10 דצמבר 2006 | 08:00 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

הנשיונל מה?

ה-National Board of Review הכריז על פרסיו לפני כארבעה ימים ובוויינט, שפתאום נורא חשוב להם לסקר כל פיפס שקשור לעונת הפרסים המובילה לאוסקר, לא משנה כמה נידח וזניח הוא הפיפס הזה, העלו על כך אייטם. ועוד אייטם משונה. האם ה-National Board of Review הוא אכן “איגוד עיתונאי הקולנוע הארצי” כפי שתורגם שמו באייטם? לא שיש לי רעיון מוצלח איך לתרגם את שמו של האירגון הזה (“מועצת הביקורת הלאומית”, זה הדבר הכי טוב שיוצא לי), אבל אני יודע בוודאות שעיתונאים אין באיגוד הזה. ושזה כלל לא איגוד, אלא פשוט מועדון חברים של אנשים המקורבים באופן כזה או אחר לתעשיית הקולנוע – שסתם נהנים מתשומת הלב שהוליווד מעניקה להם, בעיקר בגלל הוותק של הארגון, בזכות העובדה שבעבר היה לו איזשהו תפקיד (כגוף צנזורה) ובזכות העובדה שהם הראשונים שמחלקים את פרסי “סרט השנה” שלהם, מה שהופך אותם למין גוף שאמור לבשר את מה שיקרה באוסקר.
כתבתי על ה-NBR בהרחבה ב”העיר” ב-2001 (ואני לא מוצא במחשב שלי את הטקסט, ואלון בילו כבר לא יושב בארכיון “העיר” אז אין לי ממי לבקש שיימצא את המדור), ועל הקיקיוניות המופלאה של הגוף הזה. ולכן כשבוויינט כותבים בכותרת “איסטווד מנצח בקרב הראשון בדרך לאוסקר”, היכרות קצת יותר מעמיקה עם ה-NBR ובחירותיו היתה צריכה להניב כותרת אחרת. למשל: “איסטווד זכה בפרס ה-NBR, הפסדו באוסקר נראה כעת ודאי”.
בעשר השנים האחרונות היה רק סרט אחד שזכה בפרס ה-NBR וגם זכה באוסקר. זה היה “אמריקן ביוטי” ב-1999. בהחלט יכול להיות ש”מכתבים מאיוו ג’ימה” יהיה הסרט השני שיעשה את זה, אבל הסטטיסטיקה לא לצידו. לעומת זאת, החשיבות היחידה שאפשר להעניק לפרס הזה הוא שב-8 מתוך 10 השנים האחרונות, הזוכה באוסקר הסתתר בין תשעת הסרטים האחרים שנבחרו על ידי הארגון. כלומר, פרסי הארגון הזה כן מצליחים למקד את תשומת הלב התקשורתית סביב הסרטים הבולטים. מצד שני, כמעט כל חזאי אוסקרים אמריקאי עשה זאת בכוחות עצמו. (ואגב: האייטם בוויינט מציב את עשרת הסרטים הנבחרים ברשימה מדורגת, כאילו מדובר במצעד. וזו טעות: הגוף בוחר את סרט השנה, ואז מפרט את תשעת הסרטים הבולטים הנוספים על פי סדר אלפביתי, ולא על פי דירוג). פרשנות נוספת שאפשר להוציא מהרשימה היא בקטגוריית הסרט הזר, שם יש קצת יותר מתאם בין הבחירות של ה-NBR לבחירות של האוסקרים. היעדרותו של “אדמה משוגעת” מהרשימה אינה סמן טוב לסרט.
הבוז התקשורתי כלפי פרסי ה-NBR לשנת 2006 מכוון כלפי העובדה ש”נערות החלומות”, הסרט שיש רבים המאמינים שייזכה השנה באוסקר, כלל לא מופיע ברשימה. מצד שני, מתנגדי “נערות החלומות” טוענים שהרשימה מוכיחה של”נערות החלומות” אין דבר ביד מלבד הייפ, ודאי שלא אוסקר.
רוג’ר פרידמן, מבקר הקולנוע של פוקס-ניוז, נכנס מדי שנה יפה יפה ב-NBR, והשנה הוא עושה זאת שוב. הוא כבר חשף בעבר שהאנשים העומדים בראש האירגון הם בעלים של חברות קייטרינג, שאין להם שום קשר לקולנוע (חוץ מהעובדה שבעבר הם עשו את ההסעדה לאירועי ה-NBR, לפני שהשתלטו עליו). כדי להיות חבר באירגון אתם צריכים לשלם דמי חבר שנתיים של 600 דולר. וגם אז אתם לא מוזמנים להיות שותפים בבחירת סרטי השנה. התפקיד הזה נופל על ועדה המונה עשרה, מוותיקי הארגון. בתוכה יושבת רק אשת קולנוע אחת: אנט אינסדורף, חוקרת קולנוע מוערכת ובעבר ראש החוג לקולנוע ב-NYU. כל השאר הם אלמוניים לחלוטין. פרידמן גם חושף קשר מטריד בין יושבת ראש ה-NBR ואולפני וורנר, שזוכים בשנות כהונתה לנציגות משמעותית בפרסים. ואגב, כדי להשתתף בטקס חלוקת הפרסים בינואר, צריך כל אולפן להזמין שולחן, סביבו יושבים נציגיו של כל סרט והמועמדים, במחיר של 30,000 דולר לשולחן.
דיוויד פולנד, עיתונאי הקולנוע הנרגן, כבר לעג לפני כמה ימים לבחירות של ה-NBR בבלוג שלו. אבל מה שמעניין לקריאה בלינק הזה אינו הפוסט – שעיקריו תומצתו כאן – אלא את התגובות שאחריו, ובעיקר את ההתנצחות בין פולנד ובין כריסטופר טייפלי, שמריץ בלוג אוסקרים משל עצמו. טייפלי זועק: “אמרתי לכם! ‘נערות החלומות’ לא יזכה באוסקר”. פולנד עונה “אידיוט, הוא כן, והרשימה של ה-NBR לא אומרת כלום”. עכשיו לא נותר אלא לראות מי מחמומי המוח החמודים האלה יאכל את כובעו בסוף פברואר.
ולהמשך העניינים: ביום ראשון יוכרזו סרטי השנה של מבקרי הקולנוע בלוס אנג’לס, ביום שני יוכרזו סרטי השנה של “מעגל מבקרי ניו יורק” וביום חמישי יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב. “גיבורי הדגל” ו”מכתבים מאיוו ג’ימה”, שני סרטיו של איסטווד, ייצאו בארץ בפברואר.

נושאים: אוסקר 2006

4 תגובות ל - “הנשיונל מה?”

  1. הפינגווין 10 דצמבר 2006 ב - 10:40 קישור ישיר

    ה-NBR, עד כמה שטקס הפרסים שלו זניח ביחס לאוסקר, הגלובוס ופרסי הגילדות, בכל זאת ממלא תפקיד חשוב במירוץ לאוסקר. הוא פשוט נמצא שם לפני כולם ולכן מדובר בפרס הראשון שמשמש את היחצ”נים בהמשך הדרך. כמו כן, הם לעיתים נדירות בוחרים את אותו זוכה כמו האקדמיה, אבל הזוכה שלהם בד”כ מועמד לאוסקר. את הקרבה לוורנר אפשר לראות בבחירה במכתבים מאיוו ג’ימה (סרט) והשתולים (במאי), שני סרטים המופצים באמריקה בידי WB.
    קשה לי למתוח ביקורת אמיתית על קריס טייפלי מכיוון שהוא זה שגרם לי להיכנס למשחק הניחושים. לגמרי במקרה, הטור שלו באתר Oscarwatch (אותו עזב מאז) היה הפירוט הרציני הראשון שנתקלתי בו לניחוש המועמדים יותר מחצי שנה מראש. לצערי, כמו רבים ברשת האמריקאית, הוא נופל יותר מדי למלכודות יחצ”נות ולפרסים משניים. עד כמה שהוא נהנה לנופף בכך שאינו מהמר על נערות החלומות (אצלי הסרט מעולם לא נכנס לחמשת הגדולים), הוא הימר עליו כזוכה בטוח לאורך רוב השנה ורק עכשיו, לאחר שצפה בסרט, הגיע למסקנה שאין דברים בגו. חבל שהוא לא מסוגל פשוט להודות בטעות.
    אגב, בלי שום קשר (אני? אינטרסנט?), גם לי יש תחזית חדשה לאוסקר:
    http://my.area.co.il/view.php?siteid=38980&jet=page&menuid=155226

  2. VAN ERIK 10 דצמבר 2006 ב - 14:58 קישור ישיר

    יאיר אני לא מבין.
    איך אתה לא מוצא את הכתבות, אתה לא מגבה על המחשב שלך?

  3. הוד 10 דצמבר 2006 ב - 18:42 קישור ישיר

    בביקורת לסרט פאסט פוד רותם דנון כותב(על ליטל מיס סאנשיין):
    “ליטל מיס סאנשיין” מהנה לכל אורכו, מתריס נגד תעשיית תחרויות היופי לילדים אך חוטא ב”סוף הוליוודי”, מתקתק וקצת מעצבן”.
    אינני קולנוען דגול אך אני באמת חושב שרותם דנון לא הבין את הסרט או שאולי אני לא הבנתי אותו.
    מה שבטוח זה הסרט בא להגיד שהחיים הם הרבה יותר מאוסף של נצחונות או הפסדים והלעג לתחרויות היופי הוא מעין “הערת אגב”. בסרט הילדה רוצה להשתתף בתחרות- זהו חלומה. הפואנטה היא להראות שהילדה עשתה ככל שביכולתה כדי לזכות,ובסופו של דבר הפסידה- ואם הפסידה אז מה???.

  4. ליזי 11 דצמבר 2006 ב - 0:41 קישור ישיר

    אנט אינסדורף ניהלה את החוג לקולנוע באוניברסיטת קולומביה, לא ב-NYU


השאירו תגובה