המיועדת גם לאנשים שלא רגילים לקרוא תסריטים. זרחין יצר מעין דף גמרא קולנועי. דף התסריט במרכז, ההערות מסביב (אברהם הפנר עשה מעשה דומה/שונה בספרו ״אברהם הפנר: ספר המפורש״, גם הוא בהוצאת כתר). אחד הדברים שהספר הזה עוסק בו לא מעט הוא הפרוזה של התסריט. האם תסריט יכול להיות כתוב בשפה ספרותית? זה דיון שאני מנהל לא מעט עם תלמידיי וזה ויכוח שזרחין מקיים עם עצמו ועם עמיתיו להפקה. הם אומרים לו ״לא״, אבל הספר הזה מוכיח את ההפך.

ויש כאן גם עניין נוסף. אחד הספרים המפורסמים שיצאו באנגלית על עשייה קולנועית הוא ספרו של סידני לומט, ״עושים סרטים״. בגלל שלומט היה חתום על לא מעט סרטים מצוינים, עם תסריטי מופת והופעות ענק, הספר שלו – שהיה משהו שבין ממואר לבין ספר עצות לקולנוענים – הפך למעין כיתת אמן כתובה שעזרה ללא מעט סטודנטים לקולנוע להתמודד עם עבודה שדורשת שיתוף פעולה, פשרות, מניפולציות ועקשנות. ״ההגדה של לילסדה״ מצליח לעשות את זה גם. גם כאן, זה משהו שנראה לרגעים כמו ממואר (הפקה של סרט, מול חששות היוצר; צילומים בתקופה של פיגועים, ועם רצח רבין רגע לפני הפרמיירה), אבל גם דיון על האופן שבו עושים סרטים, ובייחוד את סרט הביכורים שלך מול אנשי צוות הרבה יותר מנוסים ממך, שאומרים לך לא אחת שאתה טועה או שאתה מבקש משהו שהוא בלתי אפשרי. ואז מה עושים? המתח שבין הסצינות שעל הנייר, והוויכוחים סביבן – בין הבמאי ובין שותפיו, ובינו ובין עצמו – הופכים את ״ההגדה של לילסדה״ לתיאור מרתק של תהליך היצירה, של סרט שבסופו של דבר זכה להצלחה והזניק קריירה מרשימה.

ולכבוד החג, ביקשתי מזרחין ומאנשי כתר להעניק לקוראיי ״סינמסקופ״ שני קטעים מתוך הספר. הקטע הראשון, הוא סיפור קצר, מעין הקדמה, מאת זרחין. הקטע השני הוא עשר הסצינות הראשונות של התסריט, כולל ההערות. כולל המפגש הראשון של זרחין עם גילה אלמגור, עם צירוף מקרים שאף עורך תסריט לא היה מרשה להכניס. חג שמח ושנה טובה מ״סינמסקופ״. וקריאה נעימה.

קטע ראשון, סיפור קצר:

 

קטע שני:

עשר סצינות ראשונות מתוך התסריט המבואר והמוער של ״לילסדה״.

 

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “מתנה לראש השנה: שני קטעים מתוך ״ההגדה של לילסדה״, ספרו של שמי זרחין”

  1. מתן 4 אוקטובר 2016 ב - 19:52 קישור ישיר

    “ספר יוצא לאור, סרט יוצא לחושך”. זה יפה.

  2. איתן 4 אוקטובר 2016 ב - 20:57 קישור ישיר

    עד כמה שאני אוהב את “לילסדה”, יש משהו בהערות כאן שקולע בול לחסרון העיקרי שלו בעיניי:

    יש ב”מסוכנת” סצינה אחת בה מבקש נתן דטנר (הבמאי) מגילה אלמגור (השחקנית) לשיר. “פה זה לא ברודווי”, אומרת לו גילה. אני זוכר שבעודי צופה בסצינה הזו בקולנוע (כן, אני הייתי אחד מהבודדים שהלכו לקולנוע לראות את הסרט הזה בזמן אמת), פרצתי בצחוק למשמע הרפליקה הספיציפית הזו. כי “מסוכנת” הוא סרט גדול מהחיים בכל הקשור לצילום ולמחשבה הקולנועית שלו. ובמידה מסוימת, גם “לילסדה” היה כזה. הסיבה שהוא עבד כל כך טוב היא מערכות היחסים הכל כך אנושיות ומדויקות (והשליטה האבסולוטית של שמי זרחין בכל כך הרבה דמויות מבלי לאבד אותי). זה נראה ונשמע ומרגיש כל כך אוטנתי ומציאותי. אבל זרחין מחפש כל הזמן את הנקודה הפנטסטית, התבלין הקסום של הקולנוע שמוסיף טעם לחיים האמיתיים. ב”לילסדה” זה היה זר הפרחים (וגם הוא מודה היום שזה היה מבוצע לא טוב. אני אומר שזה היה מיותר בכלל), ובעיקר הלוקיישן. גם אני זוכר את עצמי, ממש כמו הדיונים המופיעים כאן לפני שהסרט בכלל יצא לצילומים, חושב: איפה בישראל יש בכלל מקום כזה? איפה זה מתרחש בכלל? יש כאן דיסוננס בין כל הדברים הכל כך פשוטים ואמיתיים שמתרחשים בין האנשים האלו, לבין המקום הכל כך לא מכאן, מקום שקיים רק באופרות סבון אמריקאיות.
    טבריה אכן חיכתה לסרט אחר, והיא היתה הסט של סרט נפלא שנקרא “אביבה אהובתי” (ושל “העולם מצחיק”, שאהבתי פחות). הסיפורים של אביבה היו הדמיון, והסט היה אמיתי. זרחין המשיך לחפש את התבלין הפנטסטי בסיפורים שלו. לטעמי, רק ב”מילים הטובות” הוא הגיע לשילוב המושלם של דמיון ומציאות, וזו אחת הסיבות שאני חושב שהסרט האחרון שלו הוא גם הכי טוב שלו.

  3. שי 5 אוקטובר 2016 ב - 21:25 קישור ישיר

    תודה על הקטעים, אבל מה עם פרסי אצבע הזהב?


השאירו תגובה