הסרט הכי טוב בארץ בכלל לא מוקרן בבתי הקולנוע
אלא במוזיאון ישראל בירושלים.
קוראים לו "השעון" ויצר אותו אמן הווידיאו בהווה והדי.ג'יי בעבר, כריסטיאן מרקליי. לפני שנה הוא הוצג בביאנלה בוונציה, שם זכה בפרס הראשי, ועד אמצע אוקטובר הוא מוקרן באולם חשוך במוזיאון ישראל, בהקרנת HD מקסימה, כשהקהל יושב על ספות. והסרט הזה פשוט אדיר.
מרקליי הלך וקיבץ את כל קטעי הסרטים ביקום כנראה שבהם מופיע שעון, או שמישהו בסרט מציין מה השעה. לכאורה, תגידו, מה הביג דיל. בשביל זה צריך מוזיאון? יש לנו חמישה מונטאז'ים כאלה ביום ביו-טיוב. העולם מלא עורכי וידיאו עם זכרון צילומי ששולפים לך קישורים מפתיעים. אבל מרקליי שובר את השיאים. ראשית, כי הסרטון שלו לא נמשך חמש דקות, כמו סרטוני המונטאז' הנפוצים ביו-טיוב אלא 24 שעות. ושנית: כי הוא לקח את כל השעונים שהוא מצא בסרטים וסידר אותם לפי הסדר ואז הלך וסנכרן את הסרט לזמן האמת. הסרט הזה מתחיל בשעה 16:00 ומסתיים למחרת באותה שעה. ואם תיכנסו לסרט ב-8:30 בבוקר, תראו קטעי סרטים המתרחשים באותה שעה בדיוק. במילים אחרות, ממש כמו שכותרת היצירה רומזת: מרקליי לא יצר סרט, הוא בנה שעון ענק.
ועדיין, מבלי שרואים את הסרט אפשר להרים גבה תמהה: זהו? מלאכת איסוף וליקוט של שעונים מסרטים? משעשע, אבל האם זו אמנות? אז קודם כל, כבר כאן, מימדי העבודה לבדה הם סוג של טירוף שרק אמן כפייתי מסוגל להתמודד איתה – ושימו לב כמה אמנים הם אנשי איסוף ומיון כפייתיים. "השעון" מכיל כ-7,000 קטעי סרטים, מישנים מאוד ועד חדשים מאוד, ומכל העולם. אבל זה לבדו לא היה מספק כדי להפוך את "השעון" ליצירה גדולה. שנונה, כן. גדול, לא. אבל אז פשוט יושבים ומתבוננים בסרט האימתני הזה ומתחוור שמרקליי ועורכיו עשו עבודה מפעימה, לא של ליקוט אלא של עריכה. עבודת חיבור הקטעים יוצרת רצף אחד עצום של התרחשויות שכאילו משוחחות ביניהם. מישהו מחייג בשעה 16:45 בסרט ישן בשחור לבן, ובאותה שעה מישהו אחר ניגש לענות לטלפון בדיוק באותה שעה בסרט חדש. החיבורים כה עדינים שאכן נוצרת תחושה של המשכיות, של יצירה ביצירה רצופה אחת ולא במונטאז' של אלפי קליפים קצרים.
אני נקלעתי להקרנת הסרט הזה במקרה בעת ביקור במוזיאון. צפיתי בערך בשעה מתוך ה-24. אתמול המוזיאון היה פתוח כל הלילה והסרט הוקרן במלואו (אני סקרן לדעת האם היו צופים באמצע הלילה). הכניסה בשעות שהמוזיאון סגור לקהל היתה בחינם. וזה יקרה שוב ב-18.9, יום ראשון, החל מ-16:00. אני תוהה האם אפשר בכלל לצפות בסרט במשך 24 שעות, והאם יש טעם. השעה שצפיתי בה עשתה חשק לעוד, אבל לכמה עוד. ואם אתם סינפילים, זה גם חתיכת שעשועון: כמה מקטעי הסרטים החולפים מולכם אתם מצליחים לזהות? ואם אתם מכירים את הסרטים, זה גם מסדר לכם את העלילות שלהם מבחינה כרונולוגית, פתאום אלמנט הזמן והשעה בסרטים נראה חשוב. כך, למשל, פתאום שמתי לב שהספינר של גאף ודקארד ב"בלייד ראנר" ממריא ב-16:45 אחה"צ, למרות שנראה שזה לילה גמור (הרי לוס אנג'לס של 2019 ב"בלייד ראנר" שרויה בעלטה ובגשם תמידיים בגלל הזיהום, לכן גם סצינות הבוקר חשוכות). ודקה אחר כך: גארי קופר ואודרי הפבורן ממהרים לרכבת ב"אהבה אחר הצהריים" של בילי וויילדר. ובאותה שעה בניו יורק, סטיב מרטין יושב בישיבה אינסופית כשהוא לחוץ להגיע בזמן לשדה התעופה כדי לתפוס טיסה הביתה לשיקגו לחגים ב"תקועים בדרך" של ג'ון יוז. מרקליי ועורכיו מצליחים להצליב מבטים בין הדמויות בסרטים השונים, כאילו כולם מנהלים בין עצמם שיחה אילמת של הבנה, כולם לחוצים להגיע לאנשהו, אצל כולם הזמן הוא אישו, והשעון הזה מתקתק בלי סוף.
אני מחכה שמרקליי ימזער את העבודה הזאת ויהיה אפשר לתלות אותה על הקיר במטבח, שעון קולנועי נצחי. אבל בינתיים, כנראה שבגלל ענייני זכויות יוצרים (רק עניין הזכויות ליצירה הזאת זה סוג של יצירה בפני עצמה) אין ל"השעון" שום קליפ זמין ביו-טיוב, למעט רגעים שאנשים צילמו בסלולרים שלהם והעלו שלא ממש עושים חסד עם החוויה.
נשמע מקסים ומסקרן. חבל שהוא לא מוקרן במקום עירוני פתוח, מול אנשים באים והולכים, או ביוטיוב – כי אכן נראה לי שזה בלתי אפשרי לצפות בו ליותר משעה קלה ברצף.
זה גארי קופר ולא קארי גרנט ב"אהבה אחר הצהריים".
אתמול בערב היה תור ארוך כדי להכנס לאולם הנאה שבו מוקרן "השעון". השיא היה כמובן בחצות. חוץ מהעשרות הרבות שישבו על הרצפה, בערך 30 איש הציצו מבעד לפתח כדי לראות איך נראה הרגע הדרמטי הזה.
==============
רוה לאבנר: וואלה.
"תקועים בדרך" של יוז הוא פשוט סרט מ-צ-ו-י-ן. אין מילים אחרות להגיד את זה.
במסווה של עוד סתם סרט הבחור פשוט מצליח להבריק.
תסלח לי יאיר, שאני מעביר את הדיון מהטוויטר שלך לפה, אבל אני קצת מאותגר טכנולוגית בעניין של טוויטר, אז:
ראיתי שהיום פינלנד בחרה את קאורסמקי החדש כנציג שלה באוסקר (מתי בארץ, אגב?). באופן אישי אני מאוד אוהב את קאורסמקי, וכמעט אין סרט שלו שאני לא אוהב (אולי רק "הוצאתי עלי חוזה" איכזב אותי קצת), אבל קשה לי לראות את הסרט שלו מגיע למועמדות. הוא כנראה יגיע לתשיעייה (החוק של "4 חודשים וגו'…" הרומני), אבל לא נראה לי שהוא יגיע לחמישיה. לא נראה לי שהאקדמיה האמריקאית יודעת איך לאכול אותו.
ולגבי הסרט האיראני – נראה לי שזה יהיה ה"ואלס עם בשיר", או לחלופין ה"סרט הלבן" של השנה. כלומר – זה יהיה הסרט שיגיע לקו הגמר כפייבוריט, הזה שכולם מהמרים עליו, אבל הוא גם יהיה הזה שיפסיד ברגע האחרון (לישראל?).
פרימה- בלוג קולנוע חדש
http://primakino.blogspot.com/
היי יאיר,
נכחתי בהקרנה הלילית (שבאופן מפתיע היה בה לא מעט קהל, כ-20 איש) ולא נותר לי אלא להסכים איתך לחלוטין.
יצירה מבריקה ומעוררת פלצות כאחד 🙂
עם זאת, רבים מידידיי נעצבו קמעה משגילו על קיומה בדיעבד, ולכן לא נותר לי אלא לשאול – האם אתה בטוח שתתקיים הקרנה לילית נוספת ב-18 לחודש? לא מצאתי זכר לכך באתר של מוזיאון ישראל.
רב תודות,
יותם.
ההקרנה הנוספת היא ב-18 באוקטובר (חול המועד סוכות), לא ב-18 בספטמבר.