20 נובמבר 2009 | 10:00 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

"פעילות על טבעית", הביקורת


פורסם ב”פנאי פלוס”, 18.11.2009


מפלצת של בית
איך הפך “פעילות על טבעית” מסרט זול שאף אחד לא רוצה, לסרט הכי מדובר והכי מצליח של השנה? התשובה: סטיבן ספילברג


אם החמצתם את כותרות העיתונים בעמודי הבידור באמריקה בחודשים האחרונים, הנה תקצירן: אורן פלי, מעצב משחקי מחשב בן 38 שלפני 20 שנה עזב את ישראל לטובת אמריקה, לקח מצלמה, שני שחקנים, ובהשקעה עצמית של בין 11 ל-15 אלף דולר (תלוי בדיווח) צילם בביתו סרט אימה קטן ופשוט העוסק בזוג שחושש שרוח רפאים או שד מתנהל בביתו בלילות והוא מנסה לתעד אותו במצלמתו הביתית. שנתיים הסתובב פלי עם הסרט בפסטיבלי אימה קטנים ברחבי אמריקה והתקשה למצוא מפיץ. עד שאיכשהו הגיע הסרט לידיו של סטיבן ספילברג. ספילברג ראה את הסרט בביתו, נבהל עד שורשי זקנו וכשדלת בבית נטרקה באופן מסתורי במהלך הצפייה הוא התחיל לחשוש שהסרט עצמו רדוף רוחות והחזיר אותו למשרד ארוז בשקית זבל. אבל זה  הביא לכך שבתיווכו חברת פרמאונט רכשה את הסרט להפצה (בעשרות אלפי דולרים בודדים), ושספילברג יציע לפלי סצינת סיום חלופית. מכאן התחיל מהלך שיווקי שלם שהתמקד פחות בסרט ויותר בקהל הצופה בו, וברצון של סוג מסוים של קהל שיפחידו אותו (וגם שיאיימו עליו שיפחידו אותו) ועל ידי שימוש מבריק למדי באינטרנט ובטוויטר כדי לייצר לא רק ציפייה לסרט אלא דרישה פעילה להקרנתו ברחבי אמריקה, הפך “פעילות על טבעית” לסרט הכי מדובר של אוקטובר, שהניב – באופן הדרגתי, ולא בבום אחד כנהוג בהוליווד – מאה מיליוני דולרים בהכנסות. סיפור מדהים, לא? סיפור סינדרלה קלאסי: ישראלי בהוליווד ושובר קופות ענק במחיר טלוויזיית פלזמה משוכללת.


אבל רגע קטנטן של פרופורציות, ואם תרצו – מעט ציניות: מה הסיפור הנ”ל מלמד אותנו? בהחלט, שכל אחד יכול להצליח בהוליווד, בלי קשר לכמות הכסף או לרקע שלו. מסכים. אבל לכל מי שמפנטז שסרט שעלה 10,000 דולר יכניס מאה מיליון, צריך להוסיף ולהדגיש את שלב הביניים: אתם צריכים את סטיבן ספילברג לצידכם. אין להיט בלעדיו. ספילברג הוא דימוי בלבד כאן כמובן. ההישג הגדול של “פעילות על טבעית” הוא לא הצלחתו, אלא העובדה שסרט קטן כזה הצליח להגיע לידיו של ספילברג, והוא היה המבערים שהעיפו את הסרט הזה אל מחוץ לאטמוספירה, באמצעות קמפיין שיווק ערמומי ואפקטיבי מאוד (ולא מאוד יקר, אגב). אבל צריך לזכור שיש לא מעט סרטי אימה קטנטנים ועצמאיים וזולים שמסתובבים בין לא מעט פסטיבלים בעולם, ואף אחד מהם לא הגיע להישגים של “פעילות על טבעית”.


כל הנ”ל לא בא לגמד את הישגי “פעילות על טבעית”, אלא רק להבהיר שבעולם ההפצה עדיין שולטת הגווארדיה ההוליוודית הישנה. ואכן, כדי לצאת עם סרט ביד, מספיק גג 15,000 דולר. אבל כדי לצאת עם מאה מיליון דולר ביד? צריך את ספילברג ואת האולפנים שלו.


אבל בחזרה לסרט: מה יש ב”פעילות על טבעית” שגרם לספילברג להצטמרר ממנו, ובהמשך ללא מעט צופים לרוץ אליו אליו ולצרוח באולם, למרות שאין בו (כמעט) אפקטים, ושום מוזיקה, ושום כוכבים? התשובה נורא פשוטה: באופן משונה, מנוגד לכל הגיון מקובע, הסרט הזה עובד. הוא לא עובד כאמנות, הוא לא עובד כקולנוע, הוא עובד כי הוא הצליח לפצח משהו נורא מדויק בקשר לחוויית הצפייה שלנו. מבחינת העלילה והמשחק והמקוריות אפשר לבקר את הסרט מכאן ועד מחרתיים. זה נראה כמו “מגרש השדים” כפי שבוצע על ידי אנשי סדנת המשחק על שם “פרויקט המכשפה מבלייר”. השחקנית הראשית חביבה, אבל השחקן שמגלם את בן זוגה נורא מעצבן ומייצר את אחת הדמויות הכי פחות אמפתיות שנראו. וכל עניין האינטימיות בין הזוג הזה נראה לא אמין, כמעט סטודנטיאלי (לא הבנתי האם העובדה שהאשה מקפידה לישון עם חזיה מתחת לגופיה שלה היא איפיון מתוחכם של הדמות ורתיעתה מבן זוגה, או סתם פקשוש של שחקנית/במאי). אבל לא לשם כך אנחנו צופים בסרט. מבחינה אסתטית-חווייתית, “פעילות על טבעית” לא מגיע מעולם הקולנוע אלא מעולם הריאליטי. אנחנו צופים, לכאורה, בקלטות “אמיתיות” שנמצאו בבית “אמיתי” של זוג “אמיתי”, ואנחנו צופים בתיעוד של כעשרים לילות בהם הזוג הציב מצלמה בחדרו בניסיון ללכוד עדויות לקיומה של פעילות על טבעית. זה נעים כמו צפייה בקלטת אבטחה, בטלוויזיה במעגל סגור. אנחנו בוהים בחדר חשוך, בזוג ישן. בוהים, ובוהים, ובוהים. אבל יש דבר אחד: אנחנו יודעים שנכנסנו לסרט אימה. ואנחנו יודעים שמשהו אמור לקרות. אז הבהייה הזאת, שיש לה פוטנציאל להיות נורא משעממת, הופכת לציפייה מתוחה, מורטת עצבים. זה כמעט ההפך המוחלט מחוויית סרטי האימה של ימינו, בהם חיתוכים מהירים, אלימות בוטה ומוזיקה רועשת ופתאומית יוצרים את ההקפצות. ב”פעילות על טבעית” – שמשהו בצפייה בו הזכיר לי את “החוש השישי” (בעיקר התחושה שלמרות שהסרט הזה מבוים רע, הוא אפקטיבי להפליא) – המתח נבנה מהשקט, מהריכוז שלנו בפריים, ובידיעה שמשהו מתישהו איכשהו אמור להבהיל אותו. ובמצב מתוח כזה, כל סריטה על הפילם וקרשקוש במערכת ההגברה יביא להבהלה. ויש עוד עניין: כשהיא לא סטטית על חצובהף מצלמת מה קורה בחדר השינה של הזוג הישן, המצלמה ב”פעילות” היא כמו אקדח שלוף שנכנסת ראשונה לחדרים האפלים (גם כי בזכות הפנס בראשה, היא מתפקדת כמקור אור), ולפיכך באופן משתמע, באופן חווייתי, אנחנו הצופים מתפקדים כמעין מגן אנושי בין הגיבורים ובין הדבר הזה שהם חוששים למצוא. אפילו אני, צופה מיומן וציניקן, שיודע שב-10,000 דולר אי אפשר לייצר אפקטים משמעותיים, או הפחדות משמעותיות, הפניתי מבט ועצמתי עיניים כשהגיבור מכניס את המצלמה ראשונה לתוך עליית הגג, לראות האם משהו מסתתר שם (אני מניח שבאולם מלא צופים זה היה נגמר בצרחות). זה מהרגעים האלה שאתה יודע שעוהדים עליך, ובאופן הכי זול, אבל באותה נשימה אתה קולט איזו עוצמה סוגסטיבית אדירה יש לקולנוע, דווקא כשהוא משתמש באמצעים הכי מינימליים.


אז זה בעצם ההישג האמיתי של “פעילות על טבעית”. שבאמצעים הכי ביתיים, פשוטים, זולים, הוא הזכיר למיליוני צופים מה יש בצפייה החברתית בסרטים – באולם חשוך מול קהל גדול – שצפייה ביתית לעולם לא תצליח לשחזר. כשמאה איש מתוחים יחד, זה כבר לא באמת משנה מה מוקרן על המסך, זה המתח שמזין את עצמו, יוצר פידבק שמעצים את החווייה, עד בוא הפורקן, שמביא לאנחת רווחה. בדומה לכניסה לבית רדוף רוחות בלונה פארק. זו אטרקצית ירידים, כזו שקל לבטל אותה מבחינת איכות/אמנות, אבל אי אפשר להתעלם מהטלטלות (גם אם הזולות) שהיא מספקת. בסופו של דבר, יוצאים מהלונה פארק הזה די מרוצים.


נ.ב:


זה בוודאי לא יותר מצירוף מקרים, אבל אורן פלי הוא הקולנוען השלישי ממוצא ישראלי שספילברג מטפח. קדמו לו האנימטור גיל קינן, שקיבל מספילברג ומרוברט זמקיס את ההזדמנות לביים את סרט האנימציה “מפלצת של בית” (גרסת הילדים ל”פעילות על טבעית”?), ורוד לוריא שספילברג הפיק לו את “המבצר האחרון”. וזה בלי שסופרים את שלל השחקנים הישראליים שעבדו אצל ספילברג ב”רשימת שינדלר” וב”מינכן”.


“פעילות על טבעית”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

10 תגובות ל - “"פעילות על טבעית", הביקורת”

  1. יוני 20 נובמבר 2009 ב - 14:57 קישור ישיר

    נהוג לחשוב שאפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן ואפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן אלא שהדבר הזה “פעילות על טבעית” מצליח להוכיח בעזרת תרגילי שיווק משתנים ודינמיים, שאפשר ואפשר לעבוד על כל האנשים וכל הזמן. עצה לכל אלה שעומדים להתפתות, אל תתפתו. אל תתנו למכונת השיווק האגרסיבית שטוחנת לכם תראש ושמבלי דעת גם יאיר שותף לה בהפצת סיפוורי אלף לילה ולילה על ספילברג המבוהל (הוא פשוט השתעמם והפסיק לראות באמצע) ואל תתנו למכונה הזאת להכנס לתוך הכיס שלכם. לא מדובר בסרט או בקולנוע, בטריק או ברעיון מקורי, בהברקה או בפיענוח קוד, זה לא מפחיד ומטעמים ברורים גם לא יכול להפחיד , אין פה שום דבר מקורי (ברחבי היו טיוב תוכלו למצוא אלפי דברים שהם טובים ומקוריים עשרות מונים) ואין בדבר הזה שום ערך שהוא יותר מהערך שתיעדתם לעצמכם איזה שהוא אירוע סתמי בביתכם או כזה שראיתם אצל חברים שתיעדו את יום ההולדתם של בנם הקטן. למען האמת מדובר בתופעה מפחידה שבתום הצפיה בה מצאתי עצמי אוהד את שלטון האייטולות באיראן שעושה מאמץ עילאי וראוי לשבח לחסום בגופו את הטיטמום התרבותי שהאמפריאליזים האמרקאי שוטף בו את מוחם של אנשים ברחבי העולם בכוח שיווק תוקפני. ואם בכ”ז אתם סקרנים משום שכבר הכניסו אתכם למצב סקרני שאתם חייבים לראות במה מדובר, אז עזבו אתכם מבית קולנוע. הסרט חופשי ברשת, תורידו כדי לספק סקרנות רק אל תוציאו על זה כסף. אגב. במקרה שכאן. צפיה בדבר הזה ברשת היא הנכונה לו הרבה יותר מאשר לצפות בו על המסך. זה דבר שנוצר ברשת, מבוסס על הרשת ורק כאן ומתוך הכרות איך הרשת פועלת תוכלו אולי להבין (לא קשה) איך בעצם הכל קרה.

  2. עמיצי 20 נובמבר 2009 ב - 23:09 קישור ישיר

    דווקא פרוייקט המכשפה מבלייר היה סרט מעניין ולאו דווקא בגלל שהוא היה מפחיד (כי הוא יותר מעין צ’יזבט בפורמט של סרט).
    מה שהיה מעניין בו זה שהשחקנים נראו, נשמעו והתנהגו כמו אמריקניים אמיתיים ולא כמו שחקני קולנוע. בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה מחוץ לדוקומנטריים שראיתי דבר כזה וזה בכמה דקות ממוקדות מוטט לי את כל האשלייה שכוכבי קולנוע אמריקניים מוכרים לנו לגבי “אמריקה”.

  3. עידן אלתרמן 20 נובמבר 2009 ב - 23:09 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט היום. הלכתי לבד, כי ככה אני אוהב לראות סרטי אימה, למרות שבפוסטר היה כתוב “אל תלכו לסרט הזה לבד”! אז שילמתי על כרטיס זוגי כי לא היה לי נעים לאכזב את הוגה הסלוגן.

    (אין ספויילרים) הסרט מעניין בעיקר כתרגיל קולנועי, ולמעשה ההברקה הגדולה בו היא הסצנות של המצלמה הסטטית על החצובה שמתעדת את מעבר הזמן כשהם ישנים. מבחינתי, אלו היו הסצנות היחידות שהיו בהן בימוי מקורי והברקות שלא ראינו קודם בז’אנר סרטי האימה. כל שאר הסרט, כלומר, הדיאלוגים וההתנהלות בין שני הגיבורים, היה די מעייף . אבל שוב, ההברקה של הסרט היא הסצנות האלה שמתעדות (ומקצינות) את הרעשים המוזרים ששומעים בלילה. אני, אגב, רדוף מהמקרר החדש שלי שמשמיע רעשים מוזרים בלילה. למישהו יש מצלמה וחצובה להשאיל לי?

  4. נעם 21 נובמבר 2009 ב - 2:37 קישור ישיר

    הסרט היה טוב, עלילה לעניין
    כל פעם קטע מותח יותר
    ביאס אותי דבר אחד
    ששלמתי כסף על סרט שהתקציב בו היה ממש נמוך
    ולא היו אפקטים מיוחדים ..
    מקווה שהסרט ב2012 יהיה מושקע יותר .. 

  5. שירה 21 נובמבר 2009 ב - 22:10 קישור ישיר

    לדעתי דווקא הקטע הכאילו שולי וכולה “פספוס” קטן עם החזיה (ששיגע אותי כששמתי לב אליו) מסכם את כל מה שהרגשתי כלפי הסרט – כאילו-לא-משתדל אבל משתדל הרבההה יותר מדי ורחוק מלהשרות תחושה של “מציאות”.

  6. מושיקו 22 נובמבר 2009 ב - 14:19 קישור ישיר

    לנעם – התרחק כמו מחנקן נוזלי מ- 2012!!! ויפה שנה אחת קודם…

  7. נוי 24 פברואר 2010 ב - 23:50 קישור ישיר

    זה סרט אמתית..בחורה נוצריה ובחור יהודי..רוחות רפאים לא עשו לבחור יהודי כי הוא הגנהה ואלוקים שומר ליהודים..ולא שומר לנוצרים כי אלוקים לא נוצרים…

  8. ספיר 24 פברואר 2010 ב - 23:53 קישור ישיר

    היי כולם..אתם צריכים לשמור שבת כי תודה לאלוקים שומר עלינו יהודים…

  9. די ליהודים גזעניים 22 מאי 2010 ב - 16:59 קישור ישיר

    דיי כבר יא גזענים.
    נוצרים הם יותר טובים מיהודים.

  10. Jeanne Haisley 4 פברואר 2011 ב - 4:07 קישור ישיר

    Its like you read my mind! You seem to know so much about this, like you wrote the book in it or something. I think that you can do with a few pics to drive the message home a little bit, but other than that, this is excellent blog. A fantastic read. I will certainly be back.


השאירו תגובה