״הסוד שבעיניים״, הביקורת
ששה מבין חזאי האוסקר הבכירים באמריקה – ובראשם אן תומפסון – מהמרים ש"הסוד שבעיניים" הארגנטינאי יזכה בשבוע הבא באוסקר על הסרט הזר. גם אני, אחרי שראיתי את הסרט, הרגשתי שיוצאת לי הרוח מהמפרשים ושיש לסרט הזה איזשהו סיכוי מסוים (אם כי אני עדיין מהמר על "סרט לבן"). הם מבססים את ההימור שלהם על כך שכמו ש"פרידות" הקל לעיכול ניצח בשנה שעברה את "ואלס עם בשיר" המופתי, כך יקרה גם השנה, עם סרט שאין בו מורכבות, אבל יש בו הדר קולנועי אולד-פאשנד קלאסי, עם כמה הברקות יפות. ואם מפיצי הסרט באמריקה חכמים, הם ישווקו למצביעי האוסקרים אותו כמעין "חיים של אחרים" של השנה. אבל בל נטעה: אם "הסוד שבעיניים" זוכה זה לא כי הוא באמת הכי טוב, אלא כי השם האמיתי של הקטגוריה הזאת כבר צריך להתחלף רשמית ל"פרס הסרט הזר הסימפטי של השנה".
הנה הביקורת:
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010
סרט לא רע, “הסוד שבעיניים". לא שום דבר גדול או משמעותי, סתם תעלומת רצח שעטופה בסיפור אהבה. אבל הוא עשוי היטב, מצולם יפה, ויש בו ליטוש אטרקטיבי. יש לנו נטייה לפעמים לחפש עומק בסרטים זרים, ולתהות האם סרט המתרחש בחלקו בארגנטינה של שנות השבעים מחביא בתוכו איזושהי אמירה פוליטית או היסטורית משמעותית. ואולי הצופה הארגנטינאי ימצא רבדים כאלה, אבל דומני שהסרט בסופו של דבר הוא בבחינת "מה שאתם רואים זה מה שאתם מקבלים", קרי: עשייה מיומנת מאוד, שדורשת מכם להתעלם מהמקומות בהם בואנוס איירס אינה עדיין הוליווד (העיר בה עובד עכשיו הבמאי, חואן חוסה קמפנלה, כבמאי סדרות טלוויזיה להשכיר, אחרי שסרטו הקודם, והסימפטי יותר, “הבן של הכלה" היה מועמד לאוסקר). כמו למשל, העובדה שאנחנו צריכים להשתכנע שריקרדו דארין השרמנטי, בן ה-53, הוא גם בערך בן 40 ומשהו בסרט, ועם מעט איפור וצבע לבן, הוא גם בן 60 ומשהו, מתקרב ל-70, ויוצא לפנסיה. אז יש משהו מזויף בסרט, אבל זה איכשהו עובד, כי גם התסריט עצמו די מאולץ, ולא מכניס אותנו לעולם ריאליסטי במיוחד.
ב"הסוד שבעיניים" חוקר ארגנטינאי מביט לאחור על חייו ומגלה שתי עלילות לא פתורות בהם: האחת, סיפור חקירת רצח ואונס שלא מוצה בה הצדק; והשניה, סיפור אהבתו הבלתי ממומשת לבוסית שלו. כעת, לקראת זקנתו, ואחרי שפרש לפנסיה, הוא מחליט למצוא דרך לסגור את שני התיקים האלה. אבל קמפנלה עושה עבודה תסריטאית פשוטה וקלה, וממיר אותה בעבודה קולנועית מיומנת למדי, שכוללת גם כתיבה חיננית לדמויות המשנה, אבל בעיקר העמדת כמה סצינות בעלות עוצמה קולנועית מרשימה למדי. הבכירה שבהן היא סצינה שבריאן דה פלמה היה גאה להיות חתום עליה: שוט ארוך-ארוך ומסובך מאוד (ומן הסתם התכה ממוחשבת של כמה שוטים נפרדים) המתחיל ממסוק וממשיך במרדף רגלי בתוך איצטדיון כדורגל. איך הגענו לאיצטדיון ואיך מצאו גיבורינו את החשוד שלהם בתוך רבבות הצופים? זה זניח, ולא אמין לרגע. מה שחשוב זו הסצינה הזאת, שהיא מהיפות שראיתי לאחרונה.
ולמעשה, אם קמפנלה היה מוותר לחלוטין על הידוק תסריטאי, ומחליט שהוא לא רוצה לסגור את העלילה באופן הרמטי, הוא היה יכול לגמור את סרטו 20 דקות מוקדם יותר. מבחינה סגנונית ורגשית הסרט היה נגמר במקום גבוה ומספק יותר, אבל בלי התרה עלילתית. החזרה אל ההווה, והרצון לפתור ולסגור הכל גורמים לסרט לאבד גובה משמעותי לקראת סופו. עד אז, הוא דווקא די סימפטי.
יאיר, מה שלא תעשה, אל תקרא את 'בית שחור' של סטיבן קינג. יש בו תיאורים גרפיים קשים של ילדים מבותרים. לי זה לא מפריע, כי הספר עד כה אדיר!
פרסים פרסים
הערב חולקו פרסי האקדמיה הצרפתית לקולנוע, הסזאר.
בשנים האחרונות הסזאר הפתיע ונודע כבלתי צפוי (לדוגמא: זכיתו של "הגרגר והדג" על פני יקיר המבקרים "הפרפר ופעמון הצלילה"; זכיתו של "L'equive", סרטו הקודם של במאי "הגרגר והדג", על פני "שנים של אירוסים"; זכיתו של "סראפין" הקטן על פני "אויב הציבור 1+2 " ו"בין הקירות"). השנה, הטקס עבר כמעט בלי הפתעות. "נביא" של ז'אק אודיאר הלך הביתה עם 9 פרסי סזאר, כולל הסרט הטוב ביותר, הבמאי, שחקן ושחקן המשנה.
הרגע המרגש של הטקס היה הרגע בו איזבל אדז'אני, שלא נראתה על מסכי הקולנוע יותר מחמש שנים, זכתה בפרס השחקנית על הסרט "יום החצאית" (לא ראיתי את הסרט, אם כי אני יודע שהוא הוקרן בסינמטק ירושלים לא מזמן, ונדמה לי שהוא נקנה להפצה בארץ).
לפרס הסרט הזר היו מועמדים, בין היתר: "אווטאר", "מילק", "נער החידות ממומביי", ו"הסרט הלבן". את כולם עקף בסיבוב קלינט איסטווד. לא עם "אינוויקטוס", אלא עם "גראן טורינו". את הפרס קיבל בשמו של איסטווד בנו של קלינט, שבגיל 80 כבר מצלם סרט עוד יותר חדש.
איתן –
'הגרגר והדג' ו'בין הקירות' משעמממים תחת, בעוד 'הפרפר ופעמון הצלילה' ושני חלקי 'אויב הציבור' עם וינסנט קאסל
הם סרטים מצוינים.
אם סרט מופת צריך לזכות (וצריך) זה סרט לבן : יצירת מופת שלא נראתה כמותה בשנים האחרונות ולפי קרטריונים של איכות היא לא רואה ממטר כל סרט אחר.
נקווה שה"אוסקר" עדיין פועל ע"פ עקרונות הצדק, ההגינות כלפי המדיה הזאת שהוא אמור לייצג
מסכים לגמרי עם הביקורת. באמת לא סרט גדול מאד, אבל הסצנה באיצטדיון הכדורגל מרעידה לי את הבטן בכל פעם שאני נזכר בה. אחד הרגעים החזקים. אגב, הסרט צולם בוידאו (red one) – ומבחינים בכך גם בהקרה בפילם. לי אישית זה מפריע.
כן, סצינת הכדורגל מצוינת. אבל חוץ מזה, 'הסוד שבעיניים, הוא לא לגמרי בלתי סימפתי, אבל הוא כל כך פשוט, כל כך לא יוצא דופן, כל כך סתמי, כל כך לא מתבלט בשום היבט לטוב או לרע, שבאמת אין לי הרבה מה להגיד עליו, חוץ מלחזור על המילה "סביר".
(אני צריך לציין- בזמן הצפייה לא הבנתי את הטוויסט האחרון, כשקראתי באינטרנט מהו התרשמתי שהוא מוצלח, ובכל זאת, אני איתן בדעתי.)
יום כיפור 2010, והחלטנו במשפחה לראות את הסרט הזה (עזרה להחליט: החברה הארגנטינאית של אחי. משוחדת? אולי). לא התרשמנו במיחד, בלשון המעטה.
לא הבנו בדיוק מי נגד מי ולמה, מה ההוא עשה להוא, למה ההוא עשה את הדבר ההוא, ולמה ולמה ולמה. זה היה די רע, לא מעניין ואפילו משעמם לפעמים. לפחות החלק האחרון של הסרט היה די מעניין.
סרט מעולה.
ראיתי אותו פעמיים ונהנתי בפעם השנייה עוד יותר מהראשונה.
משחק מעולה, תסריט מבריק, עם ניואנסים של שני קווי עלילה, אחד בעבר ואחד בהווה.
מסר ברור, חד ואנושי ששזור על פני הסרט.
סצינות מרהיבות (אצטדיון כדורגל, ותחנת רכבת)
ודיאלוגים מבריקים.
סרט חובה.
Buddy the spam here will drive me nuts! Fix it!
Hi I found your site by mistake when i was searching Google for this issue, I have to say your site is really helpful I also love the theme, its amazing!. I dont have that much time to read all your post at the moment but I have bookmarked it and also add your RSS feeds. I will be back in a day or two. thanks for a great site.
ממש לא מסכים איתך. הסוד שבעיניים הוא דרמת מתח ידה כתער עם לוגיקה של סרטי בלשים ודרמה שנדיר למצוא גם בסרטים מהוליווד. אחד הסרטים הכי טובים של השנה