25 מאי 2018 | 01:03 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

“דדפול 2”, ביקורת

“דדפול 2”. dead fool

ביקורות על “ואז הגיעה טלי”, “דדפול 2″ ו”בית בגליל” בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או כאן

כדאי שתדעו שהמשפט הראשון שנאמר בדדפול 2″ הוא ספוילר לסוף של לוגאן“, סרט גיבורי העל המשובח מהשנה שעברה. זו פתיחה נאותה לדדפול 2″, הסרט החדש של הדמות שאמורה להיות הכי מצחיקה מהיקום המורחב של משפחת אקסמן“, כי היא מסגירה בחמש המילים הראשונות בסרט כל מה שדפוק בו: הוא שוב ושוב מבלבל בין בדיחות ובין גסות רוח. הוא מנסה להגביה את עצמו על ידי דריכה על גבוהים ומוצלחים ממנו. הוא מנסה לשכנע אותנו שמודעות עצמית היא עדות לכשרון. והוא לא מתקרב לקרסוליים של לוגאן“. אלה חמש מילים שמזכירות לנו את כל מה שצריך לדעת על הדמות הזאת: דושבאג עם מודעות עצמית הוא עדיין דושבאג.

אני מודה, גם דדפולהראשון לא עינג אותי כפי שהוא עשה לצופים רבים אחרים בעולם, שהפכו את סרט הקומיקס הזה עם סקס, אלימות ושפה גסה ללהיט ענק. “דדפולהיה חלק ממגמה שעבורי ייצגה איזו לאות מטרנד גיבורי העל של העשור האחרון הרצון לשבור שגרה ולהפוך את סרטי הקומיקס לובכןקומיים יותר. “דדפולהקצין את המגמה שבאה לידי ביטוי גם בשומרי הגלקסיהובאנטמן“: קלות ראש. לא משנה שיש נבלים שרוצים להשמיד את העולם, לנו יש כוחעל חדש: היכולת להדחיק ולצחקק על המצב.

אך בעוד דדפולהראשון קיבל כמה נקודות זכות על מקוריות וחלוציות הטון שלו, והצלחת הסרט, בהחלט יצרו שורה מהירה של חיקויים הסרט השני פשוט מלקט את אותם חומרי גלם ומחמם אותם מחדש, עם המון מונוסודיום גלוטמט לחיזוק הטעם.

אחרי שאת הסרט הראשון ביים האלמוני טים מילר, סרט ההמשך הופקד בידיו של במאי אקשן קצת מנוסה יותר: דיוויד ליץ‘, השותף לבימוי גון וויקומי שביים לפני שנה את פצצה אטומית“, אחד מסרטי הפעולה שהכי חיבבתי ב-2017. כן, ליץ‘ (יחד עם הצלם הישראלי הקבוע שלו, יונתן סלע) מביים כמה סצינות אקשן חביבות. וכן, ריאן ריינולדס ושותכתבו כמה בדיחות לא רעות. אבל באופן אלכימי המפגש בין שני היסודות האלה לא מעצים אותם, אלא דווקא מחליש. מתברר שהומור מסוגל להכניע אקשן עד כדי ביטול. אלה בדיחות של מערכון, לא של סרט.

מצד אחד, “דדפול 2″ מנסה להיות מעין פארודיה על סרטי גיבוריעל. זה סרט קומיקס שצוחק על סרטי קומיקס, קצת כמו הפארודיות (spoofs) של מל ברוקס ושלישיית צוקרצוקראברהמס. מצד שני, הסרט כל הזמן נכשל: ההומור העצמי גורם לנו לזלזל בצדק בכל הניסיונות של היוצרים ליצור דרמה שגם תהיה מעוררת הזדהות. כשריאן ריינולדס פונה למצלמה (פעמיים!) ומציין שחור בעלילת הסרט הוא כתיבה גרועה“, הוא לא מספר בדיחה, אלא דובר אמת. שוב ושוב דדפול 2″ מעדיף את הדאחקה הרגעית והמתנדפת על פני העלילה המקורית שמותירה רושם מתמשך ומעורר הזדהות. ובעוד סרטי סלאפסטיק מסתפקים באדם שמחליק על בננה ושובר את האף, ההומור של דדפול 2″ מבקש לשעשע אותנו עם אנשים שנופלים בהיסח הדעת למקצצת דשא ונטחנים לרסיסים. בעוד יצירות המופת של הזאנר היו מיועדות לקהל שחולם להיות בעצמו גיבוריעל, “דדפול 2″ הוא סרט שפונה לאנשים שחולמים להיות הנבלים בסרטי קומיקס. רק הם יצחקו מהעולם חסר הלב שהסרט הזה כה מתענג עליו.

===============

אפרופו נבלים: מה הקטע עם ג’וש ברולין בשנת 2018? איך הוא הצליח להיות הנבל בשני סרטים שונים של מארוול בהפרש של חודש זה מזה? גם תאנוס ב”הנוקמים: מלחמת האינסוף” וגם קייבל ב”דדפול 2″. איך הפקות הסרטים האלה הסכימו שככה זה יהיה? מאז התפקידים של שי אביבי ב”שבוע ויום” ו”געגוע” אני לא זוכר שחקן אחד משחק שתי דמויות כה דומות בשני רטים נפרדים וכה סמוכים זה לזה (ובעוד רגע ברולין יחזור בפעם השלישית החודש עם “סיקאריו 2”). ויותר מזה: בשני הסרטים ברולין הוא הדבר הכי טוב בסרט. בשני הסרטים הוא האיש הרציני, השקול והמחויב בין דמויות של מוקיונים שמגיע להן סטירה.

ברולין הוא גם הפאנץ’-ליין הסמוי לאחת הבדיחות החביבות שחוזרות בסרט. דדפול רואה בטלוויזיה את “ינטל” וכמובן מתרגש מאוד. את “ינטל” ביימה ברברה סטרייסנד, שגם משחקת בתפקיד הראשי. סטרייסנד היא אמו החורגת של ג’וש ברולין (היא נשואה לאביו, השחקן ג’יימס ברולין). כשדדפול תוהה איך זה שאף אחד לא שם לב לכך שהשיר “אבא, התשמע אותי” דומה ל”את רוצה לבנות איש שלג” מתוך “פרוזן”, הוא מכניס גם בדיחה משפחתית פרטית שלו: אנה מ”פרוזן” היא קריסטן בל, שהיתה הקריינית בסדרה “גוסיפ גירל”, בכיכובה של בלייק לייבלי, בת זוגו של ריאן ריינולדס.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - ““דדפול 2”, ביקורת”

  1. כפיר רם 25 מאי 2018 ב - 1:40 קישור ישיר

    או,סוף סוף מישהו שחושב כמוני!
    לא סבלתי את דדפול הראשון, בדיוק מהסיבות שכתבת. אחרי משהו כמו רבע שעה, פרשתי. זה סרט מתועב בעיניי, ואני בוודאי לא מתכוון לראות את השני.

  2. גיא 25 מאי 2018 ב - 21:48 קישור ישיר

    יאיר, אין דבר נוררא יותר שמבקר יכול לעשות מלהגיד מה זהאומר על מי שלא חושב כמוהו על הסרט “רק אנשים מרושעים יצחקו מהעולם הזה” בולשיט

  3. ירון 12 יוני 2018 ב - 15:47 קישור ישיר

    הי, נהניתי מאוד. וגם מהראשון כמובן (מהראשון יותר).

    נכון, פה ושם בדיחות מאולצות או גסות אבל למי אכפת כל עוד זה מצחיק? ודדפול בשני סרטיו זוכר שבאנו להנות ולא מרפה מדוושת הדאחקות עד הסוף. לא מנסה לדחוף יותר מדי דראמה על חשבון הבדיחות אלא רק מה שאפשר בין לבין. עם כל כך הרבה סופר הירוז נפוחים מתחבטים ומהורהרים צריך לפחות ליצן כיתה אחד שיגחיך אותם. חורים בתסריט? למי אכפת, יש סרט סופר הירוז אחד בלי חורים בתסריט? אז לפחות שיהיה מצחיק בדרך.


השאירו תגובה