"השעון", ביקורת
את הרולד לויד תפגשו במוזיאון ב-14:45
אני מאזכר את "השעון" של כריסטיאן מרקליי כל כך הרבה פעמים שנראה לי שכבר אפשר לקרוא לי "השעון הדובר". זה התחיל ב-14.9.2011, כשנתקלתי בו לראשונה. הוא היה להיט גדול בישראל כבר לפני שבע שנים, אבל הוא היה צריך להגיע לתל אביב כדי להפוך לסנסציה. 240,000 כבר צפו ב"השעון" במוזיאון תל אביב, והצגתו הוארכה שם עד ל-30.6. ביום חמישי הקרוב (10.5) שוב יישאר המוזיאון פתוח כל הלילה כדי לאפשר צפייה של כל 24 השעות (כניסה חינם מ-21:00 בערב), אבל אני ממליץ לכם לא לעמוד בתור אלא להגיע באחד הימים הרגילים של המוזיאון ולמצוא שעה שבה האולם ריק.
לפני ההקרנה המרתונית הקודמת, בסוף אפריל, כתבתי על "השעון" בקצרה ל"כלכליסט":
האירוע הקולנועי הכי מרשים בארץ לא מתרחש בבתי הקולנוע אלא במוזיאון תל אביב: הקרנת עבודת הווידיאו עצומת המימדים, “השעון", של האמן והמוזיקאי כריסטיאן מרקליי, זוכה הפרס הראשון בביאנלה לאמנות בוונציה (עבודה שכבר עשתה סנסציה, ויצרה תורים ארוכים אל תוך הלילה, כשהוצגה בארץ לראשונה ב-2011 במוזיאון ישראל, ובהמשך השנה הזו תוצג בטייט מודרן בלונדון). מרקליי ערך אלפי סצינות מסרטים, חלקם מוכרים מאוד וחלקם נידחים, שבכולם מופיע שעון (או מישהו שאומר מה השעה). ואז הוא סידר את כל הסצינות לפי סדר כרונולוגי, דקה אחרי דקה, ליצירה שנמשכת 24 שעות ומסונכרנת לשעה המקומית. במילים אחרות: מרקליי פשוט בנה שעון ענק. בפשטות העניין, כשתיכנסו לגלרייה שבה מוקרנת העבודה תדעו מה השעה ברגע זה.
אבל ליצירה הזאת יש גם אפקט מצטבר, מדיטטיבי משהו. אפשר לשבת מולה 20 דקות או שעתיים (ואפשר לעשות משחקים כמו מי מצליח לשבת מולה ברציפות הכי הרבה זמן), אפשר להיכנס ולחזור בשעות שונות ולראות איך שעות שונות במהלך היממה זוכות לייצוג קולנועי (שעות הלילה מאיימות וקודרות הרבה יותר משעות הצהריים). מרקליי לא סתם גיבב סצינות רנדומליות זו לזו, אלא בעריכה קפדנית ומלוטשת הוא הצליח לברוא מיני-סצינות חדשות הבנויות מסרטים שלא קשורים זה לזה. ברגעים הטובים הסרטים מתחילים לשוחח זה עם זה, סצינה מסרט אחד מתחברת יפה לסצינה מסרט אחר, ומתחילים להיווצר התחלות של סיפורים חדש. קצת כמו רימיקס קולנועי.
אין לי מושג אם השעון מתוך "ראסטי ג'יימס" מופיע ב"השעון" או מתי
כשאנשים מתלוננים על כך שיש סרטים ארוכים מדי, אני מנסה להסביר שלפעמים האורך הוא חלק מהעניין. לפעמים היצירה מאתגרת את צופיה ומבקשת מהם את סבלנותם. לא 90 דקות דחוסות של סיפור, סיפוק מהיר ולעבור הלאה, אלא כמה שעות של מחשבה ותשומת לב. וזו גרסת הקצה של זה: יצירה בת 24 שעות שבוודאי אין שום דרך לצפות בה ברצף. הזמן של הצופים באולם הופך להיות לחלק מהותי בעבודה לא פחות מההבנה שלקולנוע עצמו יש עניין עצום בזמן, בחלוף הזמן, בתקתוק מחוגי השעון, בספירות לאחור. מרקליי חושף את העובדה שלאנשי קולנוע, ולמדיום עצמו, יש איזושהי אובססיה בקשר לזמן ושעונים והשעה.
מבחינתי, אחרי כל המבט המעמיק במדיום הקולנועי שפורק לגורמיו – כל מי שעוסק בקולנוע ובעריכה יתמוגג כאן, וגם ירצה לראות איך התמודד האמן עם דקות שאין להם ייצוג קולנועי – האטרקציה הגדולה ביותר ב"השעון" היא תיעוד כפייתיות היוצר. לא משנה כמה אסיסטנטים היו לו, עצם הפרויקט לצאת וללקט אלפי סצינות, ולחפש בכל סרט רגע עם שעון (מי היה מאמין שיש כל כך הרבה) ואז להצמיד אותם אחד לאחד ברצף הוא תיעוד של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית בקנה מידה אפי. ככל שהזמן מול היצירה חולף, המוח נודד מהסרט עצמו, אל מנגנוני העריכה, אל תחושת הזמן שמתחיל להאט ולבסוף אל האמן עצמו שחושף בפנינו את האופן שבו הוא בוחן ומודד את העולם. דומני שאחרי שצופים בה, יהיה קשה לשוב ולראות סרטים מבלי שגם אנחנו נתחיל לפרק אותם לגורמים ולתייק כל סצינה במגירה.
וזה גם חידון טריוויה עצום מימדים. כמה סרטים אתם מצליחים לזהות שם?
אפשר לצפות ב"השעון" בשעות הפתיחה הרגילות של המוזיאון, וזה בהחלט מספיק. אבל עבור המהדרים, שרוצים לדעת מה קורה גם באמצע הלילה ומוקדם בבוקר, המוזיאון מקיים כמה הקרנות רצופות של כל 24 השעות בערבים שבהם המוזיאון יהיה פתוח כל הלילה. בדקו באתר מוזיאון תל אביב.
=======================
אם אתם מתעצלים לדלג ללינק מ-2011, הנה תיאור של רגע אחד מתוך "השעון" שאולי יגרה לכם את בלוטות הסינפיליה, ועל האופן שבו מרקליי עורך סרט שמקיים "יקקום קולנועי", בו כל הגיבורים מהסרטים מתנהלים במקביל, בעריכה צולבת. כולם ממהרים להגיע באותה שעה לאותו מקום וירטואלי:
אם אתם מכירים את הסרטים, זה גם מסדר לכם את העלילות שלהם מבחינה כרונולוגית, פתאום אלמנט הזמן והשעה בסרטים נראה חשוב. כך, למשל, פתאום שמתי לב שהספינר של גאף ודקארד ב"בלייד ראנר" ממריא ב-16:45 אחה"צ, למרות שנראה שזה לילה גמור (הרי לוס אנג'לס של 2019 ב"בלייד ראנר" שרויה בעלטה ובגשם תמידיים בגלל הזיהום, לכן גם סצינות הבוקר חשוכות). ודקה אחר כך: גארי קופר ואודרי הפבורן ממהרים לרכבת ב"אהבה אחר הצהריים" של בילי וויילדר. ובאותה שעה בניו יורק, סטיב מרטין יושב בישיבה אינסופית כשהוא לחוץ להגיע בזמן לשדה התעופה כדי לתפוס טיסה הביתה לשיקגו לחגים ב"תקועים בדרך" של ג'ון יוז. מרקליי ועורכיו מצליחים להצליב מבטים בין הדמויות בסרטים השונים, כאילו כולם מנהלים בין עצמם שיחה אילמת של הבנה, כולם לחוצים להגיע לאנשהו, אצל כולם הזמן הוא אישו, והשעון הזה מתקתק בלי סוף.
