08 דצמבר 2006 | 01:03 ~ 19 תגובות | תגובות פייסבוק

8.12.1980

1. היום לפני 26 שנה נרצח ג’ון לנון.
2. השבוע לפני חמש שנים מת ג’ורג’ הריסון.
3. אתמול עלה בארץ “חיים בזרם”, סרט האנימציה של אולפני אארדמן ודרימוורקס. על התסריט חתום הצמד הבריטי הוותיק (בני 70 פלוס) דיק קלמנט ואיאן לה-פרניי, שכתבו בין השאר את “הקומיטמנטס” של אלן פרקר (קלמנט גם כתב, עם חיים חפר, את “התרנגול” של אורי זהר). ב-1985 ביים קלמנט את הקומדיה הדי זניחה “מים, מים”, בה הופיעו ג’ורג’ הריסון, רינגו סטאר ואריק קלפטון בתפקידי אורח. ג’ורג’ הריסון, שהקים חברת הפקות בשם “האנדמייד פילמז”, הפיק את הסרט. הוא הפיק ומימן גם את “בריאן כוכב עליון”, את “שודדי הזמן”, את “מונה ליזה” את “וויתנייל ואני” ואת “נזירות ממין זכר”. ב-1990 הוא פרש מעסקי הקולנוע.
4. והדיסק שעדיין הכי מענג אותי בשבועות האחרונים הוא “Love“, האוסף של הביטלס (במיקסים חדשים).

ארבע סיבות לשמוע רצועה מתוך הדיסק הזה. הנה שיר מס’ 14, הממזג את לנון והריסון, בשיא ההשפעה ההודית שלהם, לקטע אחד.

the_beatles.mp3

לכו לקנות את הדיסק, הוא מהנה מאוד. הוא בונוס נפלא למעריצי הביטלס, וקטלוג דגימות מצוין למי שעוד לא מכיר אותם, רגע לפני שהוא הולך לקנות את כל האלבומים שלהם. אני קונה את הדיסקים שלי במוזיקה-נטו בלונדון מיניסטור. או שאת יכולים לקנות דרכי באמצעות אמזון.

טוב, הנה עוד קטע מעורבב מקסים ואופטימי.

the_beatles2.mp3

וכמו שאומרים בסוף של “תזיזו ת’רגליים” הנפלא: “ובסופו של דבר, האהבה שאתם לוקחים שקולה לאהבה שאתם עושים”.

נושאים: קטעי מוזיקה

19 תגובות ל - “8.12.1980”

  1. נוי 8 דצמבר 2006 ב - 9:52 קישור ישיר

    בשבעה לילות ‘יס’ מברכים את דרור שאול על כך שסרטו הוא הראשון שהתקבל לפסטיבל סאנדאנס. קצת חצופים בהתחשב שסרטים כמו ‘האסונות של נינה’, ו’הטיול הפנימי’ השתתפו לפניו בסאנדאנס (נינה באותה קטגוריה).

  2. יניב אידלשטיין 8 דצמבר 2006 ב - 10:15 קישור ישיר

    ליאיר – אין לי ממש תגובה חוץ מ”תודה”! הרבה עובדות מעניינות, שאת חלקן ידעתי וחלקן לא, וגם אחלה מוסיקה. בשביל פוסטים כמו זה אני נכנס לסינמסקופ!

  3. יניב אידלשטיין 8 דצמבר 2006 ב - 10:21 קישור ישיר

    די מדהים שנהגה (ושיצא אל הפועל!) המגה-מש-אפ הרשמי של הביטלס, אחרי כל המש-אפים שלהם שיצאו לרשת בשנים האחרונות.
    בשנה שעברה נשפכו הרבה מילים על “האלבום האפור” של דיינג’ר מאוס, עם המש-אפים של הביטלס וג’יי-זי. אני אישית פשוט לא סובל את ג’יי-זי, אבל אני מאוד ממליץ להשיג את האח הקטן של “האלבום האפור”, The Beastles, אלבום המש-אפ המשובח שעשה דיג’יי בי-סי לביטלס ולביסטי בויז:
    http://www.djbc.net/beastles/
    הקטעים כבר לא מופיעים באתר. חפשו אותם בשיתוף הקבצים החביב עליכם.
    ולא ידעתי שיצא גם אלבום שני, Let It Beast… איזה כיף, מוסיקה חדשה לסופשבוע.

  4. ZivP 8 דצמבר 2006 ב - 11:18 קישור ישיר

    “מים, מים” ענקית. אחת הקומדיות האהובות עלי ביותר מה80’S שבתור ילד ראיתי עשרות פעמים.
    כשאני חושב על זה, היא חברה של כבוד ברשימת קומדיות הסטלנים הטובות ביותר (עם צ’יץ’ וצ’ונג, half baked ורוב היציאות של קווין סמית).

    “And now for the weather: IT’S HOT. and windy here in cascara”

    לא ידעתי על הקשר של ג’ורג’ האריסון ובטח שלא על הקשר שלו לבריאן. שמיש העניין הזה של בלוגים (:

  5. ליאור 8 דצמבר 2006 ב - 11:24 קישור ישיר

    And now for the weather… It’s hot!!!!

    אחד הרגעים הכי מצחיקים בתולדות הקולנוע. חוץ ממנו אני לא זוכר כלום מהסרט, חוץ מהעובדה שבעברית שמו הוכפל משום מה. כנראה ש”מים” לבד לא מחזיק מים. (וואו, זה היה מתוחכם).

  6. עידן 8 דצמבר 2006 ב - 12:00 קישור ישיר

    ב10 לדצמבר ימלאו 39 שנים למותו של אוטיס רדינג בתאונת מטוס בהיותו בן 26 בלבד וב 11 לדצמבר ימלאו 42 שנים למותו של סאם קוק שנרצח ע”י חדרנית במלון בו שהה. הוא היה בן 33 בלבד. גם הם שני ענקים שצריך וכדאי לזכור.

  7. גיא 8 דצמבר 2006 ב - 21:17 קישור ישיר

    הדיסק “love” הוא אכן נפלא. לדעתי האישית הגדולה האמיתית שלו היא לא דווקא במש אפים (שהם אכן מקסימים) אלא בשירים שרק מוקססו מחדש ללא הערבוביה. הסאונד פשוט מדהים והשירים מעולם לא נשמעו צלולים כל כך. השיא בעיני הוא ב”something” שנשמע כל כך טוב שבא לבכות. חוץ מזה, למי שעוד לא קנה אני ממליץ בחום על הגירסה המיוחדת שכוללת גם dvd-audio (אותם המיקסים בדולבי דיגיטל/dts). אתם חושבים שבגרסת הcd זה נשמע טוב? גרסת הדיוידי זו חוויה מיסטית.

  8. היפנית 9 דצמבר 2006 ב - 0:33 קישור ישיר

    לא “האהבה שאתם מקבלים שקולה לאהבה שאתם נותנים”? ואם רק נותנים ולא מקבלים, מה עושים?
    🙁

    רוה ליפנית: ככתוב בספר “אבבי רואד”, צד ב’, פרק 6, פסוק א’: “And in the end, the love you take is equall to the love you make”, שזה הרבה יותר שנון ומרכב מ”מה שנותנים גם מקבלים”. זה לא סחר חליפין, אלא משאב מתכלה. צריך לעשות אהבה כדי שיהיה מה לתת ולקחת. ועל כך תנו ודרשו חז”ל במסכת “Rare Bird”: “אין מספיק אהבה בעולם לכולם” (There is not enough love to go round).

  9. גיא 9 דצמבר 2006 ב - 1:21 קישור ישיר

    לזכרו של לנון החלטתי להמליץ על סרט טלויזייה שבויים לפני מספר שנים על ידי מייקל לינדסי-הוג (שביים את let it be). לסרט קוראים “two of us” והוא מספר על מפגש לא מדווח בין לנון למקרטני בשנות ה-70 בדירתו של לנון. השניים נפגשים ומדברים על החברות שלהם, על המתחים ועוד. סרט מקסים שאולי אין לו ערך קולנועי רב אך לחובבי הביטלס המושבעים הוא יעשה טוב ובעיקר ירגש מאוד. כך היינו רוצים שיראה המפגש האחרון בין השניים.
    ובקישור מפוקפק רציתי לספר על סופרמן 2. (הקישור הוא דרך ריצ’רד לסטר שביים את סרטי הביטלס “לילה של יום מפרך” המופתי ו-“הצילו” ואת לנון ב”how i won the war”). סיימתי לצפות עתה במארז החדש שיצא לפני מספר ימים לסופרמן 2. המארז כולל את הגירסה הרגילה של לסטר ואת הגרסה המשוחזרת של ריצ’רד דונר. לא ארחיב יותר מדי על הסיבה לקיומן של שתי הגרסאות, כי זה יקח המון מקום ואתם בטח מכירים את הסיפור, רק אציין שדונר (שביים גם את סופרמן 1) פוטר לאחר שצילם כ-70% מהסרט. כדי לקבל קרדיט על בימוי היה לסטר צריך לביים לפחות חצי מהסרט כך שהוא צילם הרבה קטעים מחדש ושינה חלקים מסוימים. מלבד זאת מרלון ברנדו, שכל הסצינות עימו כבר צולמו, דרש יותר מדי כסף ולכן הסצינות שלו הוצאו מהסרט. עכשיו ניתן לראות גירסה הקרובה ככל האפשר לחזון של דונר (כולל הקטעים עם ברנדו). אני לא רוצה לגלות יותר מדי על השינויים אבל הסרטים באמת שונים, למרות שעלילתם זהה. מעניין לראות איך שני אנשים שונים עושים שני סרטים שונים מאותו סיפור בסיסי (ואז בא מקי ואומר שהבמאי לא באמת כל כך חשוב כמו שעושים ממנו).
    לסיום רק אדגיש שלסטר אינו האיש הרע בסיפור. המפיקים היו חייבים לו כסף על סרט קודם שעשה עימם והם הצליחו לשכנע אותו לקחת חלק בהפקה, בטענה שכשהסרט יצא והם ירויחו ממנו כסף הם ישלמו את החוב. הוא היה שם כבר בסופרמן הראשון וכשפוטר דונר הוא היה הבחירה ההגיונית ביותר לסיים את הסרט. לי נראה שליבו לא ממש היה בסרט. המזל הוא שהוא יוצר מוצלח מאוד וזאת הסיבה לדעתי שלמרות הכל סופרמן 2 עבד.
    בקיצור מומלץ מאוד מאוד לצפות בשני הסרטים אחד אחרי השני.
    חוץ מזה “פטוליה” הנפלא של לסטר יצא לאחרונה בדיוידי וכדאי לראות.

  10. נוי 9 דצמבר 2006 ב - 11:20 קישור ישיר

    בתקציר של הסרט ‘כרומופוביה’ באתר סרט יש טעות. רשום שם ‘בגלל שסבו ההומוסקסואל’ ולא סבו
    הומוסקסואל אלא הסנדק (ראלף פיינס) הצעיר שלו. מביך.

    התקציר מאתר סרט:

    מה היית עושה אם אישתך לא יכולה להבדיל בין פסיכיאטר לחנות, לבן שלך בן ה-8 אולי יהיו בעיות פסיכולוגיות חמורות בגלל שסבו ההומוסקסואל שוכב בבית החולים מוכה למוות? הבוס שלך מפיל אותך לתוך מזימה שאולי יכולה לעלות לך בקריירה, אבא שלך מצפה ממך ליותר ממה שאתה יכול לספק לו והאמא החורגת שלך והאהבה לכלבים שלה הם המודל לחיקוי שלך לאהבת אמת. ומה הקשר לסוד של גלורייה היצאנית אליך? כל משפחה יש לה סודות שהיא מחביאה מאחורי קירות הבית, אלו הדילמות והסודות איתן מתמודד מרקוס

  11. סטיבי 9 דצמבר 2006 ב - 12:14 קישור ישיר

    ולמה אתה לא אומר להם, במקום לפרסם את זה פה בשמחה לאיד?
    (אם כבר, מישהו שהוכה למוות לא נוטה להיות מאושפז)

  12. יניב אידלשטיין 9 דצמבר 2006 ב - 14:36 קישור ישיר

    סטיבי צודקת. מה הטעם לכתוב על זה פה? כתוב ל”סרט” אם זה מפריע לך.
    והוא נקרא “רייף פיינס”, לא “ראלף”.
    לא נורא. כולם טועים לפעמים.

  13. VAN ERIK 9 דצמבר 2006 ב - 23:33 קישור ישיר

    אני רואה הרבה אנשים שמתים בדצמר אין אף אחד שנולד בדצמבר, רק אני? מפחיד .

  14. נוי 10 דצמבר 2006 ב - 8:49 קישור ישיר

    פרסמתי באתר סרט את הטעות – התגובה לא התקבלה.

  15. עידן 10 דצמבר 2006 ב - 9:36 קישור ישיר

    ואן אריק, ברנדה לי נולדה בדצמבר וכך גם קוני פרנסיס, פרנק סינטרה, אנני לנוקס, ריקי נלסון, ג’ון דנוור, כריסטינה אגילרה, איימי לי מאוונסנס, ליטל ריצ’רד, ג’ואן ארמטריידינג, ג’ים מוריסון וזה רק מתחום המוזיקה.

  16. אסף רזון 10 דצמבר 2006 ב - 10:22 קישור ישיר

    בראיון אצל קונאן אובראיין לא מזמן, מרטין שורט העלה זכרונות מפגישה מצחיקה מאד שלו עם ג’ורג’ האריסון ז”ל בהוליווד. מקווה שאוכל לשים את הקטע באיזה YouTube שתוכלו ליהנות בעצמכם.

  17. דן ברזל 10 דצמבר 2006 ב - 11:14 קישור ישיר

    הכניסה של ג’ורג’ הריסון לעולם הקולנוע הייתה מיקרית, ונולדה עקב בריחת המשקיעים של מונטי פייתון. ככה זה, כשאתה מתעקש לעשות סרט שצוחק על המיתוס של ישו, מאוד סביר שהמשקיעים שלך יקבלו רגליים קרות שבועיים לפני הצילומים. וכשאתה אאוטסיידר בתעשיית הקולנוע המקומית, כפי שהפייתונים היו, זה אך מתבקש לחפש עזרה במקומות אחרים, מחוץ לתעשייה (ולא בפעם הראשונה – “הגביע הקדוש” הופק בין השאר מכספים של לד זפלין וג’תרו טאל).

    מי שהכניס את הריסון לסיפור היה חברו הטוב אריק איידל (שלימים הרים את פארודיית הביטלס המשובחת All You Need Is Cash, שהריסון עצמו משתתף בה בתור עיתונאי). איידל והריסון חלקו הרבה במשותף – שניהם היו הצלע הפחות פופולרית שעמדה בצילם של זוג מוצלח (ובמקרה של איידל – שני זוגות מוצלחים: צ’פמן את קליז, ופאלין את ג’ונס). לא פלא שהם התחברו.

    ג’ורג’ הריסון לא רק הפיק את “בריאן כוכב עליון”, הוא גם מופיע בו לשבריר שנייה – כשבריאן עולה לגדולה, יש סצינה בה מפלסים לו דרך בין ההמון ומציגים אותו בפני אנשים שונים. אחד מהם הוא “ראש עיריית קריית גת” או משהו דומה, ואת המבטא הליוורפולי שלו כשהוא אומר “הלו” אי אפשר לפספס.

    ______________________

    מעניין לשים לב שכל חברי הביטלס פיתחו קריירות קולנועיות מעבר לסרטי הביטלס, מי יותר ומי פחות. הריסון כאמור התמקד בחברת ההפקה שלו; ג’ון התגלה כשחקן קומי חביב ב-How I Won The War של ריצ’ארד לסטר; רינגו שיחק באינספור סרטים אידיוטיים (אחד מהם, The Magic Christian, נכתב ע”י גרהם צ’פמן וג’ון קליז, לימים אחד הצירים המרכזיים של פייתון), ואפילו זכה לשחק בסרט של פרנק זאפה “200 Motels”, שם הוא גילם את… פרנק זאפה; ופול, מי שדחף את הביטלס לקטסטרופה הקולנועית של Magical Mystery Tour, עשה את אותו הדבר לעצמו שני עשורים לאחר מכן, וביים את עצמו ב-Send My Regards to Broad Street, סרט מקושקש שלא עשה טוב לאף אחד.

  18. אסף רזון 24 דצמבר 2006 ב - 11:22 קישור ישיר

    אהבתי את האזכור ל-Happy Feet.

    מילר עושה שימוש נפלא ב”ביטלס” בשני מקומות מרגשים מאד. פעם אחת בפתיחה (דומני שזה בסיום מחרוזת הפתיחה) כאשר פתאום אתה מגלה שהמנגינה שנשמעת היא Golden Slumbers המופלא, ובסופו אתה מגלה את השורה מ-The End.

    [שני אלה הם כמובן חלק מרצף הסיום, ביניהם נמצא Carry That Weight…]


השאירו תגובה