"פובידיליה", הביקורת
פתאום כשאני חושב על זה – באופן אסוציאטיבי – הסגר, רדיפה, מחלת נפש, אובססיית שואה, עולם חיצוני שמנסה לפרוץ פנימה – אני תוהה האם "פובידיליה" הוא "שאטר איילנד" הישראלי. אמממ… במחשבה שני: לא.
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010
בעשור האחרון הקולנוע הישראלי מצא את הקול שלו. הוא מצא את הדרך המשוכללת והשלמה לעסוק בנושאים שהעסיקו אותו מאז ומתמיד: המשפחה, הצבא והקונפליקט הישראלי-ערבי. הסרטים הכי מצליחים של העשור האחרון – בארץ ובפסטיבלי העולם – הם גרסאות משוכללות, משובחות ועשויות היטב לנושאים האלה. וכעת, כשהקולנוע הישראלי מצא מיומנות, התמקצעות וגיוון סגנוני, הגיע הזמן שהוא גם יתחיל לחפש נתיבים עלילתיים וסגנוניים אלטרנטיביים. וכפי שהשם "אלטרנטיבי" מרמז, זה הזמן לחפש עוד ועוד סרטים שינועו לצידי המיינסטרים. אלה שיביאו פחות צופים, אבל שעצם עשייתם היא בבחינת חידוש. למשל: סרטים ההולכים ומתנתקים מהמציאות. הקולנוע הישראלי מקובע לתוך המציאות כאילו רגליו נטועות בתוך דליי בטון. אבל בהדרגה, גם סד המציאות מתחיל להיסדק. טיפין טיפין. “ואלס עם בשיר", למשל, היה סדק כזה. סרט מלחמה על פניו, אבל למעשה מסע בתוך תודעה. “שבע דקות בגן עדן" הוא עוד אקספירמנט תודעתי שמצאתי מרתק, וכה חיוני ומגוון לפילמוגרפיה הישראלית. וכעת מצטרף לרשימה גם "פובידיליה", סרט שאפשר לקרוא אותו כסיפור ריאליסטי על חייו של צעיר שמנסה להתנתק מהעולם, אבל נראה לי שעל פי שפתו הסגנונית נכון יותר לקרוא אותו כסרט שהוא כל-כולו הזיה. חלום. או סיוט.
האחים דורון ויואב פז, בסרט הבכורה שלהם, מעבדים למסך את ספרו של יזהר הר-לב, על איש מחשבים שמחליט להסתגר בביתו (עפר שכטר, שהשיל קילוגרמים רבים כדי לגלם את הדמות, ולרגעים נדמה שדמותו של כריסטיאן בייל ב"המכונאי" היוותה לו השראה מפחידה). גיבורנו חווה איזושהי התמוטטות עצבים אגורפובית וחליט לנהל את כל חייו בתוך דירתו – הכל הוא עושה באמצעות מחשבים: עובד ומתפרנס, מזמין אוכל ועושה סקס. כמעט סיפורו של בלוגר ממוצע, לא? הוא ממשי, אבל חייו הפכו וירטואליים לחלוטין מול מסכי טלוויזיה ומחשב. ואז הוא צריך להתמודד עם מגע אנושי כשלחייו נכנסת בחורה, וכשבעל הבית שלו מבקש לזרוק אותו מהדירה. אפרת בוימוולד היא נציגת המכירות בעלת המזג הנוח שמנסה להוציא אותו מהדירה בחיוכים ובפיתוי. שלמה בר שביט, אחת ההברקות בסרט, הוא סוכן הנדל"ן ניצול השואה, נציג הדור הישן, דור ההורים, שלא מבין מה עובר על הצעיר ואיך הוא יכול לחיות את חייו כך, והוא מנסה לעקור את הגיבור מדירתו בכוח.
המהלך הדרמטי והרגשי בסרט לא לגמרי שלם, ולמרות כל הכוונות המצוינות והמפתיעות לטובה של היוצרים ושל שכטר, המבט שלנו בו נותר חיצוני, במקום שבו הייתם מצפים שהסרט יהלום בנו בעוצמות אדירות, משמע היינו ב"רקוויאם לחלום" נוסח תל אביב. אבל גם בלי זה, “פובידיליה" הוא ניסיון נכון ומרתק, ליצור סרט שהוא קצת כמו הגיבור שלו: מנותק, הרמטי, מגיב בהסתגרות בשעה של מה שמייצג את הישראליות מנסה להידחף בכוח פנימה אל חיינו, ולהחליף את "הישראליות" בצורתה הקולנועית, באיזושהי שפה אולטרה-מסוגננת ומנותקת. התוצאה היא חוויה ויזואלית/מוזיקלית מרשימה ומעוררת הערכה רבה. אבל בה בעת, היא מבטיחה שיא שהסרט לא מגיע אליו. אבל הדרך לשם היא מהמקוריות והמסקרנות והמסוגננות שנראו על מסך ישראלי בעת האחרונה.
האם זו עוד אחת מביקורות שבעצם אומרות "הסרט לא משהו אבל אל תתיאשו, תעשו עוד?"
איפה אפשר לראות את הסרט?
בבית קולנוע
שכטר אכן סיפר שהוא ראה את המכונאי והליט שזה יהיה מגניב לעשות כמו כריסטיאן בייל. אבל בגלל זה הוא שחקן גרוע, כי הוא החליט ללא הצדקה אמיתית אלא בגלל שזה יחשב כצעד של שחקן שהולך עד הסוף. פאטתי.
כל הכבוד על הסרט והעשייה שלו, אבל השחקנים.. מיסט קאסט.. וזה מרומם או מפיל סרט.
צחי גראד לא היה אמור להיות בסרט הזה?
ראיתי את הסרט. לא התכוננתי למשהו כ"כ פנטזיונרי-הזוי. יש רגעים שנדמה שהבמאי החליט לעשות כאן פרויקט וידאו-ארט קיקיוני ולא ממש סרט לקהל הרחב..
אין ספק הסרט מושקע ויפה, אבל אובר-אומנותי, אלא אם כן הכוונה היתה לעוד סרט סינמטקים.
בהצלחה.