"טאר המנצחת". מבוכים ודרקונים

דיברתי על "טאר המנצחת" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

"טאר המנצחת" הוא סרט שכולו חידות ותעלומות. יש צופים שעשויים לחוש מתוסכלים מהעובדה שהסרט אף פעם לא מנסח באופן ברור והחלטי מה הוא אומר, אבל זה סוד כוחו המכשף. זה סרט שבכל רגע נתון בו אומר דבר והיפוכו, מאתגר מחשבות וקורא תגר על מוסכמות, ויש תחושה שהוא יותר אינטלקטואלי מאינטליגנטי. הוא נפתח בסצינת ראיון ארוכה שמציגה את גיבורת הסיפור – ואולי היא בעצם האנטיגוניסטית שלו? – לידיה טאר (קייט בלאנשט בשיאה). היא המנצחת הראשית של הפילהרמונית של ברלין, הפרשנית הטובה ביותר של מאהלר בדורה, והיא עומדת להגשים את חלומה, להקליט את החמישית של מאהלר ובכך להשלים את הקלטות כל הסימפוניות שלו. הישגיה כה מפורטים, כאילו נתלשו מדף הוויקיפדיה שלה, וכמות הניים–דרופינג כה עצומה – מהמראיין, אדם גופניק, דרך ההוצאה לאור של נאן טליז ועד הפודקאסט של אלק בולדווין – עד שהיו צופים שהתבלבלו וחשבו שאולי מדובר בביוגרפיה קולנועית של מנצחת אמיתית. אז לא, אין ולא היתה לידיה טאר, וכנראה שבדיוק על זה הסיפור.

על הבמה מול גופניק, עיתונאי "הניו יורקר", מציגה טאר את עצמה. היא מספרת על היכרותה עם המנטור שלה, לנארד ברנסטין, ועל כך שהוא לימד אותה את המשמעות של המילה העברית "כוונה", שתפקידה כמנצחת הוא לאתר את כוונת היוצר והיצירה, ואת פירוש המושג העברי "תשובה", המסע בזמן בניסיון לתקן בדיעבד את חטאי העבר. היא מתארת את מלאכת הניצוח על תזמורת ככזו העוסקת בזמן: המנצח הוא זה שמפעיל את השעון, הוא זה שמחליט מתי הזמן מתחיל, מתי הוא נעצר ומתי הוא מסתיים. המנצח, על פי טאר, הוא אלוהים. הוא בורא הזמן.

זמן הוא נושא מרכזי בסרט הזה, שיש בו מטרונום שמתחיל לטקטק מעצמו, לוקח מהגיבורה את תפקידה. יש בו שוטים ארוכים ווירטואוזיים שגורמים לצופים לאבד את אחיזת הזמן, ויש בו רגעים שבהם הסרט נכנס ויוצא מתודעתה של הגיבורה במה שמתחיל להיראות כמו עירבוב בין הווה, עבר ועתיד.

על פניו – באופן הכי פשוט של תיאור העלילה – זהו סרט שמציג סיפור מעידן Me Too, מודל 2. טאר לנה בחדר המלון של פלסידו דומינגו ("היא מוצאת את זה אירוני", אומרת אחת הדמויות), שנחשד בתקיפה מינית, מדברת עם קולגה על ג'יימס לווין, המנצח של המטרופוליטן שהודח מתפקידו אחרי האשמות על מעשים מגונים, ומאזכרת את אחד מקודמיה בתפקיד המנצח בברלין, הרברט פון קראיאן, שגם על שמו נרשמו האשמות מאוחרות על התנהגות לא נאותה. כשחשדות כאלה, על יחסים לא כשרים, שגובלים בניצול והתעללות עם נשים אחרות, יצוצו על לידיה טאר עצמה, נגלה שאנחנו בסרט שעוסק בעלייתה ובנפילתה, אבל מבלי לתת לנו את סיפור עלייתה. סיפורה של אשה מנצחת שמואשמת בהתנהגות מינית בעייתית (אנחנו מבינים, למשל, שבת זוגה, הכנרת הראשית של התזמורת, היא זו שעזרה לה לקבל את תפקיד המנצחת ושאחותה של בת הזוג היתה בכירה בחברת התקליטים דויטשה גרמופון, שטאר חולמת להוציא בה את הקלטת הסימפניה על גבי ויניל) גרם לכמה מפרשני הסרט להסתכל עליו בעיניים חד מימדיות ולתהות האם מדובר ביצירה ריאקציונרית שמאשימה נשים בחטאי הגברים, או שמדובר בסרט שעוסק בכוח המשחית של תפקיד בכיר. טאר, אנחנו מבינים, משקרת ללא הרף, והיא מנסה לעצב לעצמה פרסונה לא לה: הסצינה הראשונה מציגה אותה מנסה להעתיק את בגדיו ותצלומיו של המלחין קלאודיו אבאדו. בהמשך נגלה שזה לא המנצח היחיד שהיא מנסה לחקות. אבל צריך לתהות למה היא צריכה את השקרים, המניפולציות והעמדות הפנים, כי היא אכן מתגלה כמנצחת מצוינת, עילוי מוזיקלי, מנהלת אסרטיבית, מנטורית משמעותית שמטפחת את ממשיכי דרכה. יכול להיות שבלי התנהגות כוחנית, ואולי אף פסיכופטית, ולמרות כל כשרונה, איש לא היה שומע עליה?  אז היא הגיבור כאן או הנבל?

אבל הדיון הזה, כאמור, מרדד את היצירה. כי "טאר" הוא סרט מרתק, מפעים וכן, גם מתסכל, שעוסק במוזיקה, באמנות, בתקשורת, במגדר, ביצירה, בפרשנות, בכוחנות ובזהות. הדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא לבקש מהצופים לדמיין סרט חדש של סטנלי קובריק: עיצוב פנומנלי, רגעים של וירטואוזיות קולנועית מפעימה, צפייה שדורשת דריכות ובתוך כל זה קור מקפיא. דמות קרה בסרט קפוא שהולך ומתגלה כמבוך הנבנה סביבה. העובדה שטוד פילד ("ילדים קטנים", "בחדר המיטות") שיחק ב"עיניים עצומות לרווחה" של קובריק חושפת לא רק את מקור ההשראה שלו, אלא את היותו תלמיד קשוב של מאסטר, שעושה סרט על תלמידים ומנטורים. "טאר" מתחיל כביוגרפיה קולנועית פיקטיבית והופך בחציו השני למשהו שאפשר לתאר כדרמת מיסתורין, או מותחן פסיכולוגי או אולי סרט אימה על רוחות רפאים. טאר שומעת קולות – זמזום מהמקרר, מטרונום מאי שם, זעקות מצוקה של אשה שלא קיימת. האם הכל קורה בראשה?

בשנה החולפת ראיתי שני סרטים נוספים, שנעשו על ידי גברים אבל סיפרו על נשים שקשורות לעולם המוזיקה ומתחילות לשמוע קולות בראשן ולחוש תחושת רדיפה. "רדופה" ("Men") של אלכס גרלנד (עם ג'סי באקלי) הפך את זה לסרט אימה, ו"ממוריה" של אפיצ'טפונג ווירסתקול (עם טילדה סווינטון, שהיתה בקלות יכולה לגלם את לידיה טאר אם בלאנשט לא היתה פנויה) הפך את סרט לסרט אמנותי, אבסטרקטי, אמורפי שאין בו עלילה מובהקת והתרה ברורה. "טאר" נמצא בול בין שניהם, סרט שנראה כמו דרמה שגרתית בתחילתו והולך וזולג, ממש כמו שני עמיתיו למקומות שהופכים סמליים, מטאפוריים ודורשי פיענוח. מה ממה שקורה אכן קורה?

החידה הראשונה בסרט היא למה קוראים לו "טאר"? טאר באנגלית זה זפת. האם זה רמז לאקט השיימינג – ציפוי בנוצות וזפת – שעוברים מפורסמים שסרחו בתקשורת העולמית? ואולי זה ניסיון ליצור אשליה שמדובר בביוגרפיה אמיתית של מישהי שהייתם אמורים להכיר? ואולי מחווה לבמאי ההונגרי בלה טאר, אמן השוטים הארוכים, שכמה מהרגעים בסרט אכן נראים שנוצרו בהשראתו? אין תשובה לשאלה הזאת כמו גם לשפע השאלות שהסרט מציב בפני צופיו, בחוויית צפיה שנעה בין הכריזמטי לאניגמטי.

הסרט נפתח בסצינת כותרות ארוכה. הרולר עם הקרדיטים שאנחנו רגילים למצוא בסוף הסרט – מאות בעלי תפקידים בלוקיישנים בכל העולם – מופיע במלואו בפתיחה ויוצר תחושה מוזרה: אנחנו מחויבים לשבת ולצפות בחלק בסרט שבו אנחנו רגילים לקום ולצאת. ואולי זה הפיתרון לחידה אחת בסרט: זה סיפור שאפשר לספר מהסוף להתחלה, כי זה הרי סרט על זמן. לידיה טאר היתה מספרת את הסיפור שלה בדיוק בסדר הזה, מהסוף להתחלה, הפוך מזה שמוצג בסרט, סיפור עלייתה לגדולה ובריאתה מחדש, הרגע שבו היא מתחילה את הזמן שלה.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 6.2.2023)

ציוץ