13 ינואר 2019 | 22:55 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“סגן הנשיא”, ביקורת

כריסטיאן בייל מאופר כמו ריצ’רד דרייפוס מגלם את דיק צ’ייני ב”סגן הנשיא”. of vice and men

עד לפני שלוש שנים אדם מקיי היה אחד המוקיונים בחצרו של וויל פארל, והיה חתום כתסריטאי, מפיק ובמאי על כמה מהקומדיות הגדולות והשטותיות של המילניום הנוכחי, ובראשם והרי החדשות“, “לילות טלדגהואחים חורגים“. ב2015 הוא שינה כיוון ויצר את מכונת הכסף“, על בסיס תסריט שכתב צרלס רנדולף (שנשוי למילי אביטל) – סרט שהפך למכונת אוסקרים. “מכונת הכסף“, שהפיק בראד פיט ושעסק במשבר הסאבפריים וקריסת הבורסה ב2008 ועשה זאת בפרטנות פיסקלית מפרכת, היה מועמד לחמישה אוסקרים כולל לסרט הטוב ביותר ולבימוי וזיכה את מקיי ואת רנדולף באוסקר לתסריט המעובד. יש להניח שהצלחת הסרט ההוא גרמה למקיי לשנות כיוון קולנועי: שטויות בצד, עכשיו הוא הולך להעיר את העולם. סרטו החדש, “סגן הנשיא“, הוא המשך ישיר לסרט הקודם בסגנון ובנימה, כשאת הכלכלה החליפה הפוליטיקה. זו ביוגרפיה פוליטית שמבוימת כמו פארסה ועם כמות מסחררת ומייגעת של אינפורמציה ונתונים, ועם ערבוב לא מאוד אפקטיבי בין מידע ובין דעה. וממש כמו שקרה ב”מכונת הכסף“, העובדה שהבמאי כל כך עסוק בדיאלוגים ובגאגים מאפשרת לשחקנים לגנוב את ההצגה, וכאן מי שעושה את זה שוב הוא סטיב קארל בתור דונלד ראמספלד. סם רוקוול בתור ג’ורג’ בוש הבן נותן לו פייט הגון.

זהו דיוקן של דיק צייני (בגילומו של כריסטיאן בייל, פלוס 20 קילו והמון איפור), שהיה סגן הנשיא של גורגבוש הבן בין 2001 ל2009, והיה המאסטרמיינד התככן מאחורי מלחמת עיראק השניה. הקולנוע האמריקאי אוהב לחפש את הפוליטיקאים המפיסטופליים שלהם, אלה שכרתו ברית עם השטן בעבור כוח בלתי מוגבל: ארול מוריס יצר דיוקנאות דוקומנטריים של רוברט מקנמרה ודונלד ראמספלד, ועכשיו מקיי מצרף את צ’ייני לרשימה של האנשים שגררו את אמריקה למלחמות מיותרות, מבוססות שקרים. 

אבל מקיי מגיע לחלק הזה רק בחצי השני של הסיפור, שמתחיל הרבה קודם: תחילה בצעירותו של צייני, קאובוי נטול אמביציה במערב ארהב ששורף את הזמן בשתיית אלכוהול ומשחקי קלפים. סצינת הפתיחה של הסרט, בה נתפס צייני הצעיר כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול, היא הדימוי המרכזי בו: אמריקה היא המכונית ובמשך שמונה שנים צייני היה הנהג השיכור שלה והוא ריסק אותה כהוגן.

חייו של צייני משתנים כשהוא פוגש את מי שתהיה אשתו, לין (איימי אדמס), שהופכת לליידי מקבת של הסיפור שלו ודוחפת אותו לצבור עוד ועוד כוח, השפעה ושררה. זה המקום שבו מקיי, למרות הטון הקליל של סרטו, מכוון גבוה, ובונה דמויות מקייווליאות ושייקספיריות, אבל ללא הסוף הטראגי או הפנמת החטא. סרט על יוהרה ותאוות שלטון, ללא חשבון הנפש. מקיי הוא אוליבר סטון של דור המילניאלז אמביציוזי אבל רדוד. סטון עשה סרט אחד על ניקסון וסרט אחד גורגבוש הבן ושניהם היו כבדים כמו הסלע של סיזיפוס, ועכשיו מגיע מקיי ועושה סרט על צייני, והוא מוצג כקריקטורה. צייני הוא מי שמחבר בין ניקסון ובין בוש: הוא כבר היה ראש צוות הבית הלבן ושר ההגנה בימי ניקסון ופורד וראה איך אנשים כמו הנרי קיסינגר מקבלים את תשומת ליבו של הנשיא כשהוא נותר במעגל החיצוני ואז חזר לבית הלבן כסגן הנשיא של בוש ובליבו משימה: להפוך, למעשה, לנשיא בפועל. צייני קולט את העובדה שבוש הוא אוויל שנדחף לנשיאות בעל כורחו על ידי אביו, ומיישם את הטקטיקות שלמד מממשל ניקסון, ועם דונלד ראמספלד לצידו הוא מייצר לעצמו מבצר של כוח והשפעה שבנוי על שקרים ואגנדות פרטיות, שלא קשורות במאום לטובת המדינה.

מקיי, שמיע בין השאר מעולם הסרטונים הוויראליים מהאתר “Funny Or Die” שהוא היה שותף בו, הוא סימפטום של דור. הוא לא מצליח להחזיק מחשבה אחת רצופה בראשו וכל הזמן חותך הצידה לגאגים, המחשות, ארכיונים, קריצות, פלאשבקים. העשייה הקולנועית הזאת כבר נהייתה סטנדרטית בעידן של יו-טיוב, אבל בדרך כלל היא מייצגת את נקודת המבט והחשיבה של הדמות: הדמות נזכרת במשהו, חותכים לזכרון; מפנטזת על משהו, חותכים לפנטזיה. הקהל של ימינו מצליח בדרך כלל לעקוב אחרי הרצף הזה, שהוא ההפך מקו מחשבה צלול וסדור. אבל ב”סגן הנשיא”, מקיי מקצין את זה: זו כבר לא נקודת המבט של הדמות, אלא נקודת המבט של הבמאי. הבמאי נזכר בבדיחה, עוברים אליה; הבמאי רוצה להסביר עניין כמעין הערת שוליים, חותכים אליה. זה הופך את הסרט לפעלתני מאוד, אבל גם לכזה שנדמה שלא היתה בו מחשבה צלולה אחת. כתיבה דרמטית, כך חשבתי, היא כזאת שלוקחת בליל של אירועים ודמויות ומסדרת אותם באופן סדיר וקוהרנטי, אבל מקיי זורק את הכל למעבד המזון, מערבל, קוצץ, לש ודש, ומשחרר את הדורות הבאים מעריכה, שכתוב ומחשבה סדורה. זה משעשע לפרקים, אבל זה גם מאכזב כי יש כאן בעצם מעשה להטוטנות וזריזות ידיים שנועד להסיח את דעתנו מהעובדה שחוץ מלעשות ניים דרופינג אין לו באמת הרבה מה להגיד על צ’ייני מלבד לספר לנו מה הוא עשה.

דמיינו גרסה עלילתית לסרט תיעודי של מייקל מור ככה נראה סגן הנשיא“, סרט שמעדיף את הדמגוגיה על פני הדרמטורגיה. מקיי בעצם יוצר מערכון של סאטרדיי נייט לייבאו ארץ נהדרתשנמשך שעתיים ורבע, עם המון גאגים, טריקים, קונצים, מונטאזים וקריצות לקהל בסרט שכל הזמן מודע לעצמו. דמיינו סרט עלילתי על אביגדור ליברמן עם אסי כהן בתקיד הראשי או על טראמפ עם אלק בולדווין. כזה. יש בו כמה הברקות קומיות נהדרות, וכמה רגעים ארסיים, וכמה תובנות פוליטיות שרלוונטיות למשטר טראמפ ולשקיעת הדמוקרטיה במערב. זה סרט מהנה עם שפע של מידע ותחושה של אסון בלתי נמנע. אבל באותה עת, זה גם לא יותר ממאמר פובליציסטי בצורת מצגת אודיוויזואלית. מקיי לא באמת מנסה לפענח את דמותו של צייני שלמרות מצב בריאותו הרופף, הוא עדיין חי וקיים ובוודאי מתמוגג מפולחן האישיות שהסרט הזה עושה לו אלא רק לפצח מה היו שיטותיו ההרסניות לשחיקת מוסד הנשיאות האמריקאי, לטובת צופרים לתאגידים ומיליונרים. כאילו שהוא מגלגל לעברינו עיניים ואומר, “אה, טראמפ? חובבן. זה כלום לעומת מה שצייני עשה שם בחדרי חדרים“.

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 13.1.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה