27 אוקטובר 2016 | 15:53 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״לעבור את הקיר״, ביקורת

נועה קולר ועוז זהבי ב״לעבור את הקיר״ של רמה בורשטיין

נועה קולר ועוז זהבי ב״לעבור את הקיר״ של רמה בורשטיין

(למרות שאין כאן ספוילרים, נדמה לי, כרגיל, שעדיף לקרוא את הביקורת אחרי הצפייה בסרט. הסרט, אגב, מומלץ מאוד-מאוד). 

האינסטינקט הראשון בבואנו לנתח את ״לעבור את הקיר״, סרטה השני של רמה בורשטיין (״למלא את החלל״), הוא לנסות לחפש את המימדים התיאולוגיים שבו. זו נטייתי, בייחוד אחרי ההתפעמות שלי מסרט הביכורים שלה, שהיה כל כולו רוחניות מצולמת. זו נטייתי, גם כי בורשטיין מגיעה מעולם של תורה ואמונה, ואני משוכנע שלא מעט אלמנטים בסרטה מבוססים על רעיונות שמגיעים מספריהם של חכמי ישראל. מפתה, למשל, להשוות בין סיפורה של מיכל, גיבורת ״לעבור את הקיר״, ובין חוני המעגל, התנא מימי בית שני שסיפור מפורסם עליו בגמרא במסכת תענית מספר על כך שהוא צייר סביבו מעגל ונשבע שלא לצאת ממנו עד שהקדוש ברוך הוא ייענה לתפילותיו ויוריד גשם. כל חכמי התקופה יצאו נגדו, אבל הוא היה בשלו. וכך גם מיכל, גיבירת ״לעבור את הקיר״. בגיל 32 היא כבר רוצה להתחתן. לא, בעצם, זה לא זה: היא רוצה למצוא אהבה. אהבה אמיתית, חד פעמית, סופית, מוחלטת. היא בעלת תשובה, אבל כשזה מגיע לחתונה היא לא רוצה רק את התואר, היא רוצה את סיפור האגדה. אז היא עושה מעשה חוני המעגל: היא מסמנת בעיגול תאריך על לוח השנה – נר שמיני של חנוכה – ומחכה לנס שלה. היא מזמינה אולם, קונה שמלה, ובטוחה באמונה שלמה שאם היא תרצה את זה מספיק חזק הרי שהקדוש ברוך הוא ייתן לה נס ויביא לה חתן בזמן. וכמו חוני, גם היא מקבלת תוכחות מרבני הדור. וכמו חוני, גם היא נרדמת ומקיצה שוב ושוב. אולי כי אני יודע שבורשטיין היא חסידת ברסלב, אני צופה ב״לעבור את הקיר״ ומחפש משהו מסיפוריו ולימודיו של רבי נחמן מברסלב בו. למשל, האם השם האניגמטי ״לעבור את הקיר״ הוא רמיזה למשפט הבא מהספר ״שיחות הר״ן״: ״ואִם (הלב) אֵינוֹ מַרְגִּישׁ, צָרִיךְ לְהַכּוֹת הָראשׁ בְּקִיר״. מיכל רוצה להתעורר – היא רוצה למצוא אהבה, אבל היא גם מחפשת את האמונה האמיתית. היא שואפת להיות מרוכזת, כמו לוחמת קראטה שבאבחת מכה אחת יכולה לשבור לבנים. אבל היא גם מנסה ״להכות את הראש בקיר״, כדי שהלב שלה יתחיל להרגיש משהו. ורבי נחמן מוסיף ומחדד: ״הַיְנוּ, לְהַכּוֹת הָראשׁ בְּקִירוֹת לְבָבוֹ״. כלומר, לא לדפוק את הראש בקיר הממשי, אלא בקירות הלב. לדפוק את הראש בקירות הלב, נדמה לי, זה בדיוק מה שמיכל עושה.

אבל אני מתאפק מעיונים תיאולוגיים, כי הדבר הכי מעניין ב״לעבור את הקיר״ הוא הדיון הז׳אנרי בו. זה סרט עם תסריט שיש בו הברקה, רעיון מקורי ונפלא שעושה להטוטים עם חוקי הז׳אנר של הקומדיה הרומנטית. יש כאן רעיון כה נפלא, שמאז שראיתי את הסרט לראשונה (ואז רצתי לראות אותו שוב, מרוב הנאה), אני די משוכנע שמפיקים אמריקאיים צריכים לקנות את זכויות הרימייק של הסרט הזה, כי הרעיון העלילתי שבו יעבוד בארצות הברית לא פחות טוב מאשר ירושלים. מה ההברקה של בורשטיין (שזכתה, בצדק, בפרס אופיר על התסריט)? דמיינו את אגתה כריסטי כותבת קומדיה רומנטית. מרגע שבורשטיין גרמה לגיבורה שלה לקבל את ההחלטה המטורפת שהיא מתחתנת בתאריך הנקוב מבלי שיש לה חתן, יש לנו מהלך כפול הלקוח מסרטי המתח והבלש. הראשון, הספירה לאחור. יש דדליין שיוצר מתח. האם מיכל תצליח, או האם – כפי שרבים מנסים לשכנע אותה – היא תרים ידיים ותבין שהעולם לא עובד ככה, ושהכרזת האמונה הגדולה שלה היא במידה רבה גם הכרזת כפירה? היא באה בדרישות כלפי הקב״ה? למה מי היא, החצופה הזאת? השני, מצעד החשודים. מרגע שהסיפור מתחיל, מיכל לא שוקטת על שמריה אלא מנסה לעשות את ההשתדלות שלה ויוצאת לסדרה ארוכה של דייטים עם שידוכים פוטנציאליים. וזה מתחיל להיראות כמו חקירה של הרקול פוארו: האם אחד מהאנשים האלה שהיא פוגשת ומתחקרת ומתשאלת יתגלה בסופו של דבר כ״האחד״? ממש כמו ספר בלשי, בורשטיין שותלת לנו בדרך מיני הטעיות (האמריקאים קוראים לזה ״רד הרינג״, שזה שם מצוין כי זה נשמע כמו מאכל משולחן השבת), שיסיטו את תשומת ליבנו מהחשוד העיקרי.

״לעבור את קיר״ גם דורש מאיתנו לבחון את מידת האמונה שלנו. לא, לא את האמונה באלוהים, אלא אמונה בז׳אנר. האם אנחנו עדיין מאמינים בקומדיה הרומנטית? לקומדיה הרומנטית יש חוקים סדורים וידועים מראש, ואנחנו באים לקומדיות רומנטיות כדי לקבל את מה שהז׳אנר הזה מבטיח לנו. אבל ״לעבור את הקיר״ מאתגר את הציפיות שלנו, ומשאיר לנו מרחב לבחון את עצמנו: האם אנחנו מאמינים שמיכל תקבל את הנס שלה או לא? ויותר מהותי מזה: האם אנחנו בכלל רוצים שהנס שלה יתממש? זה הרגע שבו הסרט מתפקד כמו תא וידוי פרטי לכל אחד מהצופים: האם אנחנו עדיין מאמינים ברומנטיקה. וזו, ככל הנראה, הסיבה לכך שכל כך התמוגגתי מ״לעבור את הקיר״ – כי הוא מזכיר, בלי גרם ציניות – למה אנחנו אוהבים קומדיות רומנטיות וגם למה הן נכחדו. אחת לכמה שנים נקרא מאמר שיבכה את העובדה שכבר לא עושים כיום קומדיות רומנטיות כמו פעם. והנה, בורשטיין יוצרת קומדיה כמעט קלאסית. אז למה אין יותר קומדיות רומנטיות? פשוט כי אין יותר רומנטיקה. בעידן שבו הסרטים מייצגים את רוח התקופה, תקופה שבה הסקס בא לפני הנישואים, החיזור נע בין האגרסיבי לפגלמטי ושיעור הגירושין נמצא בשיא, איך אפשר בכלל לעשות קומדיה רומנטית שכל המהות שלה היא החיפוש אחר אהבת אמת אחת ויחידה. הקומדיות הרומנטיות הקלאסיות פרטו על לבבותינו כי מלכתחילה היה בהם משהו דתי ושמרני: המון תלאות בדרך אל החתונה, אבל כל התלאות הם מבחנים שיהדקו את הקשר הסופי, מתוך הבנה שחתונה זה לתמיד. מרגע שזה ניטל מהחברה שלנו, הדרך היחידה להתרפק על רומנטיקה של פעם היא רק בסרטים תקופתיים. וזה בדיוק מה שבורשטיין עושה זה הסרט השני: היא מביימת סרט המתרחש עולם עכשווי, אבל שמתנהג כמו סרט תקופתי.

נלך צעד אחד קדימה: זו לא סתם קומדיה רומנטית, אלא קומדית סקרובול של ממש, עם גיבורה דעתנית שמאתגרת את כושר ההזדהות שלנו. נועה קולר (שזכתה בפרס אופיר) מושלמת בתפקיד הראשי בתור דמות בעלת מרקם לא אחיד, שמצליחה להיות גם מעוררת אמפתיה וגם בלתי נסבלת לפעמים באותה סצינה. בורשטיין כתבה דמות שנעה בחדות בין קצוות: מצד אחד, עוצמה אדירה, נחישות, בטחון, חוצפה, קטר רכבת ששועט קדימה ללא מעצורים; ומצד שני, היא כל רגע נמצאת על סף עילפון, ערפול חושים, לבטים ומצוקה מצמיתה. לעיתים נדמה שהיא האויב הגדול ביותר של עצמה. תראו מה קורה לה: היא קורית תגר על אלוהים, מזמינה אותו לדו-קרב ושיעלה ויבוא ויזמן לה נס בדמות חתן ראוי עד נר שמיני של חנוכה. הקב״ה, בתמורה, מסדר לה לא נס אחד אלא לפחות שמונה: סדרה של מחזרים, וכולם עם הצעות נישואים בפיהם. אבל היא מצליחה לחבל בכולם, בזה אחר זה.

יש עוד סיבה בגללה אני מייחל לרימייק לסרט, כזה שאולי יעשה קצת סדר בתחילת הסרט. אני לא יודע אם ככה הוא נכתב או ככה הוא נערך, אבל בורשטיין בחרה לעשות סרט קראוד-פליזר נטול כל אקספוזיציה. זו אסטרטגיה שגרתית בסרטי ארט האוס, בהם כלום לא נמסר לצופים וכל צריך להשתמע מההתרחשויות, אבל בסרט מיינסטרימי זה סתם מבלבל. אם אכתוב לכם כסינופסיס על הסרט שמיכל חזרה בתשובה לפני 12 שנה, למורת רוחה של אמה שנשארה חילונית, והיא עובדת כמפעילת פינת ליטוף ניידת להפעלות בימי הולדת, הרי שכל המידע הזה מתחוור לנו באופן עקלתוני במהלך 30-40 הדקות הראשונות של הסרט. הכל מובן לבסוף, הרקע והדמות ומעשיה, אבל כשהמידע נמסר שלא על פי הסדר, זה יוצר תחושת בלבול שיכולה גם להרחיק את הצופים. אני מודה שאחרי ההתלהבות שלי מהצילום הזוהר של אסף סודרי ב״למלא את החלל״, הצאכזבתי מהמראה הפלבאי של ״לעבור את הקיר״. אני יכול להבין את בורשטיין: כמו הגיבורה שלה, היא רצתה לשמור שהסרט הזה יהיה ״ככה, פשוט״, כנראה גם לשמור על פשטות בהפקה, לא רק במראה. וגם אם הבנתי, זה לא הקטין את הצער שלי בכך שהסרט הזה נראה פחות טוב, ולעיתים בנאלי. אבל למרות ההחלטות האלה שבלבלו אותי בצפייה ראשונה, ״לעבור את הקיר״ נותר אחד הסרטים המענגים, המהנים והמבריקים שראיתי באחרונה, בכל שפה.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״לעבור את הקיר״, ביקורת”

  1. דורון (אחר) 27 אוקטובר 2016 ב - 16:25 קישור ישיר

    פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שאני מסכים עם כמעט כל מילה בביקורת שלך 🙂

  2. איתן 28 אוקטובר 2016 ב - 0:23 קישור ישיר

    אני לא מסכים איתך. אני חושב שהדבר המעניין ביותר ב”לעבור את הקיר” הוא האלמנט האמוני שבו. בלעדיו, זו קומדיה רומנטית פושרת עד מאוד. הרימייק האמריקאי, אם וכאשר יגיע, יהיה דומה לכל קומדיה רומנטית עבשה שבה משחקות ג’ניפר לופז/ קייט הדסון, מכיוון שלא תהיה לו את הקומה הנוספת – אלמנט האמונה. ההברקה של התסריט כאן היא התוספת היהודית המיוחדת.

    וזו גם חולשה שלו. כי הקומדיה הרומנטית עצמה לא עומדת לבד כאן, כי למצוא אהבה אמיתית בתוך חודש זה כמעט בלתי אפשרי, במיוחד בתוך עולם שמרני שכזה כמו העולם שבו פועלות גיבורות הסרט. אולי יש כאן רצון למצוא את הניצוץ של ההתאהבות, אבל אהבה והיכרות עמוקה כמעט בלתי אפשרי למצוא בסד הזמן הלוחץ.
    אז כן, יש ב”לעבור את הקיר” הברקה, ויש בו דברים יפים מאוד, אבל בסופו של דבר, יצאתי ממנו קצת מסויג (גם כי לא אהבתי את מה שהשחקנית הראשית עשתה).
    אני גם מאוד סקפטי מסיכויי הסרט בקופות, גם בגלל שהוא נמצא בסנדוויץ’ של הפצות ישראליות: “הלהקה האחרונה בלבנון” ו”ישמח חתני” שורפים את המסכים, ו”סופת חול” עדיין כאן (באולמות הקטנים יותר), ובשבוע הבא מגיע “אבינו” הנפלא (שמקבל דחיפה שיווקית משמעותית עכשיו). “לעבור את הקיר” יכול להיכשל כמו ש”שבוע ויום” לא כל כך הלך,ולא בגלל שהוא סרט לא טוב, אלא יותר בגלל שיש קצת יותר מדי סרטים ישראלים עכשיו על המסכים.

  3. חי אפיק 29 אוקטובר 2016 ב - 18:43 קישור ישיר

    נראה לי שלעבור את הקיר זה משל שמיוחס לבעשט על אמונה, אם אדם מאמין שאין לפניו קיר אז הוא יכול פשוט לעבור דרכו. דומה למשל הכפית במטריקס.. וזה שונה משיטת ברסלב שבו ודאי שיש קיר רק צריך לנגוח בו חזק… ונדמה לי שרמה חסידת בעלז …

  4. אביגיל 30 אוקטובר 2016 ב - 23:17 קישור ישיר

    האם ידוע לך למה סרטים ישראלים לא מוקרנים בארץ עם כתוביות לאנגלית? והרי ברור שהן ישנן… ואם יש יוצאי דופן היכן הם?


השאירו תגובה