24 ינואר 2006 | 12:45 ~ 34 תגובות | תגובות פייסבוק

קבלו את את הראזיסקופ ואת הפוליצרוסקופ

אוקיי, הנה יוזמה חדש של הבלוג הזה – מסוג הדברים שאפשר לנסות כרגע רק באינטרנט ולא בדפוס. אם תשתפו פעולה זו עשויה להפוך למסורת.

לעיתונאים בארץ יש את פרס סוקולוב. באמריקה: את הפוליצר. ומה יש למבקרי קולנוע? כלום. מקסימום טוקבקים שנעים בין “קשלס תעשה לי ילד” ועד “המבקרים לא מבינים כלום”. אז בואו ננסה למסד את הדבר ולנסות למצוא את ביקורות הקולנוע הכי טובות והכי רעות בעברית. הביקורת הכי טובה תזכה בסוף השנה בפרס ה”פוליצרסקופ”. הביקורת הכי רעה תזכה ב”ראזיסקופ” (לא על שם רזי ברקאי, אלא על שם פרסי הראזי, או הפטל, המחולקים לסרטים הרעים של השנה).

ב”הכי רעה” הכוונה היא לא שהביקורת קטלה את הסרט אלא שהיא היתה כתובה רע מבחינה סגנונית, אוצר מילים, דיוק בעובדות וחשיבה קולנועית ואמנותית. למשל, ביקורת שמופיע בה הצירוף “לחובבי הז’אנר” תהיה כמעט תמיד מועמדת אוטומטית לפרס הראזיסקופ.

הכי טובה? ביקורת כתובה היטב, מנומקת, שבכתיבתה הוקדשו מחשבה וכשרון. ומעל לכל, שהיא תהיה מהנה לקריאה. כן, מטקסטים אנחנו צריכים ליהנות, בין אם הם מתפרסמים בעיתון או באינטרנט. זו יכולה להיות הנאה אינטלקטואלית, או הנאה רגשית (ביקורת מרגשת או מצחיקה, אבל כזו שבה המיקוד נותר על הסרט המבוקר ולא על שנינויותיהם של הכותבים).

כמה תנאים: כשמדובר בביקורת רעה, היא צריכה להתפרסם בכלי תקשורת ממוסד. כזה שיש לו עורך המשלם כסף בעבור הפרסום. אין בעיה למצוא ביקורות רעות של ילדים בבלוגים, ולא לזו הכוונה. הרעיון הוא למצמץ בתדהמה לא רק מול המבקר/ת שכתבו דברי הבל, אלא גם מול המערכת שאיפשרה את הדבר והעלתה את הטקסט לפירסום (ועוד מוכנה לשלם על זה). לגבי ביקורות טובות, אני מתירני בהרבה. כאן אפשר בהחלט למצוא הודעות מפורטות בפורומים, בלוגים ומגזינים נידחים. אם יש מישהו שכותב היטב על קולנוע, בואו נציין אותו לשבח בין אם הוא בן 15 שכותב באתר בית הספר, או בן 51 שכותב ב”הארץ”. אגב, הפרסים אינם מוגבלים רק למבקרי קולנוע “רשמיים”. אם יוסי שריד כותב טקסט משובח על סרט, תנו לו מועמדות.

המגבלה היחידה בתחרות היא הנגישות הכללית לטקסטים. כלומר, בהחלט רצוי שהביקורות יתפרסמו און-ליין ושתשלחו אליה לינק. ביקורת המתפרסת בדפוס צריכה להיסרק ולהישלח. עוד מגבלה: מבקר לא יכול להגיש טקסט של עצמו. מהבחינה הזאת אין לי בעיה אם תעשו דילים בין-מבקרים: שלח את שלי ואשלח את שלך. אני מניח שברגע שעוד מישהו יקרא את הביקורת (בייחוד אם הוא מבקר) רמת הסינון תהיה גבוהה יותר.

אתם מוזמנים לשלוח מועמדים ע”י לינקים בתגובות לאייטמים היומיים, או במייל ישירות אלי (yraveh@www.open-it.co.il/orange).

והנה, שני הנציגים הראשונים.

לפרס ה”ראזיסקופ” אני מציע את ביקורתה של הדר טורוביץ’ על “רנט”. ביקורת שלמקראה הגבתי “אה?”. אנשים, לא לכתוב בכח על מה שאין לכם מה להגיד עליו. עורכים, אל תכריחו אותם לכתוב. זה לא משתלם לאף אחד. ועצה סגנונית גם לכתבים וגם לעורכים: את הצירוף “לחובבי הז’אנר” השאירו על רצפת חדר העריכה.

ולפרס ה”פוליצרוסקופ”, קבלו את אחת מסדרות הביקורת השנונה באינטרנט הישראלי. קומיקס הפלסטלינה הקולנועי של טופי סטולר. הבדיחה על חשבונו של וודי אלן ב”נקודת מפגש” יצאה טיפה עקומה (לפחות לטעמי), אבל השילוב בין מלאכת יד כפייתית ואהבת קולנוע משפריצה הופכת את הגיגי הפלסטלינה של סטולר לרגעי רשת שאני מחכה לקראתם.

ועכשיו תורכם. תתחילו לאסוף ולהציע. מה משובח, ומה מגוחך?

34 תגובות ל - “קבלו את את הראזיסקופ ואת הפוליצרוסקופ”

  1. בייבי בלוז 24 ינואר 2006 ב - 13:33 קישור ישיר

    פתחת פתח למלחמת עולם שלישית.

  2. ענת 24 ינואר 2006 ב - 14:08 קישור ישיר

    בעיניי, “לחובבי הז’אנר” הוא דווקא ביטוי מאוד פונקציונאלי.
    בקורות מנומקות, מעמיקות ושנונות תמיד עדיפות, אבל אני מכירה כמה וכמה מבקרים מעמיקים, מנומקים ומשעממים (לא רק בתחום הקולנוע וכמובן – לא בעל הבלוג) וכשכל מה שאני בעצם רוצה להבין זה – ללכת או לא ללכת – ביטוי כמו “לחובבי הז’אנר” אומר לי את כל מה שאני צריכה לדעת.
    בדרך כלל מבקרים מעמיקים, מנומקים ומשעממים לא אוהבים את הז’אנרים המסחריים והרדודים החביבים עלי, והבקורת תהיה קטלנית בהתאם. אבל אם הם ישחילו איזה “לחובבי הז’אנר” או “אפילו לא לחובבי הז’אנר” לבקורת – אדע כיצד להתיחס אליה.

  3. יאיר רוה 24 ינואר 2006 ב - 14:48 קישור ישיר

    רגע, רגע…
    אין כאן כוונה לפתוח מלחמה אלא לשבח כתיבה טובה כשזו מציגה את עצמה (ולא להתייחס לביקורת קולנוע רק כהמלצה תרבותית או מעין ביקורת צרכנות). ומצד שני, להראות שמבקרים יודעים לבקר גם את עצמם וגם לקבל ביקורת. יהיה מצחיק למצוא מבקר שקוטל סרט של יוצר מנוסה ומיומן ממנו אבל משתולל כשמישהו מעז לבקר אותו. זה גם תרגיל בענווה.
    ולגבי התגובה השנייה: היי, כל אחד ודעתו. אבל כאמור, הכוונה היא לא להתייחס לביקורות כאל רשימת המלצה להשקעת 35 שקלים, אלא כטקסט העומד בזכות עצמו. וטקסטים, ככל האפשר, כדאי שיהיו חפים מקלישאות ומצירופי לשון נדושים וריקים. “לחובבי הז’אנר” הוא כזה (שלא לומר צירוף גם קצת מתנשא). כותב יצירתי ברגע של השראה ימצא דרך חיננית יותר להגיד את אותו דבר (למשל: “אני שנאתי, אבל אם לכם אין שום טעם קולנועי ומושג לגבי איכות יכול להיות שלא תבחינו כמה זה איום”).

  4. רמי 24 ינואר 2006 ב - 15:44 קישור ישיר

    אני מציע את הביקורת של שניצר על “דיק וג’יין עושים את זה” (שם שכל פעם נשמע לי כמו שורה מ”מי מפחד מוירג’יניה וולף”) לפרס הראזיסקופ: http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/036/926.html

  5. יאיר רוה 24 ינואר 2006 ב - 16:39 קישור ישיר

    רצוי להוסיף נימוק. לא חובה, אבל זה עוזר לקרוא את הביקורת מבעד לעיניך. או במילים אחרות: לא חשבתי שהביקורת גרועה במיוחד. היא לא יצירת מופת, אבל לא משהו איום. מה כ”כ הקפיץ אותך בה, רמי? בעיני היא סבירה, לחובבי הז’אנר.

  6. אמיליה וורן 24 ינואר 2006 ב - 16:44 קישור ישיר

    זה נורא פשוט: מבקרי תרבות, ולא משנה אם זה קולנוע, טלוויזיה, ספרות או לא יודעת מה, נחלקים לשניים: כאלה שכותבים מאהבה וכאלה שלא. בביקורות של אלה שכותבים מאהבה ניכרים להט והתלהבות שלא מתפוגגים גם אם הביקורת לא טובה, ובביקורות של אלה שלא עוברת בעיקר תחושה שהעובדה שהם נאלצים לצפות ולקרוא בחומרים שאותם הם מבקרים מבזבזת את זמנם ולא ברור למה הם לקחו את הג’וב הזה. את החלוקה השמית תעשו בעצמכם.

  7. עופר ליברגל 24 ינואר 2006 ב - 16:55 קישור ישיר

    סיכום השנה של שניצר
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/026/039.html

    אין לי ספק שהוא כותה יפה ומבין מאוד בקולנוע, אבל מפריע לי שהוא נתפס לפרשנויות פוליטיות של סרטים וכתוצאה מכך פוסל אותם כמעט לחוליטין. ביחוד הדבר הפריע לי שהוא הגדיר את “מיליון דולר בייבי” כתסריט מיסיונרי שהותל רק הודות לבימוי ולמשחק. אני לא חושב שיש פסול במוטבים נוצרים בסרט. אני גם לא חושב שהתייחסות לנצרות ב”מיליון דלור בייבי” הייתה חיובית, אבל זה כבר משהו אחר.

  8. הפינגווין 24 ינואר 2006 ב - 17:30 קישור ישיר

    יש לי הרגשה ששניצר הולך לככב פה השנה. שלחתי ליאיר את הבחירה שלי לראזיסקופ, הביקורת של שניצר על קינג קונג.
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/020/705.html

    הנימוקים לבחירה:
    1. המבקר אינו מזהיר מפני ספוילרים ומרחיב אודות סוף הסרט. אפילו שמדובר בסצנה מוכרת שזכתה לחיקויים רבים, אין תירוץ להעדר האזהרה.
    2. המבקר מתעסק בהשוואה בין הגרסה החדשה של הסרט לבין שתי הגרסאות הקודמות, אולם כמעט ואינו מפרט על עלילת הסרט עצמו.
    3. המבקר עושה שימוש מוגזם בביטוי “סמל פאלי” ומטאפורות מיניות בכלל בביקורת לסרט על קוף ענק שזורק דינוזאורים.

  9. עופר ליברגל 24 ינואר 2006 ב - 18:20 קישור ישיר

    כמה מילים לזכות שניצר:
    הוא כותב בצורה טובה והרבה פעמים ומעלה טיעונים מעניינים. הוא לא מזלזל בקהל הקוראים שלו, למעשה כאן חלק מהבעיה: רוב הביקורות שלו יותר דומת למבוא למאמר אקדמאי מאשר לביקורות סרטים.

  10. הפינגווין 24 ינואר 2006 ב - 18:52 קישור ישיר

    באמת שלא היה מפריע לי אם שניצר היה מפריד בין ביקורות רגילות לבין ניתוחים. אני אפילו אשמח לקרוא ניתוח מעמיק של סרט שראיתי ולו בכדי לשמוע על נקודת מבט נוספת שלא חשבתי עליה.
    אבל…
    כשאנשים פותחים את העיתון/מחשב ורוצים לדעת איך הסרט לפני הצפיה בו, הם פשוט מבקשים להבין אם הסרט טוב בעיני המבקר או שעדיף לחפש משהו אחר לראות. כל הניתוחים האלה מאוד מעניינים (למרות שעם הפאליים שביניהם אני רחוק מלהסכים), אבל אני חושב שצריכה להיות הפרדה.

  11. יאיר רוה 24 ינואר 2006 ב - 20:41 קישור ישיר

    אוקיי, הנה עמדתי. מה שאני מחפש כדי להצדיע לו הוא לא “שימושיות”, כלומר לא אם הביקורת עוזרת לצופה. אני מחפש “יצירתיות”. פרשנות יוצאת דופן, כתיבה מרתקת, אהבת קולנוע. לצרכי “שימושיות” יש את טבלת המבקרים ב”עכבר העיר” וב”טיים אאוט”, שם אפשר לראות באופן ברור מי אהב מה וכמה. אבל כשמישהו יושב לכתוב טקסט היית רוצה שיהיה שם משהו מעבר לזה. כך שהטיעון של הפינגוויין “כשאנשים פותחים את העיתון/מחשב ורוצים לדעת איך הסרט לפני הצפיה בו, הם פשוט מבקשים להבין אם הסרט טוב בעיני המבקר או שעדיף לחפש משהו אחר לראות” אינו רלוונטי כאן.
    ובאשר לשניצר, אני מודה שלא כל הביקורות שלו באותה רמה (מצד שני, של מי כן? לכתוב בכל שבוע אלפי מילים די מייבש את המאגר המילולי של הרענן בכותבים), אבל יהיה לכם קשה לשכנע אותי שדווקא לו מגיע “ראזיסקופ”. אני לא אומר שלא יתכן – בסופו של דבר איכות הטקסט תיקבע ולא העובדה שגדלתי על ביקורתיו ב”חדשות” ובגללן רציתי להיות עיתונאי קולנוע – זה רק יהיה קשה יותר לשכנע אותי. אמנם נראה שדי נמאס לו מהקולנוע המסחרי, אבל הוא עדיין אחד ממבקרי הקולנוע הכי חכמים ומושחזים בארץ (מצד שני, מיכל ויניק על הכוונת).

  12. חן חן 24 ינואר 2006 ב - 21:06 קישור ישיר

    יאיר, היוזמה שלך באה בול בזמן, כי בוואלה פורסמת ביקורת שערורייתית, והפעם במדור הדי וי די:
    http://dvd.walla.co.il/?w=/217/844720
    מה מדהים פה? שלא מצוינים שמות הבמאי והשחקנים. מעולם לא ראיתי ביקורת על הסרט בלי קרדיט כלשהו, שלא לדבר על מדינה, אורך, שנה וכדומה. שיאים חדשים

  13. רמי 24 ינואר 2006 ב - 21:46 קישור ישיר

    נימוק לבחירתי בביקורת של שניצר: אם הפרס מוענק באופן שנתי, אז ברור כי לא יגיע לו הפרס, הביקורת לא עד כדי כך גרועה, אבל הייתה לי תחושה שהוא הסתבך בביקורת של עצמו, הביקורת לא מספיק קוהרנטית והוא לא הצליח להגיד שום דבר מקורי או משמעותי. חוץ מזה שאני לא מסכים איתו בעניין ג’ים קארי (את הסרט עצמו לא ראיתי) אבל לא חשוב.
    ביקורות טובות ניתן למצוא תמיד אצל אורי קליין לדעתי, מבקר שלא כ”כ מוערך ע”י הקהל הרחב. אני חושב שהוא ואתה, יאיר, הם שני המבקרים שהכי מצליחים לשמור על טעם אחיד וקונסיסטנטי, ולמקם סרטים בהקשרים רחבים יותר באופן הגיוני ואינטיליגנטי.

  14. חן חן 24 ינואר 2006 ב - 22:14 קישור ישיר

    וצריך גם לשבח: הביקורת של דורון פישלר בטיים אאוט על דומינו – חפשו אותה באתר הרשמי של המגזין – היתה פשוט מופלאה, כרגיל אצל פישלר, לבטח אחד ממבקרי התרבות הטובים בארץ

  15. עופר ליברגל 24 ינואר 2006 ב - 22:28 קישור ישיר

    עוד לגבי שניצר: אחת הסיבות ששמתי אותו היא כי יש לי ממנו צפיות ובזמן האחרון הוא מאכזב . לגבי שאר המעומדים בראזי, אני לא נוטה לקרוא ביקורות שאני חושב שהם גרועות ואם יש ביקורת שמתחילה לכגרועה אני בדרך כלל מפסיק לקרוא. לגבי ביקורות טובות, קראתי הרבגה כאלה בזמן האחרון, אבל שום דבר שעומד מעל השאר.

  16. דורון פישלר 25 ינואר 2006 ב - 12:17 קישור ישיר

    חן חן, חן חן!

  17. רונה 25 ינואר 2006 ב - 22:17 קישור ישיר

    הביקורת הטובה ביותר: שמעון אדף על נרניה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3187951,00.html

    למה? כי הוא צודק. נניח שממש אהבת את הספר בתור ילד ואז ראית את הסרט ויצאת עם תחושת החמצה אדירה, אבל לא הצלחת לנסח לעצמך איך הם בדיוק הרגו את כל מה שהיה חזק בספר, ואז אתה קורא את אדף ואומר וואלה. וזו גם ההגדרה שלי לביקורת קולנוע טובה, שהאבחנות שבה נכונות ולא טריוויאליות.
    אם כי ראוי לציין שאדף מבקר משהו כמו שני סרטים בשנה, אז הגיוני שהם אלו עליהם באמת יש לו משהו להגיד.

    הביקורת הגרועה ביותר: מאיר שניצר על מנדרליי של פון טרייר. http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/023/570.html

    למה? כי הוא טועה, וכי הטרנד של מבקרי קולנוע לרדת בנחרצות על על המוסריות של במאים בכלל ושל פון טרייר בפרט מעצבן.

  18. דייויד אדיסון 26 ינואר 2006 ב - 5:56 קישור ישיר

    אם ניתן לתת את הראזיסקופ לביקורת דיוידי אין ספק שהזוכה המאושר יהיה גואל פינטו מ”הארץ”. מה זה צריך להיות? ביקורת שנראית כגזור/הדבק של חומר שהתקבל מחברות ההפצה. כל דוגמה מאתר “הארץ” תוכל לספק חומר נפלא לפרס. מתי נקבל כבר בעיתון רציני גם ביקורת על הבונוסים? ומתי יפסיקו להמליץ לנו על מארזים שערורייתים כגון מארזי קוראסווה החדשים של גלובוס שמתהדרים במסך מלא (כדי שלא יהיו את “הפסים השחורים” המציקים האלו). בקיצור, הבנתם.

  19. צבי 26 ינואר 2006 ב - 14:26 קישור ישיר

    לפרס ה’ראזיסקופ’ אני מציע את ביקורתו של יאיר הוכנר מאתר SERET על מינכן – http://www.seret.co.il/critics/index.asp?catCase=3&id=687

    הנימוקים:
    1. העברית של הוכנר (ולא רק בכתבה הזאת) נמוכה, שפת דיבור שאינה מתאימה לכתיבה: “תעזבו אתכם”, “עד שיש סצנות פעולה אתה לא מזדהה עם הדמויות”, “”מינכן” הוא סרט סתום שזועק סיסמאות רדודות” ועוד ועוד.
    2. אין שטף כתיבה, אין זרימה והביקורות עך הסרט נשפכות באופן לינארי, המעניקות תחושה של רצון לשפוך הכול על המקלדת בלי חשיבה ותכנון.

  20. James Newton Howard 27 ינואר 2006 ב - 17:11 קישור ישיר

    יאיר, אני לא יודע אם יצא לך לקרוא פעם (אני מניח שלא – וטוב שכך) את “ביקורות הקולנוע” של יוסי לינגל במקומון “גל-גפן” (איזור בקעת אונו). בכל אופן, מדובר בביקורות מחפירות, עם רמת כתיבה נמוכה אפילו למקומון חינמי, שגיאות כתיב ופיסוק, סגנון התנסחות שמתאים לכיתה ג’ ובעיקר מבקר שלא מבין הרבה בקולנוע ואין לו ממש מה להגיד. הייתי שם לינק, אבל מאחר ואף אדם לא טרח עדיין (למזלנו) להעלות את הביזיון הזה לרשת, זה בלתי אפשרי. אם ייצא לך להיתקל בזה פעם, אני בטוח שתזכה אותו מיד בראזיסקופ.

  21. רני ברוך 28 ינואר 2006 ב - 14:39 קישור ישיר

    מה יש לכם משניצר, אמנם יש לו את הבעיות שלו, אבל מועמדת מספר אחד לרזי חייבת ליהיות דבורית שרגל, אין לה שמץ של מושג בבימוי, נרטיב או הגשה קולנועית, כמעט כל הביקורות שהיא כותבת סתומות וללא קו מנחה, אין לה רגישות למשחק למצלמה והכי חשוב, לכולל, לדבר שמרכיב את התמונה כולה. אני בוחרת: דבורית שרגל.

  22. הפינגווין 29 ינואר 2006 ב - 16:15 קישור ישיר

    אני מציע מועמד חדש לפוליצרוסקופ: הביקורת של מרווין בעין הדג ל”תעלת בלאומילך”, שחלק גדול ממנה נכתב בעברית קישונית.
    http://www.fisheye.co.il/story_3123

  23. יאיר רוה 29 ינואר 2006 ב - 19:12 קישור ישיר

    לרני: אתה לא שם לב שבתגובה שלך אתה עושה בדיוק מה שאתה מוחה נגדו? כותב באופן גורף וכללי מבלי לנמק. הרעיון במיזם הזה הוא להחיל על ביקורת הביקורת את אותם אידיאליים שהיינו רוצים למצוא בביקורת עצמה. לכן, במקום סתם לזרוק שם באוויר, תן לינק או סריקה של ביקורת ספציפית ותסביר מה לא בסדר בה. בכל מקרה, ממש כמו בפוליצר המקורי, הפרס (הווירטואלי בינתיים) יינתן לביקורת ספציפית, ולאו דווקא למבקר, גם אם עבודתו, בעיניך, אינה אחידה ברמתה.

  24. swoon 31 ינואר 2006 ב - 11:57 קישור ישיר

    ואף מילה על דבורית שרגל?
    אני חוששת שהביקורת הזו לא תחשב בשקלול השנה מכיוון שהיא די ישנה ולכן גם אין לינק, אבל לי היא זכורה כאחת מהגרועות. זוהי הביקורת של שרגל על ספיידרמן שנעה רובה ככולה על ציר ה”ספיידרמן הוא הומו ואני אוכיח לכם למה”. בלי שום מילה רלוונטית על הסרט עצמו. ידוע ששרגל לא אוהבת אקשן בלוקבסטרי אבל עדיין לכתוב ביקורת שלמה סביב דאחקה די עלובה זה נרקסיזם ברמה חדשה.

  25. עידוק 2 פברואר 2006 ב - 21:52 קישור ישיר

    הנה ביקורת של יוסי לינגל (שאאל”ט, שם מדורו מתחלף בין “ראיתי וגם נהניתי” ל”ראיתי ולא נהניתי”, בהתאם להחלטתו הבינארית אם הסרט טוב או רע):

    http://www.gal-gefen.co.il/fun-movies.asp

  26. רבקה 2 פברואר 2006 ב - 22:41 קישור ישיר

    וואלק, ביקורת חביבה דווקא, אפילו יש יותר מדי סימני קריאה. לפעמים דווקא מי שאומר דוגרי מה שעל הראש שלו טוב יותר ממי שמתחכם ומנסה בכוח.

  27. מיכל פאר 9 פברואר 2006 ב - 13:16 קישור ישיר

    לדיויד אדיסון – ביקורות הדיוידי בטיים אאוט תמיד מתייחסות לבונוסים. הם גם כתבו על עניין פורמט המסך של המארזים של קורוסאווה.
    אז אולי זה לא עיתון רציני כמו הארץ, אבל בבונוסים הם טובים.

  28. צבי 24 פברואר 2006 ב - 17:07 קישור ישיר

    אני רוצה להציע את הביקורת של עופר גדנקן מאתר גולש (לדתיים)לסרט מינכן. לא בגלל שאני מסכים עם כל מילה.
    בגלל שהוא הצליח להביע במילים את מה שאני לא הצלחתי לבטא. כתיבה קולחת נרטיבית וטובה.
    http://www.gulash.co.il/Index.asp?ArticleID=687&CategoryID=109&Page=1

  29. רד פיש 24 פברואר 2006 ב - 21:33 קישור ישיר

    סליחה, אבל כתיבה קולחת, נרטיבית(?) וטובה לא פוטרת את המבקר מהבנת המילה “אובייקטיביות”, שבה הוא משתמש במשהו שקרוב לההיפך מהמשמעות האמיתית שלה. חוץ מזה, יש בביקורת הזאת בערך שני משפטים של ביקורת, להבדיל מהרבה תיאור עלילה וסיכום הכתבה של “הסוכן יונתן”. זו לא ביקורת טובה.

  30. אורן מורן 16 מרץ 2006 ב - 14:19 קישור ישיר

    לאותו אחד שמתחזה בשם james newton howard (שם של מלחין סרטים ידוע-כמדומני). ואשר קטל את מבקר הסרטים של “גל גפן” בתאריך 27/1/06.
    ראשית, אתה נמושה. שנית, אני קורא את דברי הביקורת זו השנה השביעית והם קולעים. בלי פלצנות יתרה ובלי ברברת. בגובה העיניים ומובן לכל ו… ללא שגיאות. הלוואי שילדי כיתות ג’ יכתבו כך ולא רק הם, גם התיכוניסטים. אז, היה גבר, גלה את שמך האמיתי. מה שבטוח, רצית לסגור חשבון אישי עם המבקר. ולך, יוסף, המשך,כייף לקרוא ובעיקר, לראות שקלעת. אורן

  31. קול חייי האתר הטוב ביותר ואלחננוששש הגבר של בני ברק

  32. סיגל 9 מאי 2006 ב - 19:14 קישור ישיר

    מועמד לראזיסקופ:

    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/221/304.html

    יובל צוקר בNRG מנסה להבהיר מה חשב על ב’משימה בלתי אפשרית’ בביקורת שכותרתה: גמד, אבל מציל כוסיות.

    כבר בהתחלה הטיעון שלו כנגד הסרט הוא:
    “כל פריים שמצטרף למשנהו בסרט הוא מופרך מיסודו, גם יחסית לסרט אקשן.” צוקר מוסיף וטוען כי “הדרך המוצלחת ביותר לצלוח את “משימה בלתי אפשרית 3″ היא לדמיין שמדובר בפרודיה על סרטי אקשן”

    הנימוק שלו:
    “כאשר אדם נדרש למשימות מופרכות ובלתי סבירות כמו אלו שגיבור הסרט נדרש אליהם, חייבת להיות מלווה להן נימה רפלקסיבית של הומור עצמי.”

    (תסלחו לי כן? שאני קוטעת לכם את הרצף, אבל איך קוראים לסרט???)

    צוקר מוסיף שהדרך היחידה בה תבוצע המשימה הבלתי אפשרית והוא יהיה מוכן לקבל אותה בסרט- היא כאשר דמותו של האנט תהיה מטובלת בהומור עצמי שיצביע בעצם על מופרכות העלילה.

    הוא ממשיך וטוען:
    “לסרטי אקשן גרועים… ובהם “משימה בלתי אפשרית 3″, לוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות עד שהם נהיים פומפוזיים וחסרי קוהרנטיות לחלוטין.”

    השורה התחתונה של הביקורת שלו:
    “ובכל זאת, מדוע בחר טום קרוז להירתם לסדרת הסרטים המביכה הזאת, כאילו היה מינימום שוורצנגר או צ’אק נוריס? כאן נכנסת לתמונה “תיזת הגמד”… “בשילוב עם משבר גיל ה-40 שהבחור כנראה עובר, במהלכו נפרד מאהובתו האוסטרלית והחל לקפץ כשוטה על ספות בתוכניות אירוח, קרוז היה חייב לעצמו כי הוא גבר גבר. ואין דרך טובה יותר להוכיח זאת מלעופף מעל בנינים. כל ריצת אמוק של קרוז על המסך בה הוא יורה כדורים מהתת-מקלע, היא לדידו הוכחה לגבריותו, למרות גובהו המינימלי”.

    ובכן, טום קרוז מודה למר צוקר על האבחון החינמי שקיבל…
    כמו כן, לקבול נגד ‘משימה בלתי אפשרית’ שהגיבור נדרש לבצע שם משימות בלתי אפשריות… זה קצת כמו להתלונן שבסרטי אימה יש דם…

    ברגע שגיבור הסרט עצמו ירמוז למופרכות עלילה ע”י הומור נקבל סרט מז’אנר ‘האקדח מת מצחוק’ ולא סרט פעולה (למרות הדוגמא הנגדית שצוקר נתן: סרטי ג’ימס בונד- לדעתי גם כשיש בסרטי ג’יימס בונד הומור, הוא לא בא להצביע על מופרכות עלילה) .
    כדי שסרט פעולה ידביק לכסא הוא חייב להיות אמין- כי אם אני לא מאמינה לסיטואציה, איזו סיבה יש לי להיות במתח בגינה?

    בקיצור, נראה שצוקר נדרש לכתוב ביקורת וקצת התבחבש עם עצמו, ובאין שורה תחתונה- גלש לרכילות.


השאירו תגובה