"דדפול 2". dead fool

ביקורות על "ואז הגיעה טלי", "דדפול 2" ו"בית בגליל" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או כאן

כדאי שתדעו שהמשפט הראשון שנאמר ב"דדפול 2" הוא ספוילר לסוף של "לוגאן", סרט גיבורי העל המשובח מהשנה שעברה. זו פתיחה נאותה ל"דדפול 2", הסרט החדש של הדמות שאמורה להיות הכי מצחיקה מהיקום המורחב של משפחת "אקס–מן", כי היא מסגירה בחמש המילים הראשונות בסרט כל מה שדפוק בו: הוא שוב ושוב מבלבל בין בדיחות ובין גסות רוח. הוא מנסה להגביה את עצמו על ידי דריכה על גבוהים ומוצלחים ממנו. הוא מנסה לשכנע אותנו שמודעות עצמית היא עדות לכשרון. והוא לא מתקרב לקרסוליים של "לוגאן". אלה חמש מילים שמזכירות לנו את כל מה שצריך לדעת על הדמות הזאת: דושבאג עם מודעות עצמית הוא עדיין דושבאג.

אני מודה, גם "דדפול" הראשון לא עינג אותי כפי שהוא עשה לצופים רבים אחרים בעולם, שהפכו את סרט הקומיקס הזה – עם סקס, אלימות ושפה גסה – ללהיט ענק. "דדפול" היה חלק ממגמה שעבורי ייצגה איזו לאות מטרנד גיבורי העל של העשור האחרון – הרצון לשבור שגרה ולהפוך את סרטי הקומיקס ל–ובכן… קומיים יותר. "דדפול" הקצין את המגמה שבאה לידי ביטוי גם ב"שומרי הגלקסיה" וב"אנט–מן": קלות ראש. לא משנה שיש נבלים שרוצים להשמיד את העולם, לנו יש כוח–על חדש: היכולת להדחיק ולצחקק על המצב.

אך בעוד "דדפול" הראשון קיבל כמה נקודות זכות על מקוריות וחלוציות – הטון שלו, והצלחת הסרט, בהחלט יצרו שורה מהירה של חיקויים – הסרט השני פשוט מלקט את אותם חומרי גלם ומחמם אותם מחדש, עם המון מונוסודיום גלוטמט לחיזוק הטעם.

אחרי שאת הסרט הראשון ביים האלמוני טים מילר, סרט ההמשך הופקד בידיו של במאי אקשן קצת מנוסה יותר: דיוויד ליץ', השותף לבימוי "ג'ון וויק" ומי שביים לפני שנה את "פצצה אטומית", אחד מסרטי הפעולה שהכי חיבבתי ב-2017. כן, ליץ' (יחד עם הצלם הישראלי הקבוע שלו, יונתן סלע) מביים כמה סצינות אקשן חביבות. וכן, ריאן ריינולדס ושות' כתבו כמה בדיחות לא רעות. אבל באופן אלכימי המפגש בין שני היסודות האלה לא מעצים אותם, אלא דווקא מחליש. מתברר שהומור מסוגל להכניע אקשן עד כדי ביטול. אלה בדיחות של מערכון, לא של סרט.

מצד אחד, "דדפול 2" מנסה להיות מעין פארודיה על סרטי גיבורי–על. זה סרט קומיקס שצוחק על סרטי קומיקס, קצת כמו הפארודיות (spoofs) של מל ברוקס ושלישיית צוקר–צוקר–אברהמס. מצד שני, הסרט כל הזמן נכשל: ההומור העצמי גורם לנו לזלזל בצדק בכל הניסיונות של היוצרים ליצור דרמה שגם תהיה מעוררת הזדהות. כשריאן ריינולדס פונה למצלמה (פעמיים!) ומציין שחור בעלילת הסרט הוא "כתיבה גרועה", הוא לא מספר בדיחה, אלא דובר אמת. שוב ושוב "דדפול 2" מעדיף את הדאחקה הרגעית והמתנדפת על פני העלילה המקורית שמותירה רושם מתמשך ומעורר הזדהות. ובעוד סרטי סלאפסטיק מסתפקים באדם שמחליק על בננה ושובר את האף, ההומור של "דדפול 2" מבקש לשעשע אותנו עם אנשים שנופלים בהיסח הדעת למקצצת דשא ונטחנים לרסיסים. בעוד יצירות המופת של הז'אנר היו מיועדות לקהל שחולם להיות בעצמו גיבורי–על, "דדפול 2" הוא סרט שפונה לאנשים שחולמים להיות הנבלים בסרטי קומיקס. רק הם יצחקו מהעולם חסר הלב שהסרט הזה כה מתענג עליו.

===============

אפרופו נבלים: מה הקטע עם ג'וש ברולין בשנת 2018? איך הוא הצליח להיות הנבל בשני סרטים שונים של מארוול בהפרש של חודש זה מזה? גם תאנוס ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף" וגם קייבל ב"דדפול 2". איך הפקות הסרטים האלה הסכימו שככה זה יהיה? מאז התפקידים של שי אביבי ב"שבוע ויום" ו"געגוע" אני לא זוכר שחקן אחד משחק שתי דמויות כה דומות בשני רטים נפרדים וכה סמוכים זה לזה (ובעוד רגע ברולין יחזור בפעם השלישית החודש עם "סיקאריו 2"). ויותר מזה: בשני הסרטים ברולין הוא הדבר הכי טוב בסרט. בשני הסרטים הוא האיש הרציני, השקול והמחויב בין דמויות של מוקיונים שמגיע להן סטירה.

ברולין הוא גם הפאנץ'-ליין הסמוי לאחת הבדיחות החביבות שחוזרות בסרט. דדפול רואה בטלוויזיה את "ינטל" וכמובן מתרגש מאוד. את "ינטל" ביימה ברברה סטרייסנד, שגם משחקת בתפקיד הראשי. סטרייסנד היא אמו החורגת של ג'וש ברולין (היא נשואה לאביו, השחקן ג'יימס ברולין). כשדדפול תוהה איך זה שאף אחד לא שם לב לכך שהשיר "אבא, התשמע אותי" דומה ל"את רוצה לבנות איש שלג" מתוך "פרוזן", הוא מכניס גם בדיחה משפחתית פרטית שלו: אנה מ"פרוזן" היא קריסטן בל, שהיתה הקריינית בסדרה "גוסיפ גירל", בכיכובה של בלייק לייבלי, בת זוגו של ריאן ריינולדס.

ציוץ