״בלוז לחופש הגדול״. צילום: יוסי צבקר

פודקאסט הקולנוע השבועי של סינמסקופ ברדיו הקצה: שיחה עם רנן שור על הכתיבה, הבימוי וההצלחה של ״בלוז לחופש הגדול״ ב-1987 ועל העותק החדש והמשוחזר. אורח: גיל תורן, שעיצב מחדש את פסקול הסרט. להאזנה או להורדה לחצו על הנגן, או כאן

״בלוז לחופש הגדול״, סרט הביכורים הארוך של רנן שור מ-1987, מוקרן בשבועיים האחרונים מחדש בסינמטקים, בעותק דיגיטלי חדש ומשוחזר ומשופץ למשעי. ראיתי את העותק החדש בסינמטק תל אביב ביום שישי האחרון ודי נדהמתי ממנו: הסרט קם לתחייה ויש סומק בלחייו. ראיתי את ״בלוז״ עשרות פעמים מאז צאתו ב-1987 וזכרתי אותו כסרט נוגע ללב, אבל דהוי מכל צבע ומרוט עד כדי טשטוש. הסיבה לכך, מתברר שהיא שהסרט צולם ב-16 מ״מ (שיטת שנות השמונים להפקות דלות תקציב, את ציוד הצילום לקח שור ממחסני מחלקת הקולנוע של בית צבי, שהוא ניהל באותה תקופה). הבלואו-אפ ל-35 מ״מ מרח את הצבעים כמו גם העובדה שעותקי הסרט להפצה, שוכפלו מעותקים-של-עותקים, ולא מהנגאטיב המקורי. עכשיו, אחרי שצבר ניסיון עם שיחזורי עותקי הפילם של ״בירושלים״ של דוד פרלוב ו״לאט יותר״ של אברהם הפנר, אותם שיפץ במסגרת פרויקטים להנצחה ומחווה של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, לקח שור גם את סרטו למסע קרצוף ושחזור: לא רק של התמונה, שחזרו אליה תבעיה, התאורה מורגשת והחדות נוכחת, אלא גם בניה מחדש של פסקול, בסרט שהיה במקור במונו. וההפתעה שלי אכן היתה גדולה: הסרט, שבשנים האחרונות הרגשתי שאני צופה בו מבעד לחלון מלוכלך, פתאום קם לחיים, פתאום הרגיש קרוב. זה מפתיע (ואולי בעצם בכלל לא) איך דברים כאלה משפיעים על חוויית הצפייה, על הקרבה שמרגישים לסרט, האינטימיות שנוצרת עם הדמויות.

יש לי סנטימנטים ל״בלוז לחופש הגדול״ מרגע צאתו. ב-1987 הייתי בדיוק קהל היעד שלו: הייתי בן 19, חייל, וראיתי אותו באפטר בצבא, לבוש מדים, בבית קולנוע בחיפה. והוא ריגש אותי. הבנתי את גיבוריו, והזדהיתי עם הרגישות הרומנטית שלהם – בייחוד מוסי ומרגו, המוזיקאי והקולנוען. הייתי גם בדיוק בגיל של שחקניו: שלוש שנים אחר כך פגשתי את יואב צפיר כבן כיתתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. זה היה מבחינתי אחד הסרטים הישראליים היחידים שאהבתי בזמן אמת בשנות השמונים (או שבכלל ראיתי), והוא היה לי מעין ״מועדון ארוחת הבוקר״ המקומי: סרט על חבורה שבעיניי הצעירות נראו לי כמורדים, ובעיניי המוגרות אני מבין שהם – כמו רבים מאיתנו – פשוט ניסו להתנגד לרגע, כחלק מתהליך הגדילה – ולפני שהם עצמם הופכים להיות חלק בלתי מורד מהממסד.

בשיחה שלנו, מספר שור סיפור מרתק שמציג את השוני שעוברים היוצרים והצופים במרחק הזמן מהסרט. כשהוא יצר את הסרט (יחד עם התסריטאי דורון נשר, שגם כתב את השירים בכמעט-מיוזיקל הזה) שור חשב על בני דורו, ילדי מלחמת ההתשה, בוגרי מחזור 1970, השנה שבה מתרחשת עלילת הסרט, ימי מכתב השמיניסטים. הוא הזדהה עם המורדים, עם החוצפנים. לימים הוא יהפוך לממסד עצמו, לשומר הסף, למייסד ולמנהל של בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. ואז, יום אחד, רגע לפני שמתחיל טקס הסיום של בית הספר, הוא מקבל הודעה שאחת מבוגרות בית הספר התאבדה. ובאותו רגע הוא מבין שהוא הפך משחר סגל (בסרט) לעדנה פלידל, שגילמה את מנהלת בית הספר. סצינה שהוא ונשר כתבו, על הדילמה האם לבשר או לא לבשר על מותו של חבר לפני טקס הסיום, סצינה שנכתבה כביקורת כנגד ממסד אטום ומנהלת שהנערים לא מבינים, הפכה לרגע אמיתי מהחיים שלו, שבו הוא צריך לנהוג כמוה.

הקדשנו זמן בשיחה גם לעיצוב המחודש של פסקול הסרט, בראשות גיל תורן והצוות שלו בדי.בי. שור ותורן מספרים שתהליך השחזור הזה (שמגיע אחרי השחזורים של ״שלושה ימים וילד״ ו״אוונטי פופולו״) גרם ללא מעט מפיקים ובמאים משנות השמונים להתקשר אליהם כדי לברר איך עושים את זה. יש לא מעט סרטים משנות השבעים והשמונים, שהופצו בעותקים דהויים ובמונו, שראויים להיגאל ולהיראות מחדש. בגלל ש״בלוז לחופש הגדול״ הוא סרט תקופתי (המתרחש בקיץ 1970) הוא גם לא מאוד התיישן. יש בו נאיביות, אבל יש בו גם מודעות עצמית לנאיביות שלו.

הערב (יום חמישי) יוקרן הסרט בסינמטק הרצליה, בליווי שיחה עם רנן שור, רפי קדישזון (מלחין הסרט, שיצר נעימת נושא נוגעת ללב שמעניקה לסרט לא מעט מהרגש שלו) ויואב צפיר. חפשו הקרנות נוספות של הסרט בסינמטקים בימים הקרובים.

ציוץ