13 מרץ 2010 | 19:00 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"השליח", ביקורת

שיעור בענווה ובציפיות זומן לי השבוע. את “מבט מגן עדן”, על פי סגנונו ונושאיו ויוצרו, הייתי אמור להעריץ. את “השליח”, הריאליסטי, המחוספס, מוכה היגון המציאותי ולא הפנטסטי, הייתי אמור לשנוא. אבל יצא ההפך.


ועוד עניין: יש ב”השליח” משהו שמאוד מזכיר סרט ישראלי. זה בוודאי קשור גם בגודל ההפקה המצומצם, גם בעובדה שהסרט הזה עוסק בצבא – נושא שקרוב יותר לישראלים מאשר לאמריקאים – וגם נכתב ובוים על ידי ישראלי לשעבר, יוצא צבא. וגם, אם תרצו, ב”מטען הכאב”, היה משהו ישראלי מאוד. לא בקטעי האקשן המורכבים, שהקולנוע הישראלי ברובו (חוץ מרגעים ב”בופור”) עוד לא הגיע אליו, אבל כן באופן בו הסרט תופס את מושג הצבא והגבריות, והאופן הדי שבלוני שבו הוא מתייחס לגיבוריו החיילים. מעת אמרו: ב-2009 הקולנוע האמריקאי יישר קו עם הקולנוע הישראלי.


הנה הביקורת הקצרה שלי על “השליח”.




פורסם ב”פנאי פלוס”, 10.3.2010



אחרי שעונת “מטען הכאב” סוף סוף מאחורינו, הנה מגיע אלינו הצד השני של מלחמת עירק. זה קורה בכל מלחמה: תחילה מגיעים הסרטים העוסקים בגיהנום הלחימה, באלימות, בדם. ואז מגיעים הסרטים העוסקים בחיים שאחרי החזית. או במוות שאחרי המלחמה. “השיבה הביתה” הוא הדוגמה הבולטת לצד הזה בגל סרטי וייטנאם. “השליח”, סרט הבכורה של אורן מוברמן כבמאי, הוא הנציג הבולט והמשמעותי הראשון של הצד הזה בגל סרטי עירק הנוכחיים (אם כי, הסצינה האחרונה של “מטען הכאב” נוגעת בזה באופן חזק, ברור ותמציתי). כאילו שלא די בכך שהמלחמה היא גיהנום, עבור מי שחוזר משם, גם החיים שאחרי, החזרה לנורמליות, ההתמודדות עם שגרת היום-יום, גם היא טראומה מסויטת. עבור הגיבור של “השליח”, המוות הוא נוכחות שהוא לא מצליח להימלט ממנה. במלחמה הוא היה צריך להימלט ממלאך המוות, כעת – בשובו בעורף, אחרי פציעה, הוא ממשיך את שירותו הצבאי הרחק ממה שנראה כמו סכנת חיים, אבל הפעם עליו לגלם בעצמו את תפקידו מלאך המוות. הוא מקבל את התפקיד כפוי הטובה של להיות חבר בצוות שצריך להודיע למשפחות החללים שיקיריהם נהרגו במהלך שירותם הצבאי. וככזה, הוא מגלה סוג חדש של חזית מלחמה, לעמוד בקו האש של פרץ הזעם והיגון של האנשים אותם הוא פוגש.



בן פוסטר מגלם את החייל שנדמה שמשהו מת אצלו בפנים, ואולי הניתוק הרגשי הזה מושלם עבור תפקיד שכזה. וודי הרלסון הוא שותפו לצוות, הוותיק בחבורה, המנוסה, זה שמכיר את הכללים. זה שמבהיר ואומר מלכתחילה “לא נוגעים בקרוב המשפחה”. ואנחנו כבר מבינים שכדי שתהיה דרמה, החוק הכי בסיסי הזה יצטרך להישבר. אבל עד אז, “השליח” (די בדומה ל”פרידות” היפני) הוא בתחילתו סוג של קטלוג למנהגי אבלות. הגיבור שלנו פוגש אנשים מחתכי אוכלוסיה שונים, וכל אחד מגיב לבשורתו באופן אחר: יש כאלה מאופקים, ואחרים פורצים בקריאות שבר, יש כאלה שמאשימים את עצמם, ואחרים שתוקפים את בעל הבשורה, גם בהיותו נציג הממסד, וגם כדי להרוג את השליח. סטיב בושמי, המופיע באחת הסצינות העוצמתיות בסרט (המצולמת כמעט כולה בשוט בודד והיסטרי אחד), מציג את ההתנגשות הזאת בצורה הכי קורעת שלה, ולרגע אנחנו מרגישים שגיבורנו אולי אינו עוד בחזית, אבל חייו עדיין בסכנה. ואז, כדי להרגיש שהוא עצמו חי, ושהוא לא עוד זומבי שרגשותיו נעקרו ממנו ודמעותיו יבשו, הוא נקשר לאלמנה צעירה (סמנתה מורטון), ועובר על החוק הראשון והבסיסי של תפקידו.



המדהים הוא ש”השליח” הוא לא מהסרטים שאני אמור לחבב כלל. הרגשות שלו מוטחים בבוטות בפרצופנו, והבימוי שלו רועד ומחוספס ומשליך אותנו לתוך הכאוס הרגשי באופן נטול מגננות. אבל משהו בסרט הזה – שכתוב כה טוב, ומשוחק באופן כה קורע לב – פשוט מביס התנגדות.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"השליח", ביקורת”

  1. עופר ליברגל 13 מרץ 2010 ב - 20:46 קישור ישיר

    אני לא מצליח להבין התנגדות לסוג מסוים של קולנוע -בין עם זה ריאליזם הוא קולנוע פנטסטי. קולנוע לא אמור להיות רק דבר אחד מסוים.
    זה לא ממש מפתיע שלא אהבת את “מבט מגן עדן” ואהבת את “השליח” -הראשון סרט מאוד מפוספסו השני עוצמתי וכואב בכל שנייה.

  2. טל 14 מרץ 2010 ב - 4:21 קישור ישיר

    עופר, אני חושב שמה שיאיר ניסה לתאר הוא את ההעדפה האישית שלו לסוג מסוים של סרטים ולא לטעון שקולנוע מסוג אחד עדיף קולנוע אחר…
    לפעמים העדפה שלנו לז’אנר או לסגנון קולנועי גורמת לנו לאהוב גם סרטים פחות טובים מאותו הז’אנר.
    לדוגמה, ברור לי שלהרוג את הליידי הוא סרט לא מוצלח במיוחד אבל כיוון שסגנונית, אין ספק שהוא סרט של האחים כהן, אני לעיתים אעדיף אותו על סרטים טובים יותר “אובייקטיבית” מתוך הנאה מהסגנון הקולנועי שלהם.

  3. סבסטיאן 14 מרץ 2010 ב - 8:05 קישור ישיר

    לא ראיתי שום סרט אמריקאי מ2009 שהתקרב בעוצמתו ל”השליח”.

  4. נוי קוגמן 14 מרץ 2010 ב - 17:19 קישור ישיר

    עופר, די גרמת לי לכתוב מניפסט. הוא הולך ככה: קודם כל, קולנוע יכול להיות כל מיני דברים, אבל אף אחד לא חייב לאהוב כל סגנון של סרטים. נכון שכמבקר קולנוע יאיר צריך איזושהי גמישות לקבל סרטים מכל מיני גוונים (אהמ, שניצר), אבל אני מבין את ההסתייגות שלו מהקונספט של “ריאליזם בכל מחיר”. הרי מה שהקולנוע עושה- בין אם זה בסרט דרמה, קומדיה או כל דבר אחר- הוא לקלוע לאיזה רגש, לתת לקהל משהו שיעניין אותו. אני חושב שהקולנוע תמיד נותן איזשהו וריאציה על רגשות אנושיים- הרי גם אסקפיזם הוא תוצאה של הרגשות שהיית רוצה להרגיש, אפילו אם מבחינה רציונלית אתה שולל אותם. יש לקולנוע המון אמצעים לסחוף את הצופה: עלילה, דיאלוגים, צילום, פסקול וכו’. יש בעייתיות בניסיון לשקף את המציאות “כפי שהיא”, תוך נסיון להימנע מסגנון קולנועי. גם בגלל שעצם בחירת קו העלילה הוא אמירה, גם בגלל שהערך המוסף של הקולנוע על מהדורת חדשות הוא בביטוי לא בהכרח ריאליסטי למצבים רגשיים, וגם בגלל שאני הולך לסרטים קודם כל בשביל להתרגש/לצחוק/להימתח/כל דבר אחר ורק אחר כך בשביל להעריך כוונות טובות. לי אישית אין שום בעיה עם סרטים ריאליסטיים, אבל כאלו שהיעד שלהם לא מסתכם בשיקוף של מציאות, אלא גם כוללים תסריט מהודק, אמצעים קולנועיים המדגישים מצבים, רעיונות שמתפתחים לאורך העלילה, קליימקס וכדומה. ב’המתאבק’ הרגשתי שיש לי מספיק מאלו, ב’עג’מי’ לא. וזה כמובן עניין מאוד אישי.

  5. עופר ליברגל 14 מרץ 2010 ב - 19:29 קישור ישיר

    נוי – לא התכוונתי לשום דבר הסותר את מה שאתה רשמת. “”ריאליזם” אינו אומר ויתור על תסריט או כל אמצעי אחר. אם יש סרטים כאלו, ודאי ש”השליח” אינו בניהם (ולדעתי גם לא “עג’מי” שהוא סרט מאוד מוקפד). קולנוע יכול לשאוף לייצר אשליה נאמנה יותר של המציאות לא על חשבון שימוש בשאר האמצעים/לייצר אמירה משמעותית גם עם ויתר חלק מן אמצעי ההבעה של הקולנוע. מה גם שהריאליזם של השנים האחרונות לרוב גם חושף במידה זו אחרת את חוסר היכולת לתעד נאמנה את המציאות.

  6. מיכאל 23 28 פברואר 2011 ב - 16:09 קישור ישיר

    לא מבין את ההתלהבות מ’השליח’. סרט מאכזב מאוד. צפוי להחריד.


השאירו תגובה