27 דצמבר 2018 | 19:13 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“מרי פופינס חוזרת”, ביקורת

“מרי פופינס חוזרת”. חובות לבנק

מכירים את החוויה הזאת, כשאתם מתלהבים ממיוזיקל בברודוויי, מקשיבים לאלבום הפסקול שלו וחולמים לראות אותו על הבמה, אבל עד שאתם מצליחים להגיע אליו חלפו שנים, וכל הצוות המקורי התחלף, ושוב התחלף, והכל נשמע דומה למה שאתם מכירים אבל גם קצת שונה, והקצב לא בדיוק יושב בול, והשחקנים דומים למקוריים, אבל הם יותר מחקים מאשר משחקים, ואתם נהנים, כי חלמתם על זה, אבל לא באמת, כי זה קצת כמו גרסת כיסוי למשהו שפעם שמעתם, ולא באמת המקור? אז ככה זה לראות את מרי פופינס חוזרת” – אין מילים רעות להגיד עליו, והוא מתוק ומרגש, והוא עשוי בכוונה טובה ומשתדל בכל כוחו להצטיין, אבל הוא פשוט לא דומה, ואפילו לא קרוב למקור. הוא מופע מחווה.

איש לא באמת חיכה או קיווה לסרט המשך למרי פופינס“. 54 שנים חלפו מאז הסרט המקורי, שהפך בצדק לאחת הקלאסיקות האהובות בתולדות הקולנוע, ואחד הסרטים הראשונים שהורים מראים לילדיהם. לפני חמש שנים דיסני הוציאו את להציל את מיסטר בנקסעם טום הנקס ואמה תומפסון, שבדיעבד נראה כמו הכשרת לבבות הקהל לקראת הניסיון לעדכן את מרי פופינס לימינו, על ידי עיבוד ספרי ההמשך של הסופרת פל טרוורס בבחינת, “אם היא כתבה ספרי המשך, למה שאנחנו לא נעשה סרטי המשך?” ובזאת, הוסרה הקדושה מהסרט, שאיש לא העז לגעת בו מאז מותו של וולט דיסני ב-1966. אם מרי פופינס חוזרתיצליח, אפשר לדמיין אותה הופכת לגיימס בונד של סרטי הילדים אחת לכמה שנים שחקנית בריטית חיננית אחרת תיכנס לנעליה.

הסרט החדש מחזיר את מרי פופינס (אמילי בלאנט), האומנת המלאכית, לחיי משפחת בנקס כעשרים שנה אחרי עלילת הסרט הקודם. אם בסרט הקודם פופינס לימדה את אב המשפחה האמיד שהתעניין רק בכסף ובבנקאות, שעליו להקדיש קצת זמן לילדיו, הרי שבסרט החדש עליה ללמד אותו דבר את מייקל בנקס שגדל והפך לאב בעצמו, אבל מוטרד מחובותיו לאותו בנק. אל מול התמימות המוחלטת של הסרט הקודם, הסרט הנוכחי, אולי ברוח התקופה, מציג עולם שיש בו רשע. הזאבים משחרים לטרף, הבנקאים ניזונים מחובות לקוחותיהם, גם אם הם עובדי הבנק בעצמם. ופופינס, הפעם בגילומה של אמילי בלאנט, מציגה צד נוקשה וקשוח יותר מאשר המתיקות הנצחית של גולי אנדרוז.

הצפייה במרי פופינס חוזרתהיא גם עדות לשיטת העבודה השונה של אולפני דיסני בימים ההם ובזמן הזה. את מרי פופינסשל 1964 תפר וולט דיסני במו ידיו, ופיקח על הפרויקט מקרוב. הוא בחר בבמאי שהיה טכנאי צילומים מיומן (רוברט סטיבנסון), איתגר את האחים רוברט וריצרד שרמן לכתוב את השירים, הוא שכנע את טרוורס להיכנע לחזון שלו, ששכתב את הדמות המקורית שלה, והוא בחר במו ידיו את גולי אנדרוז, אז עדיין שחקנית תיאטרון אנגלית אלמונית למדי. כיום, אנחנו מעדיפים סרטים שמי שאחראי להם הוא הבמאי ולא בעל האולפן. אבל מה לעשות שרוב מרשל שחתום כאן על הבימוי, הכוריאוגרפיה ועל השותפות לכתיבה הוא לא וולט דיסני. מרשל יודע להעמיד רגעים מוזיקליים יפים בסרטים כמו שיקגוואל תוך היער“, אבל הוא צריך את החומרים של בוב פוסי וסטיבן סונדהיים כדי לעשות את זה. כאן הוא מנסה להיות בעצמו היוצר העיקרי של כל הסרט, והוא פשוט לא מספיק טוב, בוודאי מול המורשת שעומדת מולו. מרק שיימן, שכתב את הפסקול ואת השירים, ועם כל החיבה לגרסת המיוזיקל שלו להיירספריי“, הוא לא האחים שרמן (ריצרד שרמן בן ה-90, קיבל קרדיט של יועץ מוזיקלי בסרט הנוכחי). התעלומה הגדולה של הסרט תישאר איך יתכן שליןמנואל מירנדה, היוצר של המילטון“, הובא להשתתף בסרט אבל לא הוזמן ממנו ולו שיר אחד. וכך, עם כל החן שבו וההנאה מהסרט, אין בו ולו שיר בלתי נשכח אחד.

אגב 1: זה בוודאי אומר משהו שגולי אנדרוז סרבה להשתתף בסרט החדש אבל הסכימה לדבב את דמותה של מפלצת תתימית באקוומן“, שעולה בסוף השבוע הזה ומתחרה במרי פופינס חוזרתעל כרטיסי הקולנוע של סוף השבוע שאחרי חג המולד.

אגב 2: יש לנו שני סרטים של כוריאוגרפים-שהפכו-לבמאים השבוע – רוב מרשל עם “מרי פופינס חוזרת” ואן פלטשר עם “גדולה מהחיים”. מרשל ופלטשר הם לא הכוריאוגרפים הראשונים שהופכים לבמאים הוליוודי. הרברט רוס (“פוטלוס“, “מגנוליות מפלדה“) עשה את זה קודם, אמיל ארדולינו זכה להצלחה קצרה בזכות ריקוד מושחתוהנזירות בלוזלפני שמת, באזבי ברקלי זכור מהקלאסיקות ההוליוודיות (“רחוב 42″).

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה