Cinema is an unhappy art
אנדריי טרקובסקי (1932-1986) מת בדיוק היום לפני 20 שנה – 29.12.1986 – בבית חולים בפריז מסרטן ריאות. הוא היה בן 54. הוא ביים בסך הכל שבעה סרטים: "נעורי איוון" (1961), "אנדריי רובלב" (1966), "סולאריס" (1972), "מראה" (1974), "סטאלקר" (1979), "נוסטלגיה" (1983), "הקורבן" (1986).
אין סיכוי שאצליח לנסח במילים בודדות למה טרקובסקי הוא בעיני אחד הקולנוענים הגדולים והחשובים בתולדות הקולנוע, בעיקר כי קשה לי לנסח את זה לעצמי. הצפייה בסרטיו, וההתפעמות שאוחזת בי, דומים לחוויה דתית, אפילו מיסטית. זו העוצמה הטרנסנדנטלית של האמנות: טרקובסקי התבונן בחיים כמשורר, ושלט בטבע ובקולנוע כאילו יש בידיו כוחות כישוף. סרטיו הם הסנה הבוער של הקולנוע.
כל מה שאני יכול לעשות, למי שלא מכיר את סרטיו, זה להמליץ בחום להקדיש תשומת לב וסבלנות בצפייה בהם. הם איטיים ומזככים כמו טקס מדיטציה, ויפים יותר מרוב הדברים שתראו מימיכם בקולנוע. אם אתם יסודיים, צפו בכולם (המלצתי: לכו בסדר כרונולוגי הפוך). אם אתם רוצים להתחיל בשיא, התחילו עם "סטאלקר", סרטו מ-1979. זה גם סרטו האחרון בברית המועצות. את שני סרטיו האחרונים ביים כבר בגלות – איטליה ושבדיה. הוא מת מסרטן ריאות, אבל נדמה לי – גם מקריאה ביומניו – שהוא בעצם מת מגעגועים הביתה.
הנה כמה קטעים מסרטיו שמצאתי ביו-טיוב.
ל"מראה", סרטו הכי פחות עלילתי, שהוא מין רצף תודעה-פיוטי-ביוגרפי-היסטורי העוסק בהוריו ובתולדות ברית המועצות, לקח לי הכי הרבה זמן להתרגל מבין סרטיו. יש בו עדיין קטעים שקשה לי איתם. אבל יש בו כמה מהסצינות המופלאות ביותר שנראו על המסך (חיפשתי את אחד מקטעי החלומות בשחור לבן, עם האשה בהריון שמרחפת משנתה). בקטע הבא נשמעת בפסקול פואמה שכתב אביו של אנדריי, ארסיני טרקובסקי, אחד המשוררים הגדולים של רוסיה.
יש כמה דברים שתמיד מפעימים אותי בסצינה הזאת. למשל, הבריזה שנלכדת פעמיים בעדשה כשהיא מצלמת את השדה הפתוח. יד המקרה, או צי מאווררים מתוזמנים היטב מחוץ לפריים? וכשהאשה מפנה גבה לגבר המתרחק ממנה וצועדת לכיוון הבית, היא נעצרת לפתע, כאילו נזכרה במשהו, ומחלון הבית, מאחוריה בפריים, מתעופף החוצה דף נייר. ושוב, אני קודח: מקרה שנקלט בעדשה, או סימבול קולנועי זעיר מידות, ניואנס פיוטי, שרק מי שיראה את הסרט למעלה משלוש פעמים בכלל יבחין בו? אלה הרזים הגדולים בסרטיו של טרקובסקי שגורמים לי להגות בהם יומם וליל.
והנה ההמשך של אותה סצינה. מרגע שהאמא אומרת "יש שריפה" מתחיל שוט רצוף של כדקה. באמצעות שינויי תאורה ומשחקי סאונד טרקובסקי יוצר מצבי תודעה משתנים – על הגבול בין זכרון והזיה – בתוך אותו שוט עצמו. זה מתחיל כשוט של השתובבות ילדותית תמימה, ונגמר ברגע מבשר רעות. וכמו בסצינה הקודמת, המעברים בין הפנים והחוץ של הבית פשוט מרהיבים (ושוב: הכוס הנופלת מהשולחן, מקרי או מתוכנן?). וכאן זה נעשה ברצף, שוט אחד, בלי עריכה, רק משחקי השתקפויות, תאורה, כוריאוגרפיית מצלמה וסאונד שלא מסגיר מה עומד להגיע תכף. ולבסוף, השוט של האש הממוסגרת במשקוף חלון נוטף מים. מופתי. אחר כך מגיעה סצית חלום בשחור-לבן, עם אחד הדימויים המרהיבים והמיסתוריים של טרקובסקי, של בית שנראה כאילו הוא מתפרק לתוך עצמו. ואז אל ההווה, אל עוד שוט רצוף ואיטי של כשתי דקות. המעברים האלה – עבר, הווה, חלום, קטעי ארכיון, קטעי הזיה – הופכים את הסרט לקשה לפיענוח בתחילה, אבל בלתי נשכח בצפיות חוזרות.
יש ימים שאני חושב ש"סטאלקר" הוא יצירת המופת הגדולה שלו. בתור אדם שהצהיר שהוא שונא מדע בדיוני, טרקובסקי ביים שלושה סרטים עם תימות עתידניות: "סולאריס", "סטאלקר" ו"הקורבן". בשלושתם הוא תוהה מה המחיר לכך שמשאלותינו מתגשמות. האם אנחנו באמת רוצים בזה? והאם מה שאנחנו מביעים כמשאלה או כתפילה בקול רם, הוא באמת מה שהתת מודע שלנו רוצה? הלב, הנשמה?
אני מת על הסצינה הזאת ב"סטאלקר", היא אחת הראשונות שגרמו לי להתאהב בבמאי הזה. סטאלקר הוא מורה הדרך שמוביל סופר ומדען לתוך האיזור האסור, בו כנראה נפל מטאוריט או נחתה חללית, והפך לשטח הפקר בו האגדה מספרת שקוראים דברים מופלאים ואיומים. אנשים נעלמים, מלכודות מופעלות, אבל בלב האיזור יש חדר שיש לו את היכולת להגשים משאלות. אבל את המשאלה האמיתית שבליבכם, לא זאת שאתם כותבים בפתק אותו אתם דוחפים לכותל. האם החדר הזה הוא מתנה לאנושות, או קללה? ובסצינה הזאת עולים שלושת ההמתגנבים על קרונית שמוליכה אותם אל תוך האיזור האסור. מהשחור-לבן של העולם בחוץ, אל הצבעוניות שבפנים. אני אוהב איך צליל שקשוק פסי הרכבת מתמזג למוזיקה (רידלי סקוט גנב לא מעט מ"סטאלקר" ל"בלייד ראנר", לא מעט מזה בעיצוב הפסקול), ואיך השלושה שותקים, כאילו הם פתאום נכנסים להירהור: "מה אנחנו עושים כאן". רגע גדול של קולנוע שללא מילים, רק עם קצב, סאונד ותנועה, מכניס אותנו לתוך ראשם של הדמויות, וכמעט מהפנט אותנו לקלוט את העולם דרך התודעה שלהם.
סרטיו של טרקובסקי הם כמו התורה (לו היו לה שבעה חומשים, או איך שלא היו קוראים לחומש אם הוא היה אחד משבעה). אני חושב שקודם צריך להרגיש אותם לפני שמנסים להבין אותם. הסוף של "סולאריס" הוא דוגמה לזה. הוא בילבל אותי בתחילה, אבל הוא לפת אותי בגרון וגרם לי להרגיש שהוא אומר דברים מהותיים. הקצב האיטי של טרקובסקי לפעמים גורם לצופה לאבד קשב או ריכוז, להתנתק מהעלילה, מהרצף הסיבתי, מההגיון, ולקלוט את הסרט בכל פעם למשך שוט אחד בלבד. כוכב הלכת הנוזלי סולאריס, בדומה לחדר ב"סטאלקר", מסוגל להגשים את משאלותיהם של בני האדם המתקרבים אליו. הבעיה היא שלרוב אנחנו מגלים שהמשאלה אותה ביקשנו היא בעצם הקללה שלנו, ולא הפנטזיה. סיקוונס הסיום של "סולאריס" נראה בתחילה כמו העתקה מדויקת של סיקוונס הפתיחה. הנחל, צמחי המים, השדה, הדאצ'ה הכפרית, הבן שפוגש את אביו. האם כריס קלווין, גיבור הסרט, חזר לכדור הארץ? או שכל הרגעים האלה מתרחשים במוחו, וקמים לתחייה בזכות כוכב הלכת סולאריס, שהפך אותו לאסיר מרצון עליו? עד סוף הסיקוונס, וכותרות הסיום, זה מתבהר. ואם לא, אז בצפיות חוזרות ונשנות.
ולבסוף, על רקע שוטים של נסיעה בכבישי טוקיו, מתוך "סולאריס", הנה טרקובסקי עצמו בהקלטה מראיון, בו הוא טוען שהקולנוע הוא האמנות האומללה, כי זו אמנות שזקוקה לכסף, וכי סרט המיועד למיליוני צופים לא יכול להיות פיוטי.
בוחן פתע.
אף אחד לא קרא את יאיר ב"שבעה לילות", או שלאף אחד אין מה להעיר לו?
אחח, תענוג. בטלוויזיה נותנים את "פגוש את הפוקרס" – זוועת עולם – ופה אפשר להעביר חצי שעה מדהימה עם טרקובסקי. אז בשביל זה יש אינטרנט. תודה, יאיר.
מקסים
(רק הגהה קטנה – בקטע על סטאלקר ורידלי סקוט צריך להיות "עיצוב" במקום "עיתוב")
יש סיכוי שמישהו ב-YES ירים את הכפפה ויארגן לנו רטורוספקטיבה לסרטיו של טרקובסקי???
למישהו יש לינק לכל התסריטים של סרטיו, אם הם בכלל נמצאים באינטרנט?
אני רוצה להתוודות –
לפני כ-10 שנים יצא לי להיות נוכח בהקרנה סינטקית של "סטאלקר". לא היה לי מושג מי זה טרקובסקי, לא ידעתי מה זה "סטאלקר" ובטח ובטח לא הייתי מוכן למה שהסרט הגיש לי. יצאתי באמצע(הסרט הראשון והאחרון ממנו יצאתי באמצע).
עבר כמעט עשור, והזדמן לידי הספר "פיקניק בשולי הדרך" עליו התבסס טרקובסקי בסרט. התרגום היה סביר ביותר והרעיונות שהספר מציג הזכירו לי פעם אחר פעם את התמונות שהספקתי לראות מהסרט. מאז שסיימתי אותו, לפני כשבועיים, אני מסתובב עם תחושה חזקה שאני חייב, אבל ממש ממש חייב, לראות עכשיו את הסרט שוב. עכשיו אני מוכן! הרי את "מראה" כבר ראיתי, ו"אנדריי רובלוב" הימם אותי כשם שרק "אמדריי רובלוב" יכול, אז אולי באמת הגיע הזמן לנסות שוב את "סטאלקר"….
ד"א, אני בהחלט ממליץ על הספר!
בהחלט ייתכן שתהיה בyes מחווה לטרקובסקי יום אחד, אבל בינתיים, למה שלא תתענג על ספיישל האנימציה הסובייטית שיתחולל בינואר? תוכל לראות בו עשרות סרטים מופתיים שמעולם לא הוקרנו בארץ באף מסגרת.
ואם זה לא מספיק לך – אתה יכול לתפוס את נוסטלגיה בyes3 מדי פעם
רוה לחן חן: כן, תחת השם "געגועים". אולי הגיע הזמן לתקן את זה?
לשנות למה? "המשורר מת מצחוק"?
הי. טרקובסקי הוא הבמאי האהוב עלי ביותר בכל הזמנים! איזה כיף של פוסט. עשית לי את הלילה..
ודרך אגב, Sven Nykist הצלם הדגול שצילם את "הקורבן" וגם את "פאני ואלכסנדר" ו"סונטת סתיו" של ברגמן, מת בספטמבר השנה. והוא באמת היה מוכשר שבמוכשרים..
אחלה כתבה. במאי מתדהים. חוויה.
אני חייבת לציין שבמאיים יפניים עכשיויים מצטטים ממנו פה ושם ואף מזכירים את שמו בסרטים.
לגבי איפה להשיג את הסרטים – אני חושבת שכדאי לבדוק באוזן השלישית (ירושלים או ת"א). וכן, yes מראים את "נוסטלגיה" מדיי פעם.
אנימציה סובייטית ב yes – חובה לראות. טוב, כאחת שגם גדלה על זה וגם למדה אנימציה, זה בטח יהיו ערבים נפלאים 🙂 תודה ל yes (גם על ארדמן וסרטי פסטיבלים כמובן).
אה, עוד דבר, הסרט "סולאריס" מתבסס על ספרם של אחי סטרוגצקיי (מדע בדיוני, מי שמתעמק יכול לקרוא), וגם יש גם גרסה אמריקאית לסיפור – סרט של סטודרברג על שמחקן ג'ורג' קלוני.
* סודרברג
*עם שחקן
גם "סטאלקר" מבוסס על ספר של אותם אחים סטרוגצקיי. כנראה שטרקובסקי אהב אותם… 🙂
"סולאריס" נכתב ע"י סטניסלב לם, לא ע"י האחים סטרוגצקי.
אה, צודק. כנראה התבלבלתי בין "סטאלקר" לבין ה"סולאריס".
נכון, זה לם. סופר פולני.
אכן מוצלח מאוד, כתוב יפה ומעניין – כל הכבוד על הבאת טרקובסקי אל המודעות מדי פעם.
דרך אגב, בחוג לקולנוע באוני' ת"א יש קורס שנתי, סמנריון שהוא רק על טרקובסקי עם המרצה ד"ר אברהם גורדון. שם סטודנטים (אני בינהם) כותבים מדי שנה עבודות סמנריוניות בהקשר לטרקובסקי מזויות שונות כך שכנראה מצטבר לו גוף ידע די משמעותי בעניין.
כל מילה בסלע!
טארקובסקי ענק ואולי הגדול מכולם בתחום הקולנוע.
אגב, פסי הקול לסרטיו יצאו במהדורה מצומצמת ביפן על דיסקים לפני 8 שנים ואני הייתי בר מזל להניח ידי עליהן.
מידד
הרוח החולפת על פני השדה ב"מראה" הושגה על-ידי מסוק שחג מעל השדה ומחוץ לפריים.
מוזר, לא? בחיים לא הייתי חושב על זה.
כתבה מעולה. תודה.
תודה תודה תודה…
אני אוהב את טרקובסקי אהבת נפש. הוא אחד מהבמאים הנפלאים בעיני אי פעם, ותודה שהזכרת לי את זה עם המאמר. סרטים פיוטיים ומחכימים, שגורמים לי באיטיות שלהם לצאת מתוך עצמי, להכנס לעולם אחר, להלך מחשבה והלך רוח אחר. חווייה דתית היא באמת הצורה הנכונה ביותר לבטא את מה שאני מרגיש כלפי סרטיו, ובפרט כלפי סולאריס, שהוא כנראה סרט המדע הבידיוני האהוב עלי. הפיוטיות שלו, העצבות, הקצב האיטי ומעורר המחשבה, הצילומים הנפלאים, התסריט המשובח שלא מרפה לרגע. פשוט סרט מופלא של במאי מופלא. אז שוב – תודה תודה תודה שהזכרת לי אותו, ככה סתם באמצע יום עבודה שגרתי.
בדצמבר 2011 ימלאו 25 שנים למותו של הגאון. זמן טוב מאוד לרטרוספקטיבה של כל שבעת סרטיו בסינמטקים
בעז – זה קורה.