"מיסטר גלאס". זכוכית שבורה

כשיגיע הרגע לסכם את הקריירה המאוד הפכפכה של מ. נייט שאמאלאן יהיה קל להסכים שהסרט המצליח והצפורסם ביותר שלו היה "החוש השישי", אבל כבר עכשיו מסתמן קונסנזוס מוצדק שהסרט הטוב ביותר שלו היה דווקא "בלתי שביר" משנת 2000. כנראה שגם שאמאלאן מרגיש כך, כי זה הסרט שהוא חוזר אליו שוב ושוב.

לפני שנתיים יצא "ספליט", הסרט שסיים עשר שנים של כשלונות מביכים עבור שאמאלאן. "ספליט" אכן היה סרט מוצלח ומתעתע: הוא היה סרט אימה פסיכולוגי מורט עצבים, ואז פתאום הוא הפך לסרט על–טבעי, ואז ממש בסצינה האחרונה מיקם אותו שאמאלאן – בעזרת הופעת אורח של ברוס וויליס – בתוך העולם של "בלתי שביר", כסרט גיבורי-על. כעת מגיע "מיסטר גלאס", שמקבץ יחד את שלוש הדמויות מ"בלתי שביר" ו"ספליט" לסרט שסוגר את הטרילוגיה שלא ידענו שהושקה לפני 19 שנה.

"בלתי שביר" חשף בפנינו שתי דמויות. ברוס וויליס גילם את הניצול היחיד מתאונת רכבת, שבזכותה הוא גילה למעשה שהוא אדם בלתי שביר, גיבור–על בעל כוחות, שכלל לא ידע שהוא כזה. סמואל ל' ג'קסון התייצב מולו בתור הארכי–נבל שלו: מיסטר גלאס. אדם שהוא ההפך הגמור: עצמותיו כה שבריריות שכל מכה קטנה מרסקת אותו, אבל יש לו מוח מבריק, אותו הוא מנצל לטובת הרוע. בתור חובב קומיקס מושבע, מיסטר גלאס רוצה להוכיח לעולם שגיבורי–על קיימים באמת, הם רק צריכים אנשים כמוהו שיעזרו להם לממש את הפוטנציאל הפיזי שטמון בהם, למצוא בהם את הטראומה שתהפוך אותם לאנשים בעלי יכולת פיזית שנראית על–טבעית, אבל היא למעשה אפשרית בהחלט.

כעת, שלוש הדמויות האלה מאושפזות יחד בבית חולים לחולי נפש – ובגלל האיזכורים הרבים למיתולוגיה של באטמן, אפשר לדמיין את שאמאלאן יוצר כאן את הארקהאם אסיילום שלו, הגרסה שלו לבית המשוגעים של גותאם סיטי, בו כולא באטמן את אויביו. צריך לזכור ש"בלתי שביר" יצא שמונה שנים לפני שהוליווד נכנסה לקדחת סרטי גיבורי–העל שלה, כך ששמאלאן ברא למעשה עולם קומיקסי קודר שבמידה רבה ניבא את מה שהולך לקרות בקולנוע האמריקאי.

"מיסטר גלאס", לעומת שני הסרטים הקודמים, הוא סרט מבלבל ומבולבל. מצד אחד, יש בו לא מעט סצינות שבהן אנחנו נזכרים שלשאמאלאן הזה יש כישרון. יש בו הברקות תסריט, ויותר מכך רגעים מפתיעים ומוצלחים בבימוי. מצד שני, זה סרט שמתקשה להתניע. יש לו פתיחה ארוכה ומתישה שבה לא ברור לאן הוא הולך, ורק אחרי יותר משעה של סרט הסיפור האמיתי והמוצלח שבו נכנס לתמונה ושלוש הדמויות הראשיות נפגשות לעימות הסופי. וגם כאן יש לשאמאלאן יותר מדי רגעים שבהם הוא מסביר את עצמו ואת הסרט יותר מדי. הגיבור שלנו, מיסטר גלאס, כל כך אוהב חוברות קומיקס, שהוא עסוק כל הזמן להסביר לנו איך כל מה שקורה במציאות למעשה קשור במוסכמות דרמטיות של עולמות הפנטזיה, ולהוכיח לנו שחוברות קומיקס הן בעצם המציאות עצמה, זו שמוסתרת מעינינו. כיום, אחרי עשר שנות מארוול, כל הניתוחים האלה והמודעות העצמית הזאת די מובנים מאליהם.

ובכל זאת, למרות הבלאגן – והעובדה שבשעתיים ורבע הסרט הזה לחלוטין ארוך מדי – יש בו גם משהו מבריק. גם כשהוא קצת קאמפי, גם כשהוא לרגעים נראה כמו פרודיה על סרטי גיבורי–על, גם כשהוא הורס את כל מה שהיה טוב ברגעי האימה של "ספליט", עדיין יש בו מספיק רגעים מוצלחים ולחלוטין לא צפויים. ושאמאלאן, באופן מרהיב ממש, מעניק רגעי חסד לשלושת השחקנים שלו. וויליס, למשל, מופיע ברגע זה בבתי הקולנוע בארץ בשני סרטים נוספים וזניחים ("פעולת תגמול" ו"חטופות") – הוא הפך בשנים האחרונות לאלוף הזבלונים – והנה הוא שב ומזכיר לנו איזה כוכב הוא, כשהוא לא רק רץ אחרי הצ'קים. ג'קסון מפתיע בתפקיד נוגע ללב. אבל ג'יימס מקאבוי הוא ההברקה הגדולה כאן. הוא ממשיך את הדמות הפסיכוטית שגילם ב"ספליט", גבר עם 24 זהויות מפוצלות, והוא מבצע אותן באופן וירטואוזי. ואיכשהו, הסיפור על האיש שכל כך אוהב חוברות קומיקס, עד שהוא מנסה לעצב את העולם שלו כמו אחת, עדיין נשמע כמו הסיפור הכי אישי ששאמאלאן כתב.

(פורסם ב"כלכליסט", 21.1.2019)

ציוץ