סיכום העשור חלק ב': אנשי העשור
השחקן של "לה לה לנד" והשחקנית של "רצח כתוב היטב" בסרט של במאי העשור
פנו לכם עשור כדי לעקוב אחרי כל סיכומי העשור. הנה שלי:
1.
2.
סיכום העשור בקולנוע ובמוזיקה בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בלינק הזה, או לחצו כאן
3.
סיכום העשור בקולנוע של הפודקאסט "גיקונומי", בהשתתפות ראם שרמן, דורון ניר, תומר קמרלינג ואני. האזינו כאן
4.
פרויקט אנשי העשור בקולנוע (האמריקאי), פורסם ב"כלכליסט", 25.12.2019
דני וילנב (הבמאי)
זה היה עשור מופלא לבמאים. פול תומס אנדרסון וכריסטופר נולן עשו בו את כמה מהסרטים הכי גדולים שלהם. זה היה עשור שבו גילינו במאי בשם יורגוס לנתימוס, שהזניק את הקולנוע היווני עם "שן כלב" ואז הפך לחביב הפסטיבלים עם "לובסטר" ו"המועדפת". זה היה העשור שהציג את הבכורות המופלאות של דמיאן שאזל, בארי ג'נקינס, ג'ורדן פיל ונדב לפיד. וקסבייה דולן הקנדי, שהיה בן 20 ב-2010, הפציץ בעשור הזה עם שמונה סרטים כבמאי, חלקם מעולים וחלקם בלתי נסבלים. ואכן זה היה עשור מעולה לבמאים שהגיעו ממונטריאול, כי לצד דולן גילינו ב-2010 במאי בשם דני וילנב, שהיה מועמד לאוסקר הזר עם "האשה ששרה", שהתרחש בלבנון, ומשם המשיך ברצף פלאי עם "אסירים", "סיקאריו", "המפגש" ו"בלייד ראנר 2049". ארבעה סרטים מדהימים שכיכבו ברשימות סרטי השנה שלנו.
ג'סיקה צ'סטיין (השחקנית)
זה היה העשור שבו גילינו את אמה סטון (שזכתה באוסקר על "לה לה לנד"), את ג'ניפר לורנס (שזכתה באוסקר על "אופטימיות היא שם המשחק"). אבל כשאנחנו מסתכלים על הסרטים שהכי אהבנו בעשר השנים האלה יש להם מכנה משותף מאוד ברור: ג'סיקה צ'סטיין משתתפת בלא מעט מהם, ובראשם "עץ החיים" ו"בין כוכבים". העניין הוא שכשצ'סטיין מופיעה בסרט, היא הופכת אותו מסרט שהיה יכול להיות זניח לסרט בעל עוצמה: למשל, "ארץ יבשה", "המשחק של מולי", "העזרה", "מאמא" ו"קרימזון פיק". היא יכולה לככב בדרמה תקופתית, במערבון, בסרט אימה, ובדרמה פוליטית חברתית. היא יכולה להיות קשוחה או כנועה, ואז גם להיות ההפך. ובעיקר, נדמה שיש לה עור כה דק, שכל רגש שהיא חשה מיד חוצה את המסך ומדביק את הצופה.
חואקין פיניקס (השחקן)
מפתה לתת את התואר הזה לכוכבים הגדולים של העשור הזה – ריאן גוסלינג ומתיו מקונוהיי (האחד היה מועמד לאוסקר, השני זכה בו); וקשה להתעלם ממעט התפקידים המופתיים שדניאל דיי לואיס עשה בעשור הזה (כולל האוסקר שלו על "לינקולן"). אבל חואקין פיניקס, מה זה הדבר הזה? בכל פרויקט שהוא לוקח על עצמו אי אפשר שלא לחשוש לבריאותו הפיזית והנפשית. ב"המאסטר" של פול תומס אנדרסון ו"יום נפלא" של לין רמזי הוא כמו פצצה שעומדת להתפוצץ, ב"היא" של ספייק ג'ונז ו"מידות רעות" של פול תומס אנדרסון הוא רך ובלתי נוכח, וב"האחים סיסטרז" ו"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל", הוא מצליח גם להצחיק וגם לייסר מכאבים. ובכלל, כאב הוא כלי העבודה העיקרי של פיניקס, שמתחרפן אחת לכמה שנים ואז חוזר לתפקד. ואז הגיע "ג'וקר" וחתם את העסק.
גרטה גרוויג (המולטי–טאלנט)
היא שחקנית, תסריטאית ובמאית והיא הקול של הדור שלה. בדיוק לפני עשר שנים התחילה גרוויג את שיתוף הפעולה שלה עם נואה באומבך, שהפך עד מהרה לזוגיות שהפרתה יצירתית את שניהם. תחילה כשחקנית ב"גרינברג" (2010) ואז כתסריטאית ושחקנית ב"פרנסס הא" (2012), אחד מסרטי העשור שלנו, ו"גברת אמריקה" (2015). ואז היא עברה לבימוי עם "ליידי בירד" (2017) המצוין ו"נשים קטנות" הנהדר, שיוצא היום בארה"ב ובעוד חודש בארץ. כל הסרטים האישיים האלה מוכיחים שהיא היוצרת האמריקאית הכי אינטליגנטית כרגע.
הארווי וויינסטין ואסיה ארג'נטו (רעידת האדמה של העשור)
בתחילת העשור הארווי וויינסטין עוד היה חתום כמפיק אחראי על סרטים כמו "נאום המלך" ו"אהבה זה כל הסיפור", אבל סיפור ההצלחה של אחד האנשים החזקים וכוחניים בהוליווד של 30 השנים האחרונות הגיע לסיומו באוקטובר 2017 כשהתפרסמו שני תחקירים שנעשו במקביל, האחד ב"ניו יורק טיימס" והשני ב"ניו יורקר" (שניהם זכו בפוליצר), על כך שלכל אורך הקריירה שלו וויינסטין הטריד, תקף ואנס עשרות נשים. התחקירים האלה לא היו יכולים להתפרסם, ואז גם להפוך לכתבי אישום, אילולא הנשים שהעזו להיחשף ולספר את סיפורן. הדוגמנית, השחקנית והבמאית אסיה ארג'נטו, שהאשימה את וויינסטין באונס, היא המפורסמת מבין המאשימות (לצד אנבלה שיורה ורוז מגוואן). הנשים והעיתונאים האלה פוצצו את הבועה סביב תרבות ההשתקה שאפשרה לגברים בעלי כוח בהוליווד ובתקשורת לנצל, להטריד ולאנוס את אלה שעבדו תחתם. תנועת #מי–טו נולדה ושינתה בין לילה את האופן שבו הוליווד מתייחסת לנשים. זה עוד רחוק ממצב מתוקן ושוויוני, אבל השינוי שקרה בשנתיים האלה הוא היסטורי.
קווין פייגי וקתלין קנדי (המפיקים)
ב-2009 רכש תאגיד דיסני את אולפני מארוול בראשות קווין פייגי, וב-2012 דיסני קנו מג'ורג' לוקאס את חברת לוקאספילם, ומינו את קתלין קנדי, המפיקה הקבועה של סטיבן ספילברג, לעמוד בראש החברה. ומאותו רגע דיסני כבשה את העולם. סרטי מארוול היו המוצר הקולנועי הכי פופולרי בעשור האחרון, כולל "הנוקמים: סוף המשחק" שהפך לסרט הקופתי של כל הזמנים. ומ-2015 "מלחמת הכוכבים" חזרה לחיינו עם טרילוגיה חדשה וסרטי ספין–אוף. שנים אומרים לנו שהקולנוע מת ואנשים לא יוצאים יותר לסרטים, אבל לאורך העשור האחרון כמעט כל סרט שיצא עם הלוגו של דיסני, מארוול או לוקאספילם הפך לא רק להצלחה קופתית אלא גם לאירוע תרבותי גלובלי.
טד סרנדוס וריד הייסטינגס (המהפכנים)
המילה הכי חשובה של העשור האחרון היא "סטרימינג". זו מהפכת התוכן הגדולה של שנות העשרה. סרנדוס והייסטינגס הם האנשים שעומדים בראש נטפליקס, חברה שהיא עדיין סטארט–אפ עצמאי שלא נקנה על ידי אף תאגיד ענק, ובשבע השנים האחרונות הם שינו את העולם. מ-2013 הם התחילו להפיק סדרות (תחילה עם "בית הקלפים" ו"כתום הוא השחור החדש") ומ-2015 גם סרטים. ב-2016 הם התחילו את הפריסה העולמית שלהם. בעוד דיסני מצליחה להוציא את הקהל מהבית בזכות סרטי קומיקס ואקשן, נטפליקס עשתה הכל כדי להשאיר את הצופים על הספה. ועכשיו כולם רוצים נתח מעוגת הסטרימינג כשתאגידי הענק אמזון, אפל, דיסני וטיים–וורנר מנסים להדביק את נטפליקס במירוץ.
אלפונסו קוארון ואלחנדרו גונסלס איניאריטו (הווירטואוזים)
את צמד החברים המקסיקנים גילינו בעשור הקודם, אבל בעשר השנים האחרונות השניים האלה יצרו כמה מיצירות המופת הגדולות של העשור, ואף בתולדות הקולנוע. שניהם סיימו את העשור הזה עם ארבעה פרסי אוסקר לכל אחד, כולל אוסקרים על בימוי: איניאירטו על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" וקוארון על "כוח משיכה" ו"רומא". בארבע השנים האחרונות הבית הלבן מנהל מלחמה נגד מהגרים ממקסיקו, אבל איניאריטו וקוארון (יחד עם החבר השלישי בקבוצה, גיירמו דל טורו, שגם הוא אסף אוסקרים על "צורת המים") הוכיחו להוליווד שכשזה מגיע לקולנוע – ממקסיקו תיפתח הבשורה.
ריס וויתרספון ושרליז תרון (נשות התוכן)
בעשור הקודם שתיהן זכו באוסקרים, אבל אז הן הגיעו לגיל 40 וגילו שהתפקידים מגיעים לעיתים יותר ויותר רחוקות, אז הן המציאו את עצמן מחדש ולקחו פיקוד על הקריירות שלהן. ריס וויתרספון הפיקה את "הולכת רחוק" ואת "נעלמת" ואז הפכה לאחת הנשים החשובות בטלוויזיה בזכות ההפקות שלה "שקרים קטנים גדולים" ו"תוכנית הבוקר". שרליז תרון המציאה את עצמה מחדש ככוכבת אקשן מדהימה עם "מקס הזועם: כביש הזעם" ו"פצצה אטומית". וכמו וויתרספון, התחילה להפיק בעצמה סרטים וסדרות, ובראשם "מיינדהאנטר" ו"תעלומת רצח" לנטפליקס, ו"מה הסיכוי?", אחת הקומדיות הרומנטיות המוצלחות של השנים האחרונות.
ארון סורקין (התסריטאי)
עד 2010, ארון סורקין התמקד בתיאטרון ובטלוויזיה, אבל האוסקר שלו על כתיבת "הרשת החברתית" העביר את עיקר תשומת הלב שלו לקולנוע עם תסריט מופת ל"מאניבול" ובכורתו כבמאי עם "המשחק של מולי". הוא יצר את אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות של העשור עם "חדר החדשות", וחזר לתיאטרון עם הגרסה שלו ל"אל תיגע בזמיר". ובעיקר נדמה שבעשר השנים האלה, כל התסריטאים בקולנוע ובטלוויזיה ניסו לחקות את הסגנון מרובה המילים ומהיר הדיבור שלו.
