סרט שחור-לבן
הדבר הטוב:
למעשה, מבחינת עוצמת הצילום, וגם מבחינת כמה נקודות בעלילה – הקונפליקט בין ילדים ומבוגרים, בין נעורים ובין חינוך דתי קפדני, הניתוק מכל מה שנראה מודרני ואורבני, ואפילו הרמזים לקיומו של מימד על טבעי – "סרט לבן" של מיכאל האנקה, שיעלה בארץ ביום חמישי, הוא עבורי אחד הסרטים הזרים הכי מרשימים שראיתי מאז "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן. אני רואה לא מעט ברגמן בסרט הזה.
(הבהרה: תגידו, רגע ומה עם הסרטים של טרקובסקי, אנגלופולוס ובלה טאר שנוצרו בין "פאני ואלכסנדר" ו"סרט לבן", ואגיד – נכון, זו לא רק חולשתה של דמגוגיה, אלא גם של אסוציאציה. "פאני ואלכסנדר", כמו "סרט לבן", הוא מאותם סרטים שאפשר לראות בהם גם פשוט סיפור ונראטיב ולהתעלם מעולם שלם של שפה קולנועית ייחודית ומורכבת שנמצא בהם. הסרטים האחרים שאני כה אוהב נמצאים – כך אני רואה אותם – במימד אחר של אבסטרקציה, וצריך סוג אחר של טעם וסבלנות כדי לצפות בהם. את "סרט לבן", כמו "פאני ואלכסנדר", אפשר פשוט לחוות כמו מיני סדרה מאוד מילולית (ומאוד אירופית) בטלוויזיה. הקונטרסט בין כמות המלל וכמות התמונות, העוצמה הרגשית הכה שונה של שני המימדים האלה, הם חלק מעיקר הכוח של שני הסרטים האלה).
הדבר הלא כל כך טוב:
בתור אחד הסרטים הכי מרהיבים שראיתי כבר המון זמן, נורא התאכזבתי מהעותק שראיתי בקולנוע לב. כותרות התרגום היו באות נורא גדולה ותפסו חלק נכבד מדי מהפריים, ובגלל שיש לא מעט שוטים לבנים של שלג, בחלק מהזמן הכותרות הופכות למעין נגאטיב מקושקש כזה כדי להקל על הקריאה. בגלל שיש בסרט המון טקסט (בגרמנית!), הכותרות חיניות להבנת מה שקורא. אבל הן מסתירות ומכערות את רוב הפריים, ולמעשה נורא מסיחות את תשומת הלב ממנו. כמובן שהיה עדיף למצוא דרך מעט יותר אלגמטית להטביע כותרות: באותיות קטנות ושמנות יותר, התופסות חלק קטן יותר מהפריים. אבל אז מן הסתם תהיה גם בעיית קריאות. בעיה. ולכן, לכדתי עבורכם עשרה פריימים מתוך הסקרינר של הסרט, שתאמינו לי כמה אסתטי הוא. כל פריים נראה כמו הדפס כסף, והמוטיבים החוזרים הם של מעגליות הטבע (קיץ, חורף, אביב וכו'), של הקרח מול האש, השחור מול הלבן, ושל הנוכחות ההולכת ונעלמת מהפריימים של בני אדם (מול הנוכחות ההולכת ויורדת של קו האופק בקומפוזיציה).
הצילום, שמועמד לאוסקר, הוא של סוון ניקוויסט. סליחה, של כריסטיאן ברגר.
לחצו על כל פריים כדי להתפעל בגדול.
מה שמדהים הוא שהסרט צולם בצבע וכול השחור לבן נעשה בפוסט
=======
רוה לרם: לא כזה מדהים. למעשה כבר די נפוץ. ע"ע "האיש שלא היה שם" של האחים כהן.
אני משאר שהתרגום הגדול זה להתאים לקהל של קולנוע לב. אחרת שומעים אותם מתלוננים באמצע הסרט.
ישנם עותקים צבעוניים של האיש שלא היה שם שמסתובבים באינטרנט, אחד נמצא גם אצלי. מה שמיוחד בגרסה הצבעונית (שנעשתה למיטב הבנתי בשביל האפשרות שהסרט לא יתפוס בשחור לבן במדינות מסוימות) הוא שכמעט ולא מרגישים שהיא צבעונית, הכל נורא פסטלי מלבד אלמנטים מאוד מסויימים.
לרם – נדמה לי שכבר במנהטן של אלן, ובוודאי ברבים אחרים, השתמשו בשיטה הזו. התוצאות כך טובות יותר מבחינת עושר הפרטים בכהים ובבהירים. אפילו לימדו אותי פעם למה בדיוק, אבל זה היה באייטיז, לך תזכור.
גדי
למיטב ידיעתי, ההיפך הוא הנכון. לפחות בצילום סטילס, המנעד בגווני האפור עולה ביותר מפי 2 על זה הצבעוני.
סיבה אחת לצילום בצבע כדי להפוך לשחור לבן היא צילום דיגיטלי. סיבה אחרת היא חוסר בטחון ברצון בשחור-לבן(ר' האיש שלא היה שם, אפילו ששם זה לא היה שחור לבן בכלל, אלא גוון מסוים של ספיה).
ויאיר
"כותרות חיוניות להבנת מה שקורה" ולא "מה שקורא".
"אלגנטיות" ולא "אלגמטיות".
בקטנה 🙂
'האיש שלא היה שם' הופץ בצבע גם בDVD.
באמת פריימים יפים.
יש סיבה אחת פשוטה לצילום בפילם צבעוני למרות שהבמאי רוצה סרט בשחור-לבן, והיא שמכעט ולא מייצרים יותר פילם שחור-לבן. כתוצאה מכך, פילם כזה הרבה יותר יקר מפילם צבעוני. זה אולי נשמע אידיוטי, אבל כשמצלמים עשרות או אפילו מאות אלפי מטרים של סרט, ואחרי זה גם מפתחים אותם, ההבדל בעלויות הוא די משמעותי.
נוסף על כך, כשיקול משני, המומחיות של המעבדות בפיתוח, טיפול והדפסה של פילם שחור-לבן הולכת ונעלמת. כבר קרוב ל-50 שנה שכמעט כל הסרטים מצולמים בצבע. האנשים שמכירים עבודה עם שחור-לבן ובאמת יודעים להוציא ממנו את המיטב (כפי שנעשה בסרטים של ברגמן או טרקובסקי) הם זן בתהליכי היכחדות.
הפריימים של החיטה מזכירים מאוד את אדמה של דובשקנו.
למיטב זכרוני, קונטרול של אנטון קורביין הוקרן בארץ והודפס על פילם צבעוני או כזה שהוא לא שחור לבן "אמיתי". אני זוכר שהוא היה צהוב יחסית ובהיר לעומת העותק שהיה בפסטיבל ירושלים שנראה באמת מדהים. ואם אינני טועה מר קורביין אמר משהו בנושא.
יאיר, שיחקת אותה.
ההשוואה שלך לפאני ואלכסנדר ולסרטים אחרים של בלה טאר ודומיו וגם כל מה שכתבת אחר כך על המתח הנרטיבי בשילוב הקסם – כל זה ממש מסקרן. יש לי חשק לצפות בסרט.
ידוע שזה נפוץ וכך עשו גם באיש שלא היה שם
עדיין לצלם בצבע ולהוציא תוצאה כזאת בשחור לבן זה מדהים
כי צריך לחשוב בשני מישורים גם הבדלי גוונים וגם הפלטה של הצבעים שתהיה נכונה לעותק צבעוני (עם יהיה)
בכול אופן עבודת צילום מדהימה
בהמשך ליואב: אני לא צלם, אבל זכור לי שכבר לפני כמה שנים הוכרז שפילם שחור לבן לסרטים פשוט לא ייוצר יותר. ז"א אין שום דבר מדהים בעבודה עם פילם צבעוני והדפסתו בשחור לבן (זה אפילו לא תהליך פוסטי של ממש) – זה כורח ולא בחירה. אני מניח שזה דורש מיומנות מסויימת אבל הצילומים שמופיעים כאן דורשים מיומנות של רב-אמן, אז אין ממש מה להתפלא.
יש עוד סרטים שהם שחור לבן למרות שהם צולמו בצבעוני:
עיר החטאים מ-2005 או רשימת שינדלר מ-1993 שרואים בהם גם נגיעות של צבעים אחרים כמו צהוב ואדום.
בקיצור, לא חסרים דוגמאות.
קישור לתגובה 8:
http://motion.kodak.com/US/en/motion/Products/Production/Black_And_White_Films/index.htm
עיר החטאים צולם במצלמת HD F-950 של סוני
קודאק עד היום מייצרת סרטים שחור לבן:
http://motion.kodak.com/US/en/motion/Products/Production/Black_And_White_Films/index.htm
רשימת שינדלר צולם בשחור לבן (למייטב זכרוני)ואת המעיל האדום הוסיפו אחר כך
מצחיק שאתה קורא "נגטיב" למה שכמעט בכל פורמט דפוס שאנחנו מכירים הוא הסטנדרט: אותיות שחורות על רקע לבן. בעיניי זה דווקא היה מאוד אסתטי (מראה של דפוס סטנדרטי עושה לי את זה), והעובדה שלא זכרתי פתרון כזה מסרטים אחרים אפילו גרמה לי להיות מודעת יותר בזמן הצפייה למידת הבוהק של הפריימים המושלגים.
Attractive section of content. I just stumbled upon your web site and in accession capital to assert that I get in fact enjoyed account your blog posts. Any way I will be subscribing to your augment and even I achievement you access consistently fast.