"מבט מגן עדן", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 10.3.2010
כמו תבשיל שרשימת המרכיבים שלו מעוררת תיאבון, אבל התוצאה עצמה מאכזבת את החיך, כך גם "מבט מגן עדן": סרט שעל הנייר היה אמור להיות יצירת מופת, אבל על המסך הוא לא. ראשית, זה סרט חדש של פיטר ג'קסון, שבו הוא עושה לא רק דיאטה למשקל גופו אלא גם למימדי ההפקה שלו. אחרי טרילוגיית "שר הטבעות" ו"קינג קונג" הוא פנה לפרויקט קטן ומינורי יותר, שגרם לי לרצות להאמין ש"מבט מגן עדן" יהיה מעין שיבה ל"יצורים שמימיים".
תקציר תולדות פיטר ג'קסון עד כה: הבמאי הניו זילנדי התחיל את דרכו כבמאי סרטי אימה זולים ובוטים, מצחיקים ומגעילים, שהראו שמדובר ביוצר חצוף למדי. עד שביים את "יצורים שמיימים", הסרט שבו גילינו את קייט ווינסלט (וגם את מלאני לינסקי, שמגלמת כעת את אחותו המתחתנת של ג'ורג' קלוני ב"תלוי באוויר"). "יצורים שמיימיים" היה סרט יחודי ומקורי בכך ששילב בין דרמת התבגרות תקופתית ובין פרצים מפתיעים של אלימות וחרדה שנראתה שנתלשה מחייו הקודמים כבמאי סרטי טראש. אבל עיקר ההברקה היה בטון: לא רציני מדי, לא שטותי מדי. בשנות האלפיים ג'קסון הפך למוח והידיים שמאחורי טרילוגיית "שר הטבעות", שעל החלק השלישי שבה הוא זכה באוסקר וגם מן הסתם הפך לאדם עשיר מאוד, והוכיח שיש בו משהו מג'יימס קמרון – בשיטת ה”עשה-זאת-בעצמך” של מי שהתחיל את דרכו בסרטי אימה זולים – אבל נדמה שלמרות שג'קסון הוא מאלה שמסוגלים לקחת על עצמם לביים את "אווטאר 2 ", עדיין רבים מחכים שישוב ל"יצורים שמיימיים", שהיה בו מיזוג מושלם ומאוד יוצא דופן ונדיר בין טעמים קולנועיים שונים. “מבט מגן עדן", העיבוד לספרה של אליס סיבולד (שיצא בעברית תחת שמו המקורי, “העצמות המקסימות", וכעת יצא בשנית תחת השם ה"מסחרי" יותר של הסרט), עורר תקוות שהנה הוא חוזר לשם. אולי אשם בכך מוטיב גן העדן בשם (בעברית, לפחות). הבחירה של ג'קסון ושל זוגתו התסריטאית, פראן וולש, לעבד דרמה משפחתית-טראגית עם ניחוחות מיסטיים/על טבעיים הפכה את הסרט הזה לפרויקט שמאוד ציפיתי לו. אח, ארורות הציפיות.
עניין שני: המוזיקה. כששמעתי שג'קסון בחר בבריאן אינו – אחד המוזיקאים הנערצים עליי – להלחין את הפסקול (ולשבץ בו קטעים מאלבומיו הקיימים) הייתי בעננים. כשהתברר, במהלך הצפייה, שהוא גם הוסיף לסרט שירים בביצועה של אליזבת פרייזר (אחד של קוקטו טווינז, השני של דיס מורטל קויל) הרגשתי התעלות. הסרט הזה כאילו בקע ממוחו של אדם עם טעמים הזהים לשלי. גם לעובדה שהמוזיקה לא מסתדרת עם הכרונולוגיה של הסרט יש לי הסבר. עלילת הסרט מתרחשת בתחילת שנות השבעים, ואילו המוזיקה היא מתחילת שנות השמונים. אנאכרוניזם? אולי לא: אולי ג'קסון אומר את מה שרבים ממעריצי קוקטו טווינז (ובריאן אינו) הרגישו בליבם: שהמוזיקה שלהם נוצרה בעולמות עליונים כבר מזמן, ורק ירדה אל העולם שלנו בשנות השמונים. ואם יש פסקול לגן עדן, כנראה שהוא יהיה כזה. אז אחרי כל זה, איך זה שהרגשתי החמצה?
למעשה, זה מעין דז'ה וו, או שידור חוזר, לפרויקט אחר שהרגשתי לגביו אותו דבר לפני ואחרי: “לחלום אותך", של במאי ניו זילנדי אחר, וינסנט וורד. כן, אני די שפוט על סרטים המתרחשים בעולם הבא, ובסרט ההוא הוקסמתי מהרעיון שבו רובין וויליאמס הוא מעין אורפיאוס בן זמננו שיוצא להציל את נשמתה של אשתו מהגיהנום. מבחינה וויזואלית הסרט ההוא היה מרהיב, אבל רגשית – וגם שכלית – הוא הותיר אותי ריק. וכך בדיוק גם "מבט מגן עדן": ויזואלית הסרט הזה פנטסטי, ומבחינת המוזיקה, זה אכן גן עדן. אבל כל מסע רגשי ורוחני שהסרט הזה מנסה ללכת בו נותר חלול. אז הסרט הזה נהדר, אבל משהו בו לקוי, חסר. אולי זו פשוט אי התאמה בין המינוריות העלילתית והגרנדיוזיות הוויזואלית (ממש כמו שקורה כעת גם ב"שאטר איילנד" של סקורסזי), או סתם פעם מצער בין ציפיות ויישומים. ואולי, עם ציפיות מונמכות לסרט הזה יש פוטנציאל להפתיע.
ואולי יש כאן בעיה גדולה יותר. ג'קסון מנסה לספר לנו סיפור עדין, מבעד לעיניה של ילדה, בו היא מתבוננת בעצב ובחמלה מגן עדן על העולם שהיא השאירה מאחוריה אחרי מותה, עם משפחתה המרוסקת מעצב ועם הפסיכופת שרצח אותה ועדיין מסתובב חופשי. ושם יש בעיה: כי מצד אחד, ג'קסון – שמגיע מעולם האימה – לא חוסך לנו בהצגת הפשע לפרטיו באופן שהופך את הסרט לבלתי נעים, כמעט חסר רחמים וחסד – ומצד שני מצפה שעדיין נוכל לחוות חמלה. התוצאה היא סרט שעושה פשוט תחושה לא נעימה, ובו מעט הפיוט, במקום לרכך את הנפש, דווקא יוצר תחושת ניכור וכעס. אוסיף לכך בעיות ליהוק (סוזן סרנדון ומארק וולברג חרקו לי כל הסרט), והתוצאה היא מיני-מפח.
ובכל זאת, קשה לי לבטל את הסרט. כי גם עם הבעיות שלי איתו, ועם העובדה שהוא לא סחף וריסק אותי, אני לא יכול להתכחש לעובדה שהוא פשוט יפהפה. ומה לעשות, האסתטיקה שבו, ותפיסת העולם שלו, לפיה יש עולם הבא ושצדק אמיתי נמצא מחוץ לשליטתו של האדם אלא בידיים עליונות יותר, הופכות את "מבט מגן עדן" לסרט שבסופו של דבר אני די מחבב, בעל כורחי.
זה סרט מביך ומשעמם.
סרט נורא
מארקי מארק בתסרוקת מגוחחת במיוחד
לא רציתי להגיד שהסרט מחורבן כי ישר היו מתנפלים עלי פה אבל הוא באמת כזה…:)
לפעמים סרט רע הוא פשוט סרט רע. וזהו. לא חייבים לסחוט בכוח איזה קומפלימנט דחוק.
ובנוסף, הסרט אמנם מצולם יפה, אבל דווקא העולם הבא, הדיגיטלי, לא מספיק מלוטש. נראה כמו אוסף רקעים מאיזה משחק מחשב סוריאליסטי (וכאלה לא חסרים). אכזבה גדולה.
כן, סרט מפוספס. וחבל. סטנלי טוצי נהדר.
היו לי הרבה ציפיות מהסרט הזה אך כך גם גודל האכזבות…
אני מקווה שפיטר ג'קסון עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו אחרי טרילוגיית שר הטבעות המדהימה אבל מאז הוא לא מצליח לשחזר את ההצלחה לדעתי.
עד כאן הסיפור ברור אבל התוצאה שמביא לנו פיטר ג'קסון למסך הגדול היא מסורבלת ולא ברור במה הבמאי רצה להתמקד האם בחקירה של האבא ובניסיון למצוא את הרוצח או האם בעולם שמעבר שבו נמצאת סוזן , או האם בכלל במשפחה של סוזן שמנסה למהשיך לחיות ולא מצליחה.
אני חושב שמנרטיב שכזה אפשר היה להשיג יותר במיוחד כשמדובר באמן בסדר גודל של פיטר ג'קסון , הסרט יצא לו מבולבל ולא מצליח לסחוף אותך עד הסוף.
ציפיתי גם לסצנות מרשימות מבחינה ויזואלית , אותם סצנות שהתרגלנו לראות את ג'קסון מביים אבל הפעם אין כאלו סצנות.
בשורה התחתונה אכזבה.
רק אני חושב שזה סרט מעולה???
אני דווקא חיבבתי את הסרט. נראה לי יאיר שהקושי שאתה מדבר עליו נובע מתסריט חורק. המשלב הזה בין זמנים מקומות ומצבי תודעה, קדימה, אחורה, פשוט לא נותן לסרט להמריא. אבל בסה"כ יצא איזה מישמש מענין. מכיוון שמראש הובלתי את הציפיות שלי לאזורי הויזואליה דווקא שם נשארתי עם טעם של קרטון בפה. עשוי מדי, מתאמץ מדי. היתה איזה תחושה כללית שג'קסון היה צריך לראות עוד פעם את סיפורי דגים.
אבל בסך הכל כאמור נסיון נחמד.
יש בסרט הרבה בעיות, לא אחיד ברמתו זה הסיכום הכי טוב לסרט לדעתי. אבל יחד עם זאת נדמה לי שיש הגזמה פרועה בקטילה שלו על ידי כולם. אם זה לא היה פיטר ג'קסון היו מעבירים את הסרט הזה כסרט נחמד. ראיתי סרטים גרועים בהרבה השנה. בשביל סרטים כאלה הומצאה הקטגוריה "בינוני".
מארק וולברג חורק? באמת?
לתפקיד לוהק במקור ראיין גוסלינג שפיטר את עצמו כמה ימים לפני תחילת הצילומים כיוון שהרגיש צעיר מדי לתפקיד.
ואגב, באנטרטיינמנט וויקלי הייתה כתבה על זה שמעריצי הספר חשו מרומים כיוון שג'קסון בחר להשמיט את החלקים היותר גרפיים של האונס והרצח מהסרט.
מסכים עם רז-ש. אם היה מביים את הסרט במאי אלמוני כולנו היינו אומרים שהיה לא רע בכלל ומעניין מה הוא יעשה אח"כ.
אני ממשיך לתהות האם סרטים צריכים לעמוד כיצירה עצמאית בפני עצמם או כמכלול עבודות של במאי…
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664029&blogcode=11644623
דווקא סרט יפה
אני כנראה מהמיעוט שלא השתגע על הספר(הפסקתי באמצע) אבל דיי אהב את הסרט. מעבר לכל האימג'ים הבנאלים/לא בנאלים, אני חושב שזה בסך הכל סרט רגיש ועדין, שיש בו מהוליווד הקלסית. המוזר הוא שדווקא סרט שמדבר על מעשה נורא, מכיל בתוכו הרבה מאוד רגעים של חסד, וזה באמת קצת מערער, אבל בתוכו, אחרי הכל, היו לא מעט רגעים יפים. אני גם חושב שהבחירות בעיבוד הספר עשו לו טוב – דברים שקרו בספר בהתחלה מתרחשים או מתבררים רק במערכה האחרונה של הסרט. קווי עלילה אכן ננטשו – אבל האם זה בהכרח דבר רע? נכון, העיבוד עצמו לא מבריק כמו העיבוד ל"שאטר איילנד", אבל גם אפשר להגיד שיש בו דמיון וכן נעשה ניסיון כנא ואמיתי לשפר, להוסיף – מה שאי אפשר, למשל, להגיד על העיבוד ל"הדרך". "הדרך", למרות שהוא בהחלט לא סרט רע, הוא גם חסר מעוף ולא מוסיף דבר לטקסט. כאילו לקחו את הספר של מקארתי, הורידו ממנו את הליריקה המפורסמת והמהממת שלטעמי יהיה קשה לביים ממילא והשאירו הכל חוץ מזה. ב"שאטר" וב"עצמות המקסימות" זה לא קורה – ואני חושב שזה לבד ראוי לציון.
אוף טופיק:
סוף סוף טריילר לסרט החדש של ניקול הולופסנר "Please Give"
http://amititzcar.bloge.co.il/
עמית,
לא התאפקת, הא?
אני מסכים חלקית. לאחר צפייה בסרט נשארתי טרוד. ניסיתי להבין על מה הסרט, מה ג'קסון ניסה לומר?
לדעתי זה סרט על אקראיות ועל טוב שמתמזג עם רע בצורה הכי פשטנית והכי פואטית.
האקראיות שבה בוחר הרוצח לקטול את חייה של הגיבורה, ותוך כך נרמסים חייהם של משפחתה, האקראיות שבמותו הלא מספק של הרוצח…
בכלל טוב ורע ואקראיות אלו הנושאים שמעסיקים מאז היות ג'קסון במאי סרטי אימה ועד קינג קונג.
זה היה סרט מדהים ובמיוחד מרגש. מוזיקה מרגשת. אהבתי מאוד !
A great template. Where did you get it?
I didn't understand the concluding part of your article, could you please explain it more?
את הסרט הזה לא אשכח עד יומי האחרון עלי אדמות.מבויים ומשוחק נפלא ומעלה הרבה שאלות כואבות.